פרויד: עצות לרופא הפסיכואנליטי – סיכום

הבעיה של פרויד: איך הרופא יזכור את כל הפרטים שהמטופל מספר?

הפתרון: "על הרופא להקשיב מבלי לדאוג אם הוא זוכר את הדברים אם לאו". מה שנושא הקשר לפרטים אחרים ייזכר, מה שלא, יישאר בינתיים כאילו בתהום הנשייה, ויצוץ מחדש כאשר נוסף פרט אחר שקושר אותו לסיפור. על הרופא להקדיש תשומת לב שווה לכל הנאמר, בדיוק כמו שעל המטופל להגיד מה שעולה לו בראש מבלי לברור את מה שהוא אומר- "אם נשתמש בבחירה שעשינו כדי לעקוב אחר ציפיותינו, נסתכן בכך שלעולם לא נמצא דבר זולת מה שכבר ידוע לנו".

לא לרשום כלום במהלך הפגישה. לא רק שזה משאיר רושם רע על המטופלים, זה גם בהכרח לוקח למטפל חלק מתשומת הלב, מכריח אותו לקצר ולבחור בתוכן אחד על פני השני.

פרויד אומר שאפשר לרשום כאשר רוצים להשתמש בפגישות לצורך פרסום מחקרים מדעיים, אבל בתכל'ס הערך של פרסום פרוטוקול מדויק הוא די זניח ומעייף את הקורא שלא לצורך (מי שמאמין בפסיכואנליזה יבין גם ללא פרוטוקול מדויק. מי שלא, גם פרוטוקול מדויק לא ישכנע אותו).

לפעמים כאשר טיפול משמש גם למטרות מחקר, שתי המטרות (טיפול ומחקר) מתנגשות. אל לו לרופא לנסות לחקור ולגבש תמונת מצב כל עוד הטיפול לא הסתיים, מתוך אותו עיקרון שבסעיף א'.

על המטפל לקחת דוגמא ממנתחים ולשמור על קרירות רגשית. יותר מזה, לא לנסות להצליח בשביל להראות תוצאות לאנשים אחרים- זה יגרום למטפל לעמוד חסר אונים מול התנגדויותיו של המטופל (העברות שונות). קרירות רגשית מבטיחה גם לרופא לשמור על חיי נפש בריאים, וגם למטופל את הסיכוי הטוב ביותר להחלמתו.

"לכל הדחקה בלתי פתורה של רופא, מותאם כתם עיוור" (שטקל 1911).  על הרופא להיות נקי מהדחקות פסיכולוגיות ובשל כך הוא חייב לעבור אנליזה אישית בעצמו! רק כך הוא יוכל ללמוד, ורק כך הוא יוכל להתחמק מהסכנה בהשלכת מה שקורה בנפשו שלו על מטופליו, כאילו הייתה זו תיאוריה מדעית. מתבקש שאנליזה של אדם בריא בבסיסו, סופה להישאר לא פתורה  שכן אין סימפטום שנעלם או איזושהי אינדיקציה להצלחה וסיום הטיפול.

המטפל חייב להבדיל בין המטרה הטיפולית למטרה החינוכית של הטיפול, כאשר האחרונה אינה נכונה עבור כל מטופל. הגיוני שהמטפל ירצה לקחת את המטופל מעבר לריפוי הבסיסי, להפוך אותו לאדם בעל סגולות מיוחדות עם יכולת לעדן את דחפיו. עם זאת, עליו לזכור שלא כל מטופל מסוגל לכך. יתרה מזאת, חלק מהמטופלים הגיעו למצב של נוירוזה בגלל ניסיון יתר לעדן את דחפיהם, מעבר למה שהארגון שלהם מאפשר. "כרופאים עלינו לגלות בראש ובראשונה סובלנות לחולשתו של החולה, ולהסתפק בכך שהחזרנו, גם לאדם שאינו מצטיין במעלות, יכולת לעבוד וליהנות במידה מסוימת". הערה שלי: זה מתקשר באופן כללי לתפיסת האמפתיה של פרויד- לקבל את החולה כמי שהוא ולא לנסות לעשות ממנו יותר ממה שהוא.

לא לנסות לבוא לטיפול ממקום אינטלקטואלי. א- הדבר נוגד את הכלל הפסיכואנליטי (לבוא לטיפול ממקום של חוסר ביקורת, להגיד הכול מבלי לברור דבר). ככלל אצבע, לא רצוי לנסות לדבר עם המטופלים על כתבים פסיכואנליטיים ומקרים אחרים, למרות שלפעמים הדבר יכול ליצור אווירה של השפעה ומוטיבציה מצד החולה. אין בשום פנים ואופן לנסות להשיג את תמיכתם של מקורבי המטופל ע"י נתינת ספר פסיכואנליטי להעשרה- סביר להניח שזה רק יעורר התנגדות וזעם.

 

חזרה אל: זיגמונד פרויד: תיאורי מקרה וסיכומי מאמרים

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות