פרויד: לסוגיית השקפת העולם – סיכום

השאלה העיקרית שאותה בודק פרויד במאמר "לסוגיית השקפת העולם" היא האם הפסיכואנליזה מובילה לבנייתה של השקפת עולם, ואם כן, לאיזו השקפת עולם היא מובילה? השקפת עולם מוגדרת כמבנה אינטלקטואלי שמציע פתרון אחיד לכל בעיות הקיום, ומבוסס על הנחה גורפת יחידה שמספקת מענה לכל שאלה ושמאפשרת למצוא מקום לכל נושא שמעניין אותנו. אדם שדבק בהשקפת העולם שלו חש בטחון בחייו, יודע למה לשאוף ומבין מה הדרך היעילה ביותר לנהוג ברגשות ובאינטרסים שלו.

פרויד טוען שהפסיכואנליזה היא מדע ייחודי, ואינה מתאימה לכונן השקפת עולם משלה ועליה לקבל על עצמה את השקפת העולם המדעית. ישנן אי התאמות בין השקפת העולם המדעית לבין הצורה שבה הגדרנו מהי השקפת עולם: היא מניחה צורך באחידות בהסבר הכללי של היקום, היא מגבילה עצמה למה שניתן לדעת בהווה בלבד והיא דוחה את כל האלמנטים שזרים לה. השקפת העולם המדעית מאמינה רק בידע שהושג על ידי מחקר – תצפיות בדוקות – ואינה מאפשרת ידע שמקורו בהתגלות, באינטואיציה או בניבוי עתידות.

במאה ה-20 נשמעה ביקורת שהשקפת עולם זו מתעלמת מהאינטלקט האנושי ומצרכי הנפש. פרויד מבטל ביקורת זו וטוען שהאינטלקט והנפש הם אובייקטים של המחקר המדעי, כמו כל דבר אחר שאינו אנושי. הפסיכואנליזה אינה מזניחה את מה שקשור בנפש ולכן היא רשאית לטעון בעד השקפת העולם המדעית. הפסיכואנליזה תורמת למדע בכך שהיא מרחיבה אותו לתחום חיי הנפש, ובלעדיה אכן היה המדע לוקה בחסר גדול. אינטואיציה וניבוי עתידות יכלו להיות מקורות ידע לו הם היו עובדות של ממש, אבל פרויד טוען שהן אשליות או משאלות לב בלבד, ומבוססות רק על הרגש. המדע מתייחס לכך שחיי הנפש של האדם מייצרים דרישות כאלו ואף מוכן לבדוק את מקורן, אך אינו מצדיק אותן, והן אף מייצגות את חובת המדע להפריד בין הדעת לבין אשליות ותוצאות של דרישות רגשיות. פרויד אינו מתעלם או דוחה את המשאלות האלו, אבל טוען שיהיה זה שגוי וחסר תועלת להכניס אותן לעולם הידע.

מנקודת המוצא של המדע לא ניתן להימנע משימוש בביקורת שלנו ולהפריך כל מה שאינו עומד בה. התפיסה שהמדע, הדת והפילוסופיה שווים בערכם וכולם טוענים טענות אמת ולכן על כל אחד לבחור במי יאמין הנה השקפה שנתפסת כסובלנית ונקייה מדעות קדומות, אך אין לה אחיזה במציאות, וזו השקפת עולם שאינה מדעית. יש לקבל את העובדה שהאמת אינה סובלנית ואינה מכירה בפשרות או בהגבלות לתחומה.

קיימים שלושה כוחות שיכולים לחלוק על מעמדו הבסיסי של המדע – הדת, האמנות והפילוסופיה – ומכולם רק הדת היא איום ממשי. האמנות מבקשת רק את האשליה, ואינה מנסה לפלוש לעולם המציאות. הפילוסופיה מתנהגת כמדע ומשתמשת באותן השיטות, אך היא מתרחקת מהמדע בטענה שביכולתה להציג תמונת עולם שלמה וקוהרנטית, והיא טועה בהערכת יתר של ההיגיון כדרך להכרת העולם ובהכירה במקורות ידע נוספים כמו אינטואיציה. מכל מקום, לפילוסופיה יש השפעה רק על מעט אנשים, ולרוב האנשים היא אינה מובנת כלל. לעומתה, הדת היא בעלת כוח עצום ששולט ברגשות בני האדם. ידוע לנו שבעבר היא מילאה את תפקיד המדע, ובנתה השקפת עולם עקבית, שנשארה קיימת עד היום הזה.

כדי לעמוד על תוקף הדת, עלינו לבדוק מה היא מציעה. היא מספקת לאנשים ידע על מוצא היקום ובריאתו, היא מבטיחה להם הגנה ואושר והיא מכוונת את מחשבותיהם ופעולותיהם. כך היא ממלאת שלושה תפקידים:

  1. היא מספקת את צימאון הדעת של האדם, ובכך מתחרה עם המדע.
  2. היא מרגיעה את פחדי האדם מפני סכנות החיים על ידי הבטחת אחרית שכולה טוב והצעת נחמה. זהו התפקיד שמקנה לה את עיקר השפעתה. המדע אמנם יכול לסייע מאוד לאדם במצבי סכנה, וכיצד להתמודד או להתגבר על סבל, אבל לרוב אין לו בררה אלא להשאיר את האדם להתמודד לבדו.
  3. הדת מטילה מערכת של מצוות, איסורים והגבלות. בכך היא מתרחקת מאוד מהמדע, שמסתפק בחקר עובדות וקביעתן, ואינו גוזר מהן כללים ועצות כיצד לנהוג.

את השילוב בין מצווה, נחמה ותביעה שמציגה הדת, טוען פרויד שאפשר להסביר רק באמצעות אנליזה, שנקודת המוצא שלה היא ראשית היקום. פרויד שואל מדוע בכל שיטה דתית צריכים להיות הסברים על היווצרות היקום? הדוקטרינה הדתית קובעת שהיקום נברא על ידי יצור הדומה לאדם, מעין אדם עליון אידיאלי, בעל כוח רב יותר מהאדם, חכם ממנו ובעל דחפים חזקים משלו. מדובר באל-בורא, שמכונה "אב". לדעת הפסיכואנליזה, אכן מדובר באב, כפי שהוא נראה בעיני הילד הקטן. האדם הדתי מדמה את בריאת העולם כפי שהוא מדמה את בריאתו שלו. כך ניתן להסביר כיצד משתלבות הבטחות הנחמה ותביעות המוסר במעשה הבריאה – אותה ישות שיצרה את הילד – האב – הגנה עליו מכל הסכנות שיש בעולם. תחת חסות האב, הילד חש עצמו בטוח. ככל שהאדם מתבגר, הוא חש שכוחו גדל, אך עם זאת, גדלה גם מודעותו לסכנות החיים והוא ממשיך לחוש חסר אונים, וגם עתה הוא אינו יכול להתקיים ללא הגנת האב. אך כעת הוא כבר יודע שכוחו של אביו מוגבל, ולכן הוא חוזר אל זיכרון האב של ילדותו ומעלה אותה לדרגת אל נוכח וממשי. כוח ההשפעה של הדמות שבזיכרון והצורך המתמיד בהגנה יוצרים יחדיו את דמות האל ומשמרים את אמונתו בה. גם התביעה המוסרית של הדת נוצרת ומשתלבת בסיטואציית הילדות הזו – אותו אב שנתן לילד חיים והגן עליו מהסכנות, גם לימד אותו מה מותר ומה אסור, לימד אותו שעליו להגביל את דחפיו וכיצד עליו להתנהג. הילד לומד להכיר את חובותיו החברתיות באמצעות מערכת של שכר ועונש המבוססת על אהבה – הוא לומד שביטחונו תלוי ביכולתם של הוריו לאהוב אותו ולהאמין באהבתו אותם. כל ההקשרים הללו מועתקים מאוחר יותר אל הדת – איסורי ההורים מתקיימים בצורת המצפון המוסרי, ובעזרת אותה מערכת של שכר ועונש אלוהים שולט בעולם בני האדם. כאשר האדם אוהב את האלוהים ויודע שאלוהיו אוהב אותו יש לו בסיס לתחושת הביטחון שמאפשרת לו לעמוד בפני סכנות העולם החיצוני ואיומי הסביבה האנושית. האדם גם מבטיח לעצמו באמצעות התפילה השפעה ישירה על הרצון האלוהי ובכך נוטל חלק בכוח האלוהי הכל-יכול.

טענתו של פרויד היא שהשקפת העולם הדתית מוכתבת על ידי הסיטואציה של הילדות. אפילו לפני שהתקיימה הדת, בתקופה שידועה כשלב האנימיזם [animism], שבה העולם היה מאוכלס בישויות דומות לבני האדם, שדים ורוחות, ששכנו בכל האובייקטים בעולם החיצוני. בתקופה ההיא לא היה כוח עליון אליו ניתן היה לפנות בבקשה לעזרה ולהגנה. הרוחות והשדים היו עוינים לבני האדם, אבל לבני האדם אז היה ביטחון רב יותר מאשר היום, ובכל זאת הם חיו במצב של פחד מתמיד מפני הרוחות הרעות. הם הגנו על עצמם באמצעות פעולות להם ייחסו את הכוח לסלק את הרוחות מדרכם, ולא תפסו את עצמם כחסרי ישע. כשרצו גשם, הם ביצעו פעולה מאגית שאמורה הייתה להשפיע על הטבע ישירות, במקום לשאת תפילה לאל האקלים. המאגיה הייתה נשקם העיקרי, ואמונתם במאגיה נבעה מתוך הערכת היתר של כושרם השכלי ומאמונם באומניפוטנציה של המחשבות שלהם (פרויד מציין שאנו מבחינים בה גם אצל מטופלים נוירוטיים).באותה תקופה בני האדם היו גאים מאוד בהישגיהם בתחום השפה, שהקלה על חשיבתם, וייחסו כוח מאגי למילים, שאומץ מאוחר יותר על ידי הדת ("ויאמר אלוהים יהי אור ויהי אור"). פעולות מאגיות אלו מצביעות על כך שבני האדם בתקופה ההיא לא סמכו רק על משאלותיהם, אלא ציפו לתוצאות מהוצאתו לפועל של מעשה שיניע את הטבע לחקותו (למשל לשפוך מים בשדות אם רצו גשם). מאפיינים רבים של האנימיזם עדיין קיימים כיום, ורובם נתפסים כאמונות טפלות. פרויד טוען שהפילוסופיה של ימינו משמרת תכונות מהותיות של אותו הלך מחשבה, למשל הערכת היתר של הכוח המאגי של המילים והאמונה בכך שמאורעות מתרחשים בעולם באותה דרך שהם מתרחשים במחשבתנו. לא ניתן לדעת מה הביא למעבר מהאנימיזם לדת, אבל ככל הנראה הדת החלה בצורת הטוטמים – סגידה לבעלי החיים – ובעקבותיה הופיעו הצווים המוסריים הראשונים. ההישג העיקרי של הדת, בהשוואה לאנימיזם, הוא בריסון הנפשי של הפחד מפני רוחות ושדים.

במהלך הזמן, רוח המדע הלכה והתחזקה בזכות התצפיות בתהליכי הטבע, והחלה להתייחס אל הדת כאל תופעה אנושית ולחקור אותה. הדת לא עמדה בחקירה – הדבר הראשון שעורר חשד היו סיפורי הניסים, שסתרו את התצפיות ושהסגירו את השפעתו את הדמיון האנושי. לאחר מכן החלה התנגדות לדת באשר למקור היקום – הרעיון שהיקום נוצר באקט של בריאה, בדומה ליצירת אדם, לא נתפס כמובן מאליו מאז שהמדע עמד על ההבדל שבין יצורים חיים לבין טבע דומם. המרכיב החשוב ביותר שהמדע העז לערער עליו הוא ההבטחות לאושר, רק אם ימלא האדם אחר הציוויים המוסריים שמכתיבה הדת. הבטחות אלו נמצאו בלתי ראויות לאמון, ונדמה שלא קיים כוח עליון ביקום שמשגיח על רווחת הפרט, אלא אף להיפך – אין הרמוניה כלל, לא בין גורל המין האנושי לבין ההנחה בקיומה של השגחה עליונה, ולא בין גורל זה וההנחה בקיומו של צדק אוניברסאלי. אין אמת בגרסה שצדיק וטוב לו, רשע ורע לו. פרויד קובע שכוחות נסתרים, חסרי רגש ונטולי אהבה קובעים את גורל האדם, ושמערכת השכר והעונש של הדת אינה קיימת כלל. גם הפסיכואנליזה בעצמה מתנגדת להשקפת העולם הדתית – ראינו כיצד הדת נבנתה על בסיס חוסר הישע של ילדים, ושתכניה נגזרים מתוך העתקת המשאלות והצרכים של הילדות אל חיי הבגרות. על בסיס ידיעות אלו ניתן לסתור את הדת, כיוון שהיא טוענת שמקורה הוא אלוהי. פרויד מסכם את הנושא באומרו שהדת מנסה לשלוט בעולם החושים באמצעות עולם המשאלות, שפיתחנו כתוצאה מהצרכים הביולוגיים והפסיכולוגיים שלנו, אבל אין ביכולתה לעשות זאת. נחמות הדת אינן משרתות את האמת, וציווי המוסר שהיא מדגישה זקוקים לבסיס אחר, כיוון שהם הכרחיים לחברה האנושית ומסוכן להצמיד אותם לאמונה דתית. פרויד מגדיר את מקום הדת כמקבילה לנוירוזה, שכל אדם חייב לחוות בשלב שבין הילדות לבגרות.

פרויד מתייחס לביקורת שמועלית על שאלת היחס להשקפת העולם הדתית ונותן נימוקים נוספים משלו: הביקורת הראשונה אומרת שהדת נשגבת מהשכל האנושי,ולכן המדע אינו כשיר לשפוט את הדת. אם נתעקש לברר מהו הבסיס לטענת הדת למעמד יוצא דופן בין כל ענייני האדם, התשובה שנקבל היא שמוצא הדת הוא אלוהי והיא ניתנה לנו על ידי התגלות של כוח רוחני שאיננו יכולים להבין. פרויד מפריך טיעון זה, וטוען שזהו מקרה של begging the question – הנחתו של הטעון הוכחה כמוכח, הסקת מסקנות מדבר שעדיין טעון הוכחה. השאלה האם קיימת רוח אלוהית והתגלות שלה אינה מוכרעת על ידי הקביעה שאין לשאול שאלה כזו כיוון שאין לחקור ולדרוש בדבר האלוהות. הוא משווה זאת למצב שמתרחש במהלך אנליזה, כאשר מטופל נבון והגיוני דוחה פירוש מסוים בטיעונים מטופשים ואז אין ספק שנקודת תורפה זו מעידה על מניע חזק להתנגדות, מניע שיכול להיות רק מחסום רגשי. תשובה אחרת שאולי נקבל היא שאין לבחון את הדת באופן ביקורתי כיוון שהיא יציר רוחו הנעלה ביותר של האדם, ורק היא מאפשרת קיום עולם שניתן לחיות בו חיים בעלי ערך. פרויד טוען שיש בכך משום פלישה של הדת אל תחום החשיבה המדעית, כיוון שאין לדת כל זכות להגביל את המחשבה וגם לא להוציא את עצמה מכלל הנושאים שהמחשבה יכולה לבחון.

החשיבה המדעית זהה לחשיבה שכולנו משתמשים בה ביום-יום, ורק פיתחה תכונות מסוימות שבהן היא שונה: היא מתעניינת בדברים שאין בהם שימוש מיידי ומוחשי, היא נמנעת מהשפעות של גורמים רגשיים ואינדיבידואליים, היא מספקת לעצמה תפיסות חדשות ומבודדת את הגורמים המכריעים של הניסיונות החדשים האלה באמצעות ניסויים מתוכננים. החשיבה המדעית משתדלת להגיע להתאמה עם המציאות – מה שקיים מחוץ לנו, ואינו תלוי בנו. להתאמה זו אנו קוראים "אמת", והיא נשארת תמיד מטרת העבודה המדעית. לכן, כאשר הדת מכריזה שביכולתה לבוא במקום המדע, כי היא מיטיבה ומרוממת נפש ולפיכך בהכרח אמיתית, חובה עלינו להתנגד לכך למען טובת הכלל. אין זו דרישה של מה בכך לבקש מאדם שמנהל את חייו בהתחשב במציאות להפקיד את הדאגה לענייניו בידי רשות הפוטרת עצמה מכללי החשיבה הרציונאלית. גם האיסור על החשיבה שיזמה הדת במטרה להגן על קיומה מהווה סכנה – הניסיון האנליטי מלמד שאיסור כזה גם כאשר הוא מכוון לתחום מסוים, נוטה להתפשט לתחומים אחרים ויכול לגרום לעכבות חמורות בחיי האדם. לעומת זאת, מהשכל, או התבונה, אנו מצפים להיות גורם מלכד. החברה האנושית הייתה בלתי אפשרית אילו לכל אדם היה לוח כפל ומידות ומשקל משל עצמו, ולכן נקווה שרוח המדע תבסס שלטון דיקטטורי בחיי הרוח של האדם. הכפייה הכללית הזו של התבונה תוכיח את עצמה, לפי פרויד, ככוח המלכד החזק ביותר בין בני האדם, ולכן כל כוח, כמו איסור הדת על החשיבה, מנוגד להתפתחות כזו ולכן מסוכן לעתיד המין האנושי.

פרויד תוהה מדוע הדת אינה מסיימת את הויכוח הזה בהכרזה שאמנם אין היא יכולה לספק את האמת שמבקש האדם, אך מה שהיא מציעה הוא יפה יותר, מנחם יותר ומרומם נפש יותר מכל מה שנוכל לקבל מהמדע. הוא אמיתי במובן אחר, נעלה יותר, של המילה. הוא עונה לטענתו שלו בהסבר שהדת רואה הכרזה כזו כויתור על כוח ההשפעה שלה על ההמון, מכיוון שהאדם הפשוט אינו מכיר יותר מסוג אמת אחד, ואין ביכולתו לדמות לעצמו מהי אמת נעלה יותר. בעיניו, אין דרגות של אמת כפי שאין דרגות של מוות.

לכן, עדיין ישנו מאבק בין השקפת העולם המדעית להשקפת הדת. חסידי השקפת העולם הדתית מתקיפים ושואלים מה עלה בידי המדע להשיג עד כה, ומה אפשר לצפות ממנו שישיג בעתיד? לטענתם, המדע לא פתר אף אחת מהבעיות הקיימות, אלא רק מספק שברי תגליות שאינן מתחברות באופן הרמוני, ואוסף תצפיות של סדר באירועים שונים, מגדיר אותם בחוקים ומספק להם פרשנות מסוכנת. המדע טוען שכל כולו הינו במסגרת אמת זמנית, ויכול להיות מוחלף מחר באמת חדשה. פרויד טוען שההאשמות כנגד המדע הן מוגזמות ומרושעות, וכי המדע עדיין לא הגיע להישגים אדירים כמו פתרון תעלומות היקום כיוון שהוא עדין צעיר מאוד, ומוסיף שהמאה האחרונה הצטיינה בעושר כזה של תגליות ובהתקדמות גדולה כל כך של המדע, שיש לנו את כל הסיבות לתת אמון מלא בעתידו המבטיח של המדע. פרויד מודה שדרכו של המדע איטית ומהוססת. הוא משווה בין ההתקדמות בעבודה המדעית להתקדמות העבודה האנליטית – הנחות בסיס שצריך לוותר עליהן מאוחר יותר, חידושים זעירים באמצעות תצפיות, שאינם מתחברים זה לזה בהתחלה. נדרשת סבלנות רבה ונכונות לכל מקרה אפשרי שהוא, ורק בסוף זוכה ההשקעה העצומה שלנו לתמורה, כאשר רצף שלם של אירועים נפשיים נגלה לעינינו. וגם ביקורת זו היא מוגזמת, לדעת פרויד, כיוון שהמדע עובד כמו הפסל, משנה את חומר הגלם ומעצב אותו עד לדרגה מסוימת של דמיון לאובייקט שהוא רואה לנגד עיניו. פרויד טוען שאין מטרה להפגנות הזלזול כנגד המדע, כיוון שאחרי ככלות הכל, למדע אין תחליף ואין מה שיתפוס את מקומו, כיוון שהוא יכול להוסיף להשתכלל עד אינסוף, בעוד שהשקפת העולם הדתית אינה יכולה, כיוון שהיא מוגמרת בכל היבטיה המהותיים. שום המעטה מערכו של המדע אינה יכולה לשנות את העובדה שהוא מביא בחשבון את תלותנו בעולם החיצוני בשעה שהדת הנה אשליה, והיא שואבת את כוחה מנכונותה להתאים את עצמה למשאלות הדחפים שלנו.

פרויד ממשיך ובודק השקפות עולם אחרות שמתנגדות להשקפת העולם המדעית, אך מסייג זאת בטענה שאין בידו את הסמכות הראויה לשפוט אותן:

  • שיטות פילוסופיות מתארות את מכלול היקום כהשתקפות רעיונותיו של הוגה הדעות. אחת מהן היא השקפת עולם שמקבילה לאנרכיזם פוליטי – המדע משמש להם נקודת מוצא, אבל לוחצים עליו עד שהוא סותר את עצמו. מתקבל הרושם שעמדה זו היא זמנית עד שיצליחו לסלק את המדע, ובמקומו יבוא סוג של מיסטיציזם, או שתוחזר השקפת העולם הדתית. לפי השקפת עולם זו, האמת אינה בנמצא ואין אפשרות להכרה וודאית של העולם שמחוצה לנו, שידועה בשם האמת המדעית. לפיה, גם האמת המדעית היא אשליה בלבד, כיוון שאנו מוצאים רק מה שאנו צריכים ורואים רק את מה שאנו רוצים לראות. מכיוון שלאמת אין שום סימן היכר (כלומר, התאמה עם העולם החיצוני), כל הדעות אמיתיות באותה מידה, ושקריות באותה מידה. פרויד טוען שהתורה האנרכיסטית נשמעת טוב רק במה שנוגע לרעיונות מופשטים, אבל לא בחיים המעשיים, כי אילו באמת כל מחשבותינו היו אותו דבר, ללא ידיעות שמאופיינות בהתאמה בינן לבין המציאות, היינו יכולים לבנות גשרים מקרטון במקום מאבן, ולהרדים חולה בגז מדמיע במקום באתר.
  • השקפת עולם אחרת המנוגדת למדע – המרכסיזם. פרויד אינו חולק על הסמכות של מחקריו של מרכס בתחום המבנה הכלכלי של החברה, אבל הוא מוצא כמה רעיונות בתורתו מוזרים, כמו ההשקפה שהתפתחות המסגרות החברתיות היא תהליך היסטורי טבעי, או ששינויים בחברה מתרחשים אחד מתוך השני בתהליך דיאלקטי. הנחות אלו נשמעות לו לא כמטריאליסטיות, אלא כמעורפלות. פרויד מניח שהשליטה ההדרגתית על כוחות הטבע השפיעה על היחסים החברתיים של בני המין האנושי, ואינו מוצא בהתפתחות החברתית רמז לחוקי טבע או להתפתחות מושגית דיאלקטית. כוחו של המרכסיזם טמון בכך שהוא מצביע על ההשפעה שיש לנסיבות הכלכליות של בני האדם על מצבם האינטלקטואלי והמוסרי, כיוון שבכך נחשפו קשרים רבים והשלכות רבות שקודם לכן התעלמו מהם. אבל מניעים כלכליים אינם הדבר היחיד שקובע את ההתנהגות האנושית, ולראייה העובדה שיחידים שונים, גזעים שונים ואומות שונות מתנהגים בצורה שונה תחת אותם תנאים כלכליים. פרויד לא מבין כיצד ניתן להתעלם מגורמים פסיכולוגיים כאשר מדובר בתגובות של בני אדם, כיוון שאפילו תחת אותם תנאים, אנשים מסוגלים לפעול רק מתוך דחפי האינסטינקט שלהם. אילו יכול היה מישהו להראות במפורט את הדרך שבאמצעותה הגורמים השונים האלה – התורשה הכללית של בני אדם, השינויים שמתרחשים במעבר מגזע לגזע, וגלגוליה התרבותיים – מעכבים ומקדמים זה את זה בתנאי הסדר החברתי, הפעילות המקצועית ורמת ההכנסה, דבר זה היה מבסס את המרכסיזם כמדע של ממש. אבל האמת היא שיש רק שני מדעים: פסיכולוגיה ומדעי הטבע.
  • המרכסיזם התיאורטי, כפי שהוא מתבטא בבולשביזם הרוסי, קנה לעצמו את האנרגיה, הליכוד הפנימי והבלבדיות שמאפיינים השקפת עולם, אבל גם דמיון למה שהוא מתנגד לו – במקור הוא היה חלק מהמדע, ועכשיו הוא הטיל איסור על החשיבה: כל בחינה ביקורתית של התיאוריה המרכסיסטית אסורה, בדומה לאיסוריה של הדת. כתבי מרכס תפסו את מקום ספרי הדת כמקור ההתגלות, למרות שאין הם יותר נקיים מסתירות ומערפול. המרכסיזם סילק את האשליות האידיאליסטיות, אבל פיתח אשליות לא פחות מפוקפקות, בכך שהוא מקווה לשנות את הטבע האנושי במהלך דורות אחדים. היפוך יוצרות כזה בטבע האנושי הוא בלתי מתקבל על הדעת. בדומה לדת, גם הבולשביזם מחויב לפצות את מאמיניו על הסבל והחסכים בחיי ההווה באמצעות הבטחה לעתיד טוב יותר, אבל גם עדן זה חייב להיות בחיים אלו, להיבנות על האדמה הזו ולפתוח את שעריו בעתיד הנראה לעין. הבולשביזם יטען שכל עוד טבע האדם לא השתנה, אין ברירה אלא להשתמש באמצעים שישפיעו עליו כמות שהוא, אי אפשר להשיג חינוך והתפתחות בלי כפייה, הטלת איסורים על החשיבה ושימוש בכוח עד כדי שפיכות דמים. בימים שבהם מכריזות האומות הגדולות שהן מצפות לישועה בזכות השמירה על עיקרי האמונה הנוצרית, המהפכה ברוסיה מבשרת בכל זאת על עתיד טוב יותר, אך אין לנו רמז באשר לעתידו של הניסוי הזה, וייתכן שנראה שלשינוי גורף של הסדר החברתי יש סיכוי קטן מאוד להצליח כל עוד לא הרחיבו גילויים חדשים את היקף השליטה שלנו בכוחות הטבע והקלו בכך את סיפוק צרכינו. רק אז יוכל אולי סדר חברתי חדש לא רק לשים קץ למחסורם החומרי של ההמונים, אלא גם לספק את צרכי התרבות של היחיד.

לסיכום, הפסיכואנליזה לפי פרויד אינה מסוגלת ליצור השקפת עולם משלה ואינה זקוקה לה. היא חלק מהמדע ויכולה לדבוק בהשקפת העולם המדעית. גם השקפת העולם המדעית אינה כוללת-כל, אינה מושלמת, אינה טוענת ללכידות פנימית. היא עדיין צעירה מאוד, ועדיין יש בעיות רבות שלא הצליחה לפתור. לעולם המתבסס על מדע יש תכונות שליליות בעיקרן, כמו קבלת דין האמת ודחיית האשליות. מי שאינו מרוצה מכך, ושנזקק ליותר כדי למצוא לעצמו נחמה חולפת, רשאי לחפש אותה. לא נעצור בעדו אבל איננו יכולים לעזור לו, ואיננו יכולים לחשוב בדרך אחרת, רק בגללו.

 

חזרה אל :זיגמונד פרויד: תיאורי מקרה וסיכומי מאמרים

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות