תכנון ניסוי והרצתו – סיכום

הכנת במת הניסוי

יש לחבר לניסוי סיפור רקע, משום שהנבדקים מעוניינים להבין את מטרת הניסוי ומשמעותו.

סיפור זה יכול להיות אמיתי, כשהחוקר מגלה לנחקר את מטרת המחקר, ויכול להיות שקרי. בכל אופן, יש לבנות הקשר שבמסגרתו הפעלת המשתנים תיראה לנבדק הגיונית. כשהסיפור לא אמיתי כל זה חשוב במיוחד, כי אז צריך סיפור מספיק טוב כדי שהנבדק לא יחשוד וינסה להבין את מטרת הניסוי האמיתית.

סיפור רקע טוב מאופיין ב-4 תכונות:

  • הגיונות– הסיפור בנוי היטב אם הנבדק תופס את כל המאורעות כקשורים וכנובעים ממטרת המחקר. הסיפור אינו טוב אם הנסיין מזכיר מטרות חיצוניות, שהנבדק לא מבין איך הן קשורות לניסוי.
  • פשטות– גורמים לא רלוונטיים בסיפור עלולים להשפיע על הנבדקים ולגרום לשונות טעויות מיותרת.
  • השפעה– סיפור רקע טוב מערב את הנבדקים בניסוי, וכך מעלה את תשומת ליבם ואת נכונותם להשתתף.
  • נקודת התחלה זהה– חשוב שכל הנבדקים יימצאו במצב נפשי- חברתי זהה לפני הפעלת המניפולציה. סיפור הרקע משרת מטרה זו בכך שהוא נותן להם נקודת התייחסות זהה- הם תופסים את המחקר באופן דומה ומשתדלים לתרום לו באותה מידה. נקודה זו תורמת לתוקף הסטטיסטי כיוון שההומוגניות הזו משמעותה הקטנת השונות הטעותית. מצד שני היא פוגעת בתוקף החיצוני כיוון שניתן יהיה להכליל את המסקנות רק לגבי אנשים במצב אליו הובאו הנבדקים.

**רצוי לבצע בחינה מוקדמת של סיפור הרקע

 

הפעלת המשתנה הבלתי תלוי

על החוקר לשאול את עצמו 3 שאלות:

  • באיזו דרך להפעיל את המניפולציה.
  • מה לעשות כדי שהשפעתה תהיה מרבית וכיצד לבדוק את ההשפעה.
  • איך להבטיח שהנבדקים לא ינחשו כיצד המניפולציה אמורה להשפיע ויתנהגו בהתאם.

 

ניתן להפעיל את המשתנה הב"ת ע"י הוראות, ע"י גרימת מאורע כלשהו לנבדק שתי הצורות האלו בעצם תלויות זו בזו כי כל מאורע יוצג בהוראות ולפעמים ההוראות הן המאורע, אך ההפרדה ביניהם חשובה מושגית.

 

הוראות

גם בניסויים פשוטים וגם במורכבים יותר ניתן להשתמש בהוראות כתובות או מילוליות. דוגמה פשוטה מניסוי בתפיסה "נסה לזכור את רשימת המלים.."  דוגמה מורכבת מניסוי בפסיכולוגיה חברתית להפעלת המשתנה לכידות- "בחרנו אתכם כי על פי הנתונים אתם מתאימים באופייכם זה לזה".

ככל שהמשתנה מורכב יותר, או שהניסוי כולל יותר ממשתנה ב"ת אחד, כן קשה יותר לנבדק להבין את ההוראות, וקשה לוודא שהוא אכן מושפע מהן.   הבעיה המרכזית בהוראות היא כיצד להשפיע על הנבדק.

לצורך כך יש להקפיד על הכללים הבאים:

  • להבטיח שההוראות ברורות ומושכות את תשומת ליבו של הנבדק.
  • יש לשאול שאלות, כדי לוודא שהנבדק אכן הבין את ההוראות. אם הניסוי כולל רמייה, הדבר מסובך יותר, משום שהנסיין צריך לקבל את המידע מבלי לחשוף את מטרת הניסוי.
  • חשוב לבנות מצב ניסוי כזה, שהנבדק חייב להבין את ההוראות כדי לדעת מה לעשות במשך הניסוי. כך הנבדקים ירצו להבין, והנסיין יוכל לאתר את אלו שלא הבינו.
  • הוראות פשוטות. סרבול גורם לשונות בין הנבדקים כתוצאה מהבדלים בהבנת המסר.
  • רצוי לבדוק את ההוראות בבדיקה מוקדמת לפני הרצת הניסוי.

 

מאורעות

ניתן להפעיל את המשתנה הב"ת ע"י מאורעות שהם אופרציונליזציה של המשתנה.

לדוגמה- בניסוי בוים אירוע, בו נתונה נערה במצוקה, והנבדק (המושיע הפוטנציאלי) נמצא לבדו או עם אנשים אחרים.

הבעיה בשיטת המאורעות היא, כיצד לפקח על הפירוש שנותן הנבדק להתרחשויות.

היתרון שלה הוא בכך שקל יותר להתמודד עם הסכנה שהנבדק יגלה את השערות המחקר. כמעט בכל הניסויים, המאורע המופעל אינו קשור לניסוי, לכן זו הדרך הטובה ביותר להבטיח, שלנבדק אין כל השערה רלוונטית על מטרות המחקר. לדוגמה- נבדקיו של אש חשבו, למשל, שהם נבחנים בשיפוט חזותי.

ישנן כמה דרכים בטוחות ליישום שיטת המאורעות:

א. התאונה– חוקר רצה להשוות בין התגובות הפיזיולוגיות לפחד ולכעס. הוא סיפר לנבדקים שהניסוי בודק מטבוליזם, והורה להם לשכב ולהאזין למוזיקה בזמן שתגובותיהם הפיזיות נמדדות ע"י אלקטורדות. בתנאי הפחד החוקר ביים תאונה: הנבדק פתאום התחשמל. הנבדק המבוהל הודיע לנסיין, והנסיין ניסה "לתקן" את המכשיר, ובכך גרם לניצוצות וזעזועים נוספים. כך הצליח לבדוק את התגובות הפיזיולוגיות לפחד אמיתי.

ב. משתף הפעולה– לא החוקר מבצע את המניפולציה, אלא משתף פעולה. כך קל יותר לביים התרחשות שלא תיתפס כקשורה לניסוי, ולא תעורר חשד. עם זאת, משתף פעולה אינו ערובה לכך. לדוגמה- בניסוי, משתף פעולה העריך את אופי הנבדק בניסוי שחקר, כביכול, את השפעת חיזוק מילולי על למידה. כמה נבדקים תמהו על הקשר בין הערכת אישיות ללמידה. לעומת זאת, בניסוי של אש, פעילות משתף הפעולה הצליחה.

ג. הניסוי כולו כמניפולציה– עורכים ניסוי שלם, אך מודדים את המשתנה התלוי זמן מה לאחר תום הניסוי, כך שהנבדק לא מודע לקשר בין הניסוי לבין בדיקת המשתנה התלוי. שיטה זו קשה, כי הנבדקים עלולים לחשוב שחלק מהמאורעות שקרו להם בניסוי אמורים להשפיע עליהם.
לדוגמה- בניסוי בדקו את השפעת גרימת נזק על הסכמה. הניסוי הוצג כניסוי בלמידה- הנבדקים שימשו כמורים, שתפקידם היה לתת שוק לתלמיד שטעה. בסוף, ביקש התלמיד (משתף הפעולה) מהנבדק כבדרך אגב ש"יעשה לו טובה". הנבדק הגיב לבקשה, מבלי לדעת שזה חלק מהניסוי.

ד. הנבדקים אינם מודעים להשתתפותם– הניסוי נערך בד"כ בשדה, והנבדק לא מודע להשתתפותו.

לדוגמה- מילגרם רצה לבדוק את עמדות כלפי 3 מוסדות שונים. הוא "שכח" מעטפות ממוענות ומבוילות לאחד מ-3 המוסדות הללו ליד תיבת דואר. העמדה נמדדה, לפי מספר האנשים שמצאו את המכתב ושלשלו אותו לתיבה.

ההנחה הייתה, שאם המוסד אהוד, יותר אנשים יטרחו לשלוח את המכתבים.

 

עצות נוספות…

  • חריגה מסטנדרטיזציה – המצב האידיאלי הוא שכל הנבדקים יתפסו את ההוראות באותו אופן (כיוון ועוצמה), כך שהמניפולציה תשפיע באותה צורה. לשם כך, יש לחרוג לעתים מדרישת הסטנדרטיזציה של הניסוי, כדי לוודא שכל נבדק מבין את ההוראות. מסיבה זו, לא תמיד רצוי להשתמש בהוראות מוקלטות, שמטרתן להביא לסטנדרטיזציה מרבית. הוראות מוקלטות לא מאפשרות לנסיין "לרדת" אל הנבדק המתקשה. חשוב יותר שתהיה אחידות בתגובה לטיפול מאשר בדרך הצגתו.

 

  • רצוי לבדוק את יעילות המניפולציה במחקר חלוץ לפני הרצת הניסוי.

בשלב זה יש להקפיד ש:

  • הבדיקה תיערך על נבדקים מאותה אוכלוסיה שתשתתף בניסוי הסופי.
  • במחקר החלוץ יש לראיין את הנבדק מייד לאחר הפעלת המשתנה הב"ת. חוקרים רבים מעדיפים לבדוק את השפעת המשתנה הב"ת והתלוי בו זמנית, ולכן מראיינים את הנבדק בתום הניסוי, לאחר מדידת המשתנה התלוי.

אולם, במקרה זה החוקר לא יכול להבטיח שהנבדק ישחזר במדויק כיצד הושפע מהמניפולציה. בנוסף, הנבדק עלול להתכחש לרגשות שהיא עוררה בו.ראיון מייד לאחר הניסוי, כשהרגשות טריים יותר, עלול להפיק תוצאות טובות יותר. לדוגמה בניסוי של פסטינגר בנוגע לדיסוננס הקוגניטיבי נבדקים היו יכולים לומר בדיעבד שדולר אחד הוא תמורה מספקת להתנהגותם, למרות ששינו את עמדתם בעקבות דיסוננס קוג', אולם אם ירואיינו מיד לאחר שהסכימו לקבל את הכסף הכול עדיין טרי ועוד לא השתנה כתוצאה מהדיסוננס.

 

  • רצוי לבדוק את השפעת המניפולציה ע"י קריטריונים אחדים כמו שאלות או תגובות שונות (לדוגמה בדיקת מניפולציה שאמורה לגרום לחרדה ע"י GSR שזו בדיקה למוליכות העור שאמורה להיות במתאם עם רמת חרדה).
  • יש להימנע מקשר מיותר בין הנסיין לנבדק– כאמור ניתן לנצל את חופש הפעולה כדי להבהיר הוראות, אך כל שיחה מעבר לכך עלולה: לתרום להגדלת השונות
    2 . לשמש הסבר חלופי לתוצאות
    (כלומר אזהרה זו מונעת איום על תוקף פנימי, מסוג היסטוריה מקומית. וכמו כן איום על תוקף סטטיסטי כתוצאה מהגדלת השונות)

 

בחירת המשתנה התלוי ומדידתו
נעשה ב-4 שלבים:
1. הגדרת המשתנה התיאורטי שרוצים לבדוק
2. בחירת מדדים תקפים – תוך הקפדה על תוקף מבנה, רגישים -מגיבים בקלות להשפעת המשתנה הב"ת. למשל אם נמדוד זמן בשניות זה יהיה מדד לא רגיש למדידת הבדלים בין רצים למרחקים קצרים. זה קשה במיוחד כשמדובר במדד מילולי ומהימנים. שלב זה כולל 2 תת שלבים:
א. ההחלטה לגבי סוג המדד- הוא יכול להיות התנהגותי, מילולי או פיסיולוגי.

ב. מחשבה איך לבנות את המדד כך שיהיה תקף, רגיש ומהימן.

  1. גיבוש אמצעים לגרום לנבדק להתייחס למדידה ברצינות– כאשר ניתן למדוד בפועל התנהגות זה כמובן מגדיל את המעורבות (עזרה ממשית לחבר לבדיקת חיבה). מדד הכוונה ההתנהגותית מעלה גם כן את המעורבות- כאן שואלים את המרואיין איך היה מתנהג לו היה צריך לעשות משהו, כמובן שאם אפשר לגרום לו לחשוב שאח"כ יצטרך לעשות את אותו המשהו זה יותר טוב. מילוי שאלון גורר הכי מעט מעורבות. כמובן שרצוי לשלב בין השיטות כי לעיתים הם מייצגים היבטים שונים של המשתנה.
    4. תכנון כיצד למנוע מהנבדק להתנהג בכוונה לפי השערותיו לגבי ציפיות הנסיין- לצורך כך יש 3 כללים:
    א. המראיין או המעריך צריך להיות עיוור לתנאי הניסוי אליו הוא שייך.
    ב. יש להסוות במידת הצורך את מדידת המשתנה התלוי – זאת ניתן לעשות ב-7 דרכים:

1 . למדוד את המשתנה התלוי בהקשר אחר לזה של הניסוי (למשל, להעמיד פנים שזה קשור למחקר אחר).

  1. 2. להשתמש במשת"פ שיאסוף את הנתונים.
    3. לצפות בנבדק מבלי שירגיש
  2. 4. ניתן בשאלון להסוות את השאלות הרלוונטיות בשאלות אחרות
    5. לשאול ישירות, אך לסלף את המטרה לשמה נשאלה השאלה
  3. 6. כאשר הדבר אפשרי להשתמש במדד פיסיולוגי.
  4. 7. כאשר הדבר אפשרי, לבחור במדדי התנהגות שחשובים גם לנבדק עצמו (למשל, בחירת שותף לחדר, אף אחד לא יבצע בחירה זו רק לצורך ניסוי).

ג. יש לבחור במדדים שמעניינים את הנבדק, הצגת השאלות שהן מטרת הניסוי "כדרך אגב" אולי תסווה את מטרת הניסוי, אך עלולה לגרום לקבלת תשובות לא רציניות (רלוונטי גם לשלב 3).
סוף ניסוי- חובה להסביר לנבדק מה התרחש כך שירגיש שתרם לעשייה מדעית. כדאי לקבל ממנו תגובות על סיפור הרקע, המניפולציה וכו'. המלצות לראיון של נבדק בסוף ניסוי-
1. נבדקים עלולים להתרגז שרימו אותם או לטעון שידוע כדאי לצאת חכמים, לכן יש לספר להם בעדינות, כדאי להתחיל מלשאול אם הם רוצים לשאול משהו.
2. לשאול אותם אם הרגישו במשהו חשוד, אם לא עולה משהו מהר כנראה הכיסוי טוב.
2. לקבל משוב מהנבדק ולבקש ממנו לא לספר לחבריו על מטרת הניסוי האמיתית.

 

 

חזרה אל: פסיכולוגיה ניסויית \ שיטות מחקר

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות