פרויד: על הדינאמיקה של ההעברה – סיכום

אדם שלא הצליח למלא לגמרי את צרכי האהבה שלו, מפנה צרכים ליבידינאלים לכל דמות שנקרית בדרכו. זה אך טבעי שאדם יפנה את ההשקעה הליבידינאלית שלו גם כלפי הרופא. בד"כ זו תהיה העברה לפי דמות האב אבל זו יכולה להיות העברה לפי דמויות אחרות בחייו של המטופל גם כן. ייחודה של ההעברה כלפי הרופא הוא בעוצמתה של ההעברה, כיוון שלא רק הציפיות המודעות, אלא גם הלא מודעות יוצרות אותה.

פרויד מתייחס לשתי שאלות בנוגע להעברה:

  1. מדוע אצל אנשים שנמצאים בטיפול אנליזה, קיימת העברה הרבה יותר חזקה מאשר אצל אנשים בטיפול שאינו אנליזה? תשובה- זה פשוט לא נכון. אפשר לראות זאת במוסדות פסיכיאטריים בהם לא משתמשים באנליזה, שם ההעברה תופסת מקום מאוד גדול ואף בעל אופי גס ובוטה, פשוט לא מכירים בה ככזאת.
  2. מדוע בתוך הטיפול- העברה זה בעצם ההתנגדות החזקה ביותר לטיפול, ומחוץ לטיפול יש לה השפעה מרפאת והיא תנאי להצלחה? תשובה- במקום שבו נחשפת ההתנגדות, רגע לפני שניתן לטפל בה, תופיע ההעברה- זהו המפלט האחרון של ההתנגדות לעבור למקום מבטחים (ההעברה מאפשרת למטופל לחשוב שהבעיה היא ברופא ולא בו- "בהתקרבנו לקומפלקס פתוגני, יוסט תחילה לקדמת התודעה אותו חלק של הקומפלקס שהוא בר העברה ויזכה להגנה עקשנית מאין כמוה"). במילים אחרות, בגלל שבאנליזה אנו מתקרבים לחשיפת ההדחקות, ההדחקות נתקלות באיומים שלא נתקלו בהן קודם לכן, מה שיוצר מנגנון הגנה חדש- העברה. הערה שלי: אפשר להגיד שזו תשובה לשאלה הראשונה בכלל. בסופו של דבר, אפשר להגיד שככל שהטיפול יימשך זמן רב יותר, "המאבק בכל הקונפליקטים, יתרחש בסופו של דבר, במגרש של ההעברה".

על מנת להבין לעומק את השימוש של העברה כהתנגדות, עלינו לחלק את ההעברות לשני סוגים: 1) רגשות חיוביים כלפי הרופא, שלדעת פרויד מקורם תמיד ברגשות מיניים מודחקים (וזה נכון באופן כללי לכל אותם רגשות שאנו חווים כגון ידידות,סימפטיה..) 2) רגשות שליליים כלפי הרופא. אלו שני הסוגים שיכולים להיות התנגדות בטיפול, וכל סוג אחר של העברה הוא לא ממש רלוונטי לעניינינו. חשיפת העברות אלו בפני החולה והעלתן למודע, מאפשרת לנתק את ההתנגדות ועדיין לשמור על רגשות אחרים כלפי הרופא, שאינם מרתיעים ומסוגלים להגיע לתודעה.

דו ערכיות- העברה שלילית יכולה להגיע בד בבד עם העברת חיבה כלפי אותה דמות. דו ערכיות שכיחה בעיקר אצל נירוטיים, והיא שמסבירה את היכולת להפוך את ההעברה להתנגדות (פרויד לא מסביר למה). ברגע שההעברה היא אך ורק שלילית, מסתיימת אפשרות ההשפעה והריפוי.

פרויד מסב את תשומת ליבנו לתופעה נוספת שמתרחשת בעת ההעברה: המטופל שעד עכשיו הראה התעניינות בניסיון לפרש את חיי הנפש שלו, פתאום שוכח את הכוונות איתן נכנס לטיפול, שוכח את כלל היסוד הפסיכואנליטי (להגיד הכול בלי לסנן) ונשאר אדיש לנוכח תובנות חדשות. אלו הם בדיוק אותם מאפייני התנגדות שעולים מן המצב הפסיכולוגי בו נמצא המטופל.

בסופו של דבר פרויד מתייחס לחשיפת ההעברה ככלי להעלאת הרגשות הלא מודעים אל פני השטח (ובאופן רגשי, לא שכלתני, כך שהמטופל אף יפיק מכך תועלת). ההעברה היא הביטוי החזק ביותר למאבק שבין הרופא למטופל, בין האינטלקט לחיי היצר, בין המודע ללא מודע.

 

חזרה אל: זיגמונד פרויד: תיאורי מקרה וסיכומי מאמרים

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות