דגימת שכבות – סיכום

בדגימת שכבות דוגמים בשיטת דגימה מקרית פשוטה, אך מכל שכבה בנפרד.
למשל, חוקר רצה לדעת באלו עבודות משתלבים נערים שנשרו מביה"ס ומכיוון שהוא מאמין, שהגיל בו הנער נושר הוא גורם בבחירת סוג העבודה, הוא דאג לייצוג הולם במדגם לבני הגילים השונים. כלומר הוא יצטרך לחשב מה אחוז הנושרים מכל גיל מתוך סה"כ הנושרים ואז לדגום כך שיתקבל אותו אחוז של בני הגיל הזה במדגם שלו. מתוך כל שכבה (שכבת גילת במקרה הזה) ידגום את מספר הנערים הנדרש באופן מקרי).

בדוגמא זו, המשתנה שקבע את השכבות (stratifying factor) הוא הגיל. הדגימה מהשכבות נעשית יחסית לגודלן ולכן נקראת "דגימת שכבות פרופורציונלית".

בחירת ה-stratifying factor תלויה ב-2 דברים:

  1. המשתנים הזמינים – אם קיימת כבר מסגרת דגימה המסודרת לפי שכבות גיל, אז משתנה זה עדיף.
  2. מבין המשתנים הזמינים ייבחר המשתנה הרלוונטי לבעיה הנחקרת. אין טעם לבצע דגימה עפ"י משתנה, שאין לו נגיעה לבעיה הנדונה (דגימת שכבות לפי צבע עיני הנושרים, למשל).

היתרון של שיטה זו : הבטחת ייצוג של המשתנים שאחראים לשכבות. מאחר והם קשורים בד"כ למשתנים הנחקרים, גדל הסיכוי שגם האחרונים יהיו מיוצגים כיאות, וטעות הדגימה קטנה.

החסרון של שכבה זו: אי אפשר להשתמש בשיטות מורכבות לניתוח סטטיסטי, בגלל שאין דגימה מקרית.

אפשר לאמוד ממוצעים, רווחי סמך, לעומת זאת מבחנים א- פרמטריים, ניתוחי שונות ורגרסיות מבוססים על דגימה מקרית פשוטה ולכן אי אפשר להשתמש בהם.

 

בחזרה אל: פסיכולוגיה ניסויית – סיכומים

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות