פרויד: הערות על אהבת העברה – סיכום

כל פסיכואנליטיקאי מתחיל מתעסק בניסיון לפרש את דברי המטופל ולהעלות את זיכרונותיו המודחקים,  ובמהרה מגלה שהקושי האמיתי של הטיפול נמצא בתופעת ההעברה. במאמר זה פרויד יתמקד בסוג מאוד מסוים של העברה: הצהרת אהבתה של מטופלת למטפל שלה. מדובר בהעברה מסובכת וקשה לפיתרון שיש לעמוד על מאפייניה.

עבור אדם מן השורה שאינו פסיכואנליטיקאי,קיימות רק שתי אפשרויות ראויות לפתרון הבעיה: 1) איחוד השניים (במידה ואמות המידה המוסריות מאפשרות זאת), 2) הפסקת הטיפול לאלתר. הבעיה בפתרון השני, הוא שהתופעה תחזור על עצמה שוב- המטופלת תתאהב גם באנליטיקאי הבא שתלך אליו, וגם בבא אחריו… עזיבת הטיפול אמנם תיטיב עם קרוביה של המטופלת (בעלה למשל) אך תשאיר את המטופלת עם הנוירוזה. לעומת זאת, אנליזה של אותה העברה (התאהבות) יכולה לתרום להחלמתה הרבה יותר.

פרויד מדגיש ומזהיר כי על המטפל להכיר בכך ש "יש לייחס את התאהבות המטופלת לסיטואציה האנליטית ולא לתכונותיו התרומיות". אין לו מה להתגאות בהתאהבות הזו.

במבט ראשון אפשר לחשוב שההתאהבות אינה יכולה לקדם את הטיפול, שכן המטופלת מפסיקה להתעניין בטיפול, בפירושים. היא מפסיקה לשתף פעולה וטוענת כי הבריאה לחלוטין. מטפל מתחיל עלול ליפול באשליה הזו ולחשוב שאכן הטיפול הצליח וניתן לסיימו.

אם המטפל יתעשת על עצמו, הוא יבין שהתאהבות זו אינה אלא התנגדות.  באופן כללי, "כל דבר המפריע למשך הטיפול חשוד כביטוי של התנגדות". בד"כ, ניתן להבחין בסימני ההתאהבות של המטופלת כבר קודם- המטופלת צייתנית ומראה סימני הבנה ושיתוף פעולה עם המטפל. עכשיו, על מנת למנוע את הצלחתו של הטיפול ואת המשך ההדחקה, ההתאהבות מעלה הילוך, ו"החולה נהפכת לחסרת הבנה לחלוטין, כאילו נשבתה בהתאהבותה". כלומר, האהבה משמשת כלי לשיבוש הטיפול, ולהבכת המטפל.

מבט מקרוב יצביע על שני מניעים של המטופלת להתאהבות כזו:

  1. ביסוס מעמדה כאישה שלא ניתן לעמוד בפניה והורדת מעמדו ש המטפל ע"י הפיכתו מרופא לאהוב+ רווחים משניים שונים של רגש אהבה.
  2. התנגדות לצורך הצדקת פעולתה של ההדחקה. מניע נוסף של אותה התנגדות הוא העמדת הרופא למבחן. אם הוא נופל באותה התאהבות, סימן שנכשל.

כיצד אם כך על המטפל לנהוג כדי לא להיכשל במבחן?

לכאורה הפתרון המוסרי הנכון מורכב משני שלבים: א- דיכוי ההעברה הנגדית של המטפל (התאהבות בחזרה) ודחיית ההצעה של המטופלת. ב- לדרוש מהמטופלת לעדן את דחפיה, להפסיק עם זה ולחזור להתמקד בטיפול. ע"פ פרויד, זה פתרון מטומטם, לא הגיוני ולא אנליטי. פתרון כזה רק יגרום למטופלת להדחיק רגשות נוספים, להרגיש ממורמרת ולנסות להתנקם במטפל בהמשך.

פתרון שני הוא לזרום עם רגשותיה של המטפלת מבלי להגיע למישור הפיזי. גם זה שוב, פתרון מטומטם. קודם כל כיוון שהוא מבוסס על חוסר כנות. כנות היא הבסיס לטיפול פסיכואנליטי. אנו דורשים כנות מהמטופלים ולכן עלינו לנהוג כך כמטפלים. מעבר לכך, אנחנו אף פעם לא יודעים מתי לא נוכל לשלוט בעצמנו, ומשם למישור הפיזי הדרך קצרה מאוד.

פתרון שלישי: טיפול אנליטי שלא מתנהל תוך כדי התנזרות (כלומר היענות למטופלת). אפשר היה לחשוב ש"טיפול כזה יבטיח למטפל את השליטה במטופלת, ובכך יניע אותה לבצע את משימות הטיפול". מדובר בטעות חמורה. טיפול כזה רק יגרום לכך שהמטופלת תשיג את מטרתה: "לחזור בחיים על דבר שהיא אמורה רק לזכור, לשחזר כחומרים נפשיים ולשמור בתחומי הנפש בלבד". כלומר, מטרת ההתאהבות במטפל הינה העברה, במהלכה המטופלת חיה את חיי האהבה שלה מחדש.  מצד שני, המטפל לעולם לא ישיג את מטרתו- טיפול אנליטי מוצלח ושחרור ההדחקות.

פרויד מציע פתרון אחר:  על המטפל לשמר את אותה אהבת העברה מצד אחד, ולסרב בכל תוקף להיענות לה מצד שני. על המטפל והמטופל לנסות להתחקות ביחד אחר מקורות ההתאהבות ולהעלות אל פני השטח את הנסתר בחיי האהבה של החולה. רק כשהמטפל יהי תקיף מספיק וחסין כנגד פיתויה של המטופלת, היא תרגיש בטוחה מספיק כדי לפתוח בעצמה את שורשי האהבה שלה.

פרויד מצביע על שני נימוקים לכך שאהבת המטופלת אינה אהבה אמיתית:

  1. התאהבות אמיתית אמורה הייתה להגביר את שיתוף הפעולה של המטופלת להצלחת הטיפול, ואילו כאן היא מתמרדת כנגד הטיפול.
  2. אופייה של אותה התאהבות בנוי כולו "מחזרות והעתקים של תגובות אהבה מוקדמות יותר, לרבות תגובות ילדיות". כלומר, לא מדובר בהתאהבות נכון לסיטואציה העכשווית אלא על העברה בלבד.

פרויד מבקש לבחון את שני הנימוקים האלו מחדש – האם באמת לא מדובר באהבה אמיתית?

  1. לגבי הטיעון הראשון, מצד אחד האהבה הינה באמת ביטוי של התנגדות. מצד שני ההתנגדות היא לא זו שיצרה אותה. לאחר שנורה האהבה כתוצאה מהעברה, ההתנגדות עושה בה שימוש.
  2. לגבי הטיעון השני, מדובר בטיעון חלש כיוון שכל האהבות בנויות מחזרה על אותם דפוסי אהבה מוקדמים. ההבדל בין אהבה בין מטופלת למטפל לבין אהבה רגילה הוא שבאהבת העברה ישנה דרגת חופש אחת פחות. אהבה זו תלויה לחלוטין בדפוסי האהבה המוקדמים, היא פחות גמישה וניתנת לשינוי.

לסיכום, אפשר להגיד שאהבת העברה הינה אהבה אמיתית, אך יש לה שלושה מאפיינים שמעניקים לה את אופיה הפתולוגי:

  1. היא נובעת מתוך הסיטואציה האנליטית
  2. היא מועצמת מכוח ההתנגדות
  3. היא אהבה מסנוורת, ילדותית, נוקשה ולא מציאותית (הסתייגות: אלו הם אותם מאפיינים שהופכים את האהבה למה שהיא בעינינו).

פרויד מבקש להדגיש כי האיפוק בחוסר היענות למטופלת אינו משימה קלה כלל, בעיקר לרופא צעיר שאינו מחויב בקשר. יש בגילויי האהבה הזו קסם, ולא צריך להתחסד: רגשות מיניים הם חלק גדול מחיי המטופלים והמפלים כאחד. אבל עליו להיות חזק ולהעדיף תמיד את ההזדמנות שלו לעזור ו "להעביר את המטופלת דרך שלב מכריע בחייה".

המטפל עוסק בשלושה מאבקים בו זמנית:

  1. נגד עצמו- לא להתפתות
  2. נגד קרוביה של המטופלת- לא להפסיק את הטיפול
  3. נגד המטופלת שמנסה להפיל את המטפל

לסיכום, למרות התנגדותו של הציבור הרחב, פרויד טוען כי אסור לוותר על "פסיכואנליזה שאיננה מוחלשת ומבוצעת כהלכה, כזו שאינה מתביישת לעשות שימוש ברגשות הנפש המסוכנים ביותר, כדי להביא את החולה לשליטה בהם, לטובתו".

 

חזרה אל: זיגמונד פרויד: תיאורי מקרה וסיכומי מאמרים

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות