פרויד: אבל ומלנכוליה – סיכום

במאמרו "אבל ומלנכוליה" פרויד יסביר את מהות המלנכוליה ע"י השוואתה לתחושת האֵבֶל. ראוי לציין כי מהות המלנכוליה לא תוכל להכיל את כל המורכבות הקיימת ולאפיין בצורה גורפת את התופעה, אך מאמר זה כן ינסה לתת אפיונים לקבוצה קטנה יותר ע"פ מקרים ספציפיים העומדים לרשותנו.

הקישור בין אֵבֶל למלנכוליה מצטייר כמוצדק לפי התמונה הכוללת של שני המצבים: אֵבֶל ומלנכוליה מתחילות מתגובה לאובדן של אדם קרוב או אובייקט מופשט (אידיאל, מולדת). בני אדם אשר חוו אובדן, לעיתים יחליפו את תחושת האֵבֶל במלנכוליה, זה עלול להיראות לצופים מן הצד כתופעה של רגישות חולנית. אך עם זאת, לעולם לא נוכל לבקר את האדם האַבֶל או לתת לו טיפול רפואי עקב החריגה הקשה מהתנהלות חיים רגילה, אלא אנו סוברים כי תוך תקופה מסוימת האֵבֶל יעבור והאדם ישוב למסלול חייו (אך האדם המלנכולי לא מתגבר על האובדן שלו).

מאפייניה של המלנכוליה: דאבון לב, הסתלקות כל עניין בעולם החיצוני, אובדן היכולת לאהוב, בלימת כל הישג ופגיעה בדימוי העצמי (ע"י תוכחות עצמיות וגידופים, עד ציפייה לעונש).

אֵבֶל ומלנכוליה דומים במאפיינים אלו פרט למאפיין אחד: הפגיעה בדימוי העצמי. יש באַבֶל דאבון לב וחוסר עניין בעולם החיצוני (אלא אם כן הוא קשור לנפטר), כמו כן יתקשה האַבֶל למצוא אהבה חדשה מפני שזה עלול להצטייר כתחליף למושא ההתאבלות. ולבסוף, כל הישג שאינו קשור לנפטר יוסט הצידה. במילים אחרות, מתקיים צמצום של האני למען התמסרות לאֵבֶל. התנהגות זו לא מצטיירת בדעתנו כפתולוגית רק מפני שאנו יכלים לספק לה הסבר מתקבל על הדעת (אובדן).

מה קורה בעבודת האֵבֶל? האובייקט האהוב אינו מתקיים עוד, ועל כן התגבשה תביעה למשוך את כל הליבידו מקישוריו לאותו האובייקט. עניין זה מעורר רתיעה מובנת- מתקבל הרושם כי האדם אינו רוצה להיפרד מן האובייקט, גם אם יש לו תחליף. הרתיעה יכולה להיות מאוד קשה עד כדי הפניית עורף למציאות והיאחזות באובייקט. בעוד שהמציאות ממשיכה להתקיים, האובייקט גם הוא ממשיך להתקיים בנפש. לאחר השלמת עבודת האֵבֶל, נעשה האני שוב חופשי וחסר עקבות.

יישום דברי האֵבֶל על המלנכוליה:

כאמור, גם פה מתקיים אובדן: של אובייקט אהוב או לעיתים האובדן הוא בעל אופי רעיוני יותר (האובדן לא מחייב מוות של האובייקט). לא תמיד ניתן לזהות את האובדן, וכאן הבדל נוסף בין האַבֶל למלנכולי: האבל יודע תמיד את מי הוא איבד והמלנכולי לא תמיד יידע מי איבד או מה איבד ביחס אליו עצמו. העכבה וחוסר העניין של האַבֶל מוסברים ע"י האֵבֶל ואילו מפני שהאדם המלנכולי עובר תהליך פנימי דומה, ניתן להבין את חוסר העניין שמתקיים בו (ועדיין יש ניחוח מסתורי למצבו של החולה המלנכולי מפני שאיננו יכולים להבין במה הוא שקוע עד תום).

פן נוסף המופיע רק אצל המלנכולי הוא הפחתת ערך יוצאת דופן של דימויו העצמי. גם באַבֶל יש דלדול עולמו לריק אך במלנכולי מדובר בעולמו הפנימי שמתרוקן. הוא מגדף עצמו מול אחרים ומצפה לעונש. שיגעון הנחיתות מתבטא גם בנדודי שינה, חוסר תזונה והתגברות על היצר.

אילו יעמוד בפנינו אדם כזה, לא נוכל שלא להסכים כי הוא חסר אונים, אך אנו נבין כי אמירות אלו הן תוצאה של היגיעה הפנימית אשר איננה מוכרת לנו, אשר אפשר להשוותה לאֵבֶל, והיא זו המכלה את האני שלו מבפנים. מנגד, המלנכולי יטען טענות אשר ייראו בעיניהם של אנשים שאינם מלנכוליים כאמיתות חדות יותר של המציאות. דבר נוסף אשר מתבטא אצל המלנכולי הוא שחסרה בו בושה. בשונה מאדם מדוכדך אשר לא יטריד את העוברים והשבים עם תוכחותיו העצמיות, המלנכולי התברך בפטפטנות טרחנית המוצאת סיפוק בהתערטלות העצמית. המלנכולי איבד את כבודו העצמי.

מול הדברים הנ"ל אנו עומדים בפני סתירה, מצד אחד, בהקבלה לאַבֶל, המלנכולי סובל מאובדן הקשור באובייקט שלו, אך מתוך דברים שיגיד, נגלה אובדן הקשור באני שלו.

באדם המלנכולי, יש חלק באני שלו אשר מבקר חלק אחר ומתייחס אליו כאובייקט. החלק המבקר הוא רשות בפני עצמו וניתן לקרוא לו "מצפון". רשות מצפונית זו הינה עצמאית ויכולה לחלות בזכות עצמה. התמונה הקלינית של המלנכוליה מאפשרת לַתיעוב המוסרי כלפי האני להתבלט על חשבון תופעות אחרות (כגון כיעור, נחיתות חברתית).

בכדי ליישב את הסתירה הנ"ל, פרויד מציע תצפית קלה לניסוי. בדרך כלל לא נוכל שלא להסכים עם ההאשמות העצמיות הכבדות של המלנכולי. דרושים, לדעתו של פרויד, שינויים זעירים בדבריו ואז יהיה ניתן להלביש את ההאשמות על אדם אחר שהחולה אוהב/ אהב/ אמור לאהוב. מכאן ניתן להסיק כי התוכחות של האדם המלנכולי הן בעצם תוכחות שהוסרו מן האובייקט האהוב והוטלו אל עבר האני החולה (דוגמת אישה המרחמת על בעלה אשר כבול לאישה כה לא יעילה היא בעצם מאשימה את חוסר יעילותו של הבעל). כמובן שבין התוכחות הרבות שזורות מספר תוכחות עצמיות אמיתיות בשביל לטשטש את התוכחות האחרות ובכך הופכות את המצב לבלתי נגיש להכרה.

יש להבין כי תלונותיהם של המלנכוליים הן בעצם האשמות. הם אינן מבוישים מכיוון שהבוז וההאשמות מופנה בעצם כלפי אדם אחר. החולים סובלים ממצב נפשי של התקוממות, על כן הם לעד יחושו פגועים בצורה כלשהי או שנגרם להם עוול.

עד עתה זהו התהליך שהתקיים אצל המלנכולי: נבחר אובייקט, התקיימה התקשרות של הליבידו לאדם מסוים, הזיקה הזו התערערה בזכות השפעה/ פגיעה/ אכזבה ממשית שנגרמה ע"י האדם האהוב. בניגוד לתוצאה שהיינו מצפים לה (משיכת הליבידו חזרה מאותו האובייקט והתקתו אל אובייקט חדש), הליבידו הושב חזרה אל האני, ושם שימש ליצירת הזדהות האני עם האובייקט הנטוש. נוצרה כאן המרת אובדן האובייקט אל אובדן האני, והסכסוך בין האני לבין האדם האהוב הומר לסכסוך בין האני לבין האני שהשתנה באמצעות הזדהות.

מתוך הנאמר, ניתן להניח כי מצד אחד- חייבת להימצא התקבעות חזקה באובייקט האהבה ומצד שני- תעמוד התנגדות זניחה של האובייקט הטעון. על כן, בחירת האובייקט חייבת להיות ממניעים נרקיסיסטיים בכדי שהחולה יוכל לגשת אל הנרקיסיזם בשעה שמתעוררים קשיים מול האובייקט. הנרקיסיזם הופך תחליף לאהבה הטעונה ולכן אין צורך לוותר על יחסי האהבה למרות הסכסוך עם האדם האהוב. לטענה זו חסר הביסוס המחקרי. פרויד עומד על ההבדל בין הזדהות נרקיסיסטית לבין הזדהות היסטרית: בראשונה האובייקט ננטש אך בשנייה הוא ממשיך להתקיים תוך שהוא מפגין השפעה (המוגבלת לרוב לפעולות אחדות). המלנכוליה, בדומה לאֵבֶל היא תגובה לאובדן ממשי של אובייקט האהבה אך אליה מתווסף הפן הנרקיסיסטי (אילו זה היה קיים באֵבֶל, היה הופך לאֵבֶל פתולוגי).

הסיבות אשר מביאות אדם למלנכוליות אינן מצטמצמות רק למוות אלא הן מכילות את כל מצבי הפגיעה, ההזנחה והאכזבה. הודות לכך ניתן להחדיר ניגוד של אהבה ושנאה לתוך היחסים או לחזק דו ערכיות קיימת. אין להתעלם מסכסוך דו ערכיות זה: אם האהבה לאובייקט, שלא ניתן לוותר עליה בשעה שמוותרים על האובייקט עצמו, נמלטת אל ההזדהות הנרקיסיסטית, אזי מופנית השנאה כלפי אותו אובייקט חליפי באמצעות גידופו, השפלתו, והשגת סיפוק מתוכם. המלנכוליה מענה את עצמה בהנאה. תחילה השנאה מכוונת כלפי האובייקט אך מהרה זה מופנה כלפי החולה עצמו והופך לסדיסטיות. לעיתים, החולים הללו, ע"י הענישה העצמית שבהם, מצליחים גם לנקום ולייסר את אהוביהם המקוריים. הטענת האהבה של המלנכולי באובייקט חולקת גורל כפול: בחלקה היא נסוגה אל עבר ההזדהות ובחלקה האחר היא מוחזרת בהשפעתו של סכסוך הדו ערכיות אל שלב הסדיזם הקרוב יותר לאותו הסכסוך.

לפי פרויד, רק הסדיזם פותר לנו את חידת הנטייה להתאבדות. מה שמניע את חיי היצר הוא האהבה העצמית המופלאה של האני ובמצבי חרדה במצב של איום על החיים, משתחררת כמות עצומה של ליבידו נרקיסיסטי. לכן קשה להבין מדוע אותו האני יכול להסכים להרס עצמי שלו. הסיבה המתקבלת על הדעת להתאבדות תהיה אם החולה מפנה דחף רצחני המופנה כלפי אחרים לעבר עצמו. האנליזה של המלנכוליה מלמדת אותנו כי האני מסוגל להמית את עצמו. במהלך הנסיגה מבחירת האובייקט הנרקיסיסטית- התבטל האובייקט אך הוא התגלה כבעל עוצמה גדולה עוד יותר מהאני עצמו. במילים אחרות, בשני המצבים המנוגדים של מאוהבות קיצונית והתאבדות: מוכרע האני בידי האובייקט, בדרכים שונות לגמרי.

המלנכוליה חולקת עם האֵבֶל מאפיין נוסף: היא חולפת אחרי פרק זמן בלי להותיר שינויים דרסטיים הניתנים לאיתור. לאחר עבודת אֵבֶל האַבֶל משחרר את הליבידו שלו מהאובייקט האבוד. ניתן להבחין בעבודה דומה ברגעי מלנכוליה אך בכל זאת ההבנה הכלכלית של המהלך נותרת סתומה בשני המקרים. פרויד ממשיל את התסביך המלנכולי לפצע פתוח השואב מכל הצדדים אנרגיות הטענה ומרוקן את האני עד כדי הידלדלות מוחלטת.

הייחודיות של המלנכוליה מצויה בנטייתה לחולל תפנית ולעבור למצב של מאניה, המנוגד מבחינת התסמינים למצב המלנכוליה (לא כל מלנכוליה סופה במאניה). היו שאמרו כי למאניה ולמלנכוליה יש תסביך זהה אשר במאניה התגבר האני על התסביך או דחק אותו הצידה ובמלנכוליה, החולה הכניע את האני. ניתן להגיד שהמאניה היא כמעין ניצחון ויש בחולה התרוממות רוח אשר תגיע בד"כ לאדם אומלל לאחר שהתגבר על קושי או זכה בדבר כלשהו. ההבדל הוא שהתרוממות הרוח אינה באה בעקבות מאורע כזה, אלא הניצחון נסתר מהאני ואינו יודע על מה הוא התגבר. פרויד עושה הקבלה לאדם שיכור אשר עליז ונמצא במצב רוח מרומם אולי ללא סיבה ממשית.

מכאן יוביל למסקנה הבאה כי במאניה, חייב האני להתגבר על אובדנו של האובייקט ולאחר שייסורי המלנכוליה משכו את הכמות המלאה של ההטענה הנגדית מתוך האני וקשרוה אל עצמם, נעשית הכמות המלאה של ההטענה הנגדית זמינה- והמהפך מתחולל ומראה לנו בכך החולה את מידת שחרורו מן האובייקט האחראי לסבלו.

האבל הרגיל מתגבר גם הוא על אובדן האובייקט וסופג לתוכו את כל האנרגיות של האני, אם כן- מדוע אין בסיום תקופת האבל שלב צוהל ושמח כמו במאניה? פרויד אינו יכול לענות כלאחר יד על שאלה זו אך הוא מעלה השערה: במקרה של אבל, האובייקט אינו קיים עוד. האני מתנתק מהתקשרותו לאובייקט שחוסל- בזכות הנרקיסיזם שלו והסיפוק על היותו בחיים.

פרויד מעלה שאלות נוספות בנוגע לתהליכים הנפשיים שעובר האדם המלנכולי. יש תהליך הדרגתי (בדומה לאֵבֶל) של הסתלקות הליבידו. עדיין זה שונה מן האֵבֶל מפני שהזיקה לאובייקט היא שונה ונעשית סבוכה יותר בשל דו הערכיות. מפני כך, עשויה המלנכוליה לחרוג במידה רבה מן האֵבֶל הנגרם בד"כ רק ע"י האובדן הממשי. אצל המלנכולי, מתפתחים אינספור מאבקים נפרדים על האובייקט, מאבקים אשר שייכים ללא- מודע. הדו ערכיות שייכת את המודחק וייתכן כי החוויות הטראומטיות עם האובייקט הפעילו הדחקות אחרות. לכן, נותר כל דבר הקשור לסכסוכי דו ערכיות אלה בלתי נגיש לתודעה- כל עוד לא התרחשה התוצאה האופיינית למלנכוליה (כאשר הליבידו נוטש את האובייקט וחוזר אל האני שהיה נקודת המוצא שלו). רק לאחר נסיגת הליבידו, יכול התהליך להפוך למודע ומציג עצמו בפני התודעה כסכסוך בין חלק אחד של האני לבין הרשות הביקורתית שבאני.

אין קושי למצוא אנלוגיה מהותית בין היגיעה המלנכולית לבין עבודת האַבֶל: כשם שהאַבֶל מניע את האני לוויתור על האובייקט בהכריזו עליו כמת ובהעניקו לאני את מתנת הישארותו בחיים, כך גם כל מאבק של הדו ערכיות משחרר את ההיקבעות של הליבידו באובייקט באמצעות הפחתת ערכו של האובייקט ע"י השפלתו כביכול ע"י הריגתו.

פרויד מסיים את המאמר באמירה כי יהיה מועיל לעצור את חקר המאניה עד שנגיע לתובנות לגבי טבעו הכלכלי של הכאב הגופני והנפשי.

 

חזרה אל: זיגמונד פרויד: תיאורי מקרה וסיכומי מאמרים

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות