החברה הישראלית כידוע לכל היא חברה רווית קונפליקטים ובין אם זה על פוליטיקה, דת או סתם זכות קדימה בכביש הישראלים לא מהססים לצלוב אחד את השני. אולם כל אימת שיש עימות צבאי בקנה מידה גדול מיד מתגלה ישראל היפה, המאוחדת והסולידרית. אנשים נוסעים עם סירים מלאים לשטחי הכינוס של צה"ל, אלפים מגיעים ללוויות של חיילים בודדים, הפייסבוק מתמלא סטטוסים של תמיכה ואפילו הויכוחים בין ימין ושמאל מתנהלים בנימה מרוככת יותר, לפחות עד שסוף הקרבות כבר יהיה באופק.
ההסבר הסוציולוגי הפשוט של התופעה הזו היא שלחברות יש נטייה להתאחד כלפי פנים כאשר הן עומדות בפני אויב מבחוץ. כאשר אנחנו מאוימים מבחוץ, עדיף לנו להניח בצד המחלוקות שלנו ולהתאחד כדי להתמודד עם האיום שנוגע לכללל החברה.
אולם הסוציולוג לואיס קוזר מציע מבט מעט עמוק יותר על התופעה והוא טוען כי צריך להבחין בין עימות קצר שבאמת נוטה לחבר אנשים בפרץ נקודתי של סולידריות לבין עימות מתמשך שדווקא נוטה לפורר את החברה ולעזיבה של אנשים אותה, בייחוד במקרה של הפסד בעימות.
קוזר ממשיך לקלקל את המסיבה כאשר הוא טוען שהסולידריות שמביאה עימה מלחמה כוללת בדרך כלל השתקה של הקונפליקטים בחברה ולא פתרון שלהם. היה זה הנאצי הבכיר הרמן גרינג שהסביר ש-"תמיד אפשר לגרום לאזרחים ללכת אחרי הוראות המנהיגים. זה קל. כל מה שצריך זה להגיד להם שהם מותקפים, ולגנות את שוחרי השלום על חוסר הפטריוטיות שלהם ועל חשיפת המדינה לסכנה. זה עובד אותו הדבר בכל מדינה". הדיכוי של הקולות המתנגדים והקונפליקטים בעת מלחמה עלול להתנקם בחברה בטווח הארוך כאשר הקונפליקטים המודחקים האלו יצופו על פני השטח באלימות (שוב, בודאי במקרה של הפסד במלחמה המוביל לשיח של האשמות הדדיות). באופן כללי המלצתו של קוזר היא לצאת למלחמה רק בתנאי שהיא תהיה קצרה ומוצלחת.
כאשר אנחנו מפנים את התובנות הסוציולוגיות של קוזר בחזרה אל החברה הישראלית אנחנו יכולים לראות שאמנם מבצעים צבאיים מביאים לביטויים של סולידריות גבוהה בעם והרבה תופעות יפות, אך המחיר ארוך הטווח של הסכסכוך המתמשך ומעגל הלחימה עלול להיות מאוד יקר בעבורנו.
