פרויד מתמקד בדחף המיני כגורם המשמעותי ביותר בנושא המיניות של האדם. הוא סוקר במאמר גם פרוורסיות (סטיות), וגם את שלבי ההתפתחות, מהילדות עד לגיל ההתבגרות, ומראה כיצד ניתן ללמוד מגורמים אלו על השינויים והתגבשות הדחף, ומה הקשר בינו לבין הפן הפיזיולוגי והפן הנפשי של האדם.
פרויד מתחיל בדיון על הפרוורסיות ומה ניתן ללמוד מהן על הדחף המיני. הוא מציין שפרוורסיות שכיחות ביותר בקרב בני האדם, ושניסיון התחקות אחר מקורותיהן מלמד אותנו כי הנטייה לפרוורסיה מקורה בכוחות לא מודעים, וכי נטייה זו מעצבת סימפטומים (ההתנהגות הסוטה). פרויד מתייחס לדחף המיני כמשהו שנולדים איתו, והוא מתפתח עם השנים עד אשר הוא מתגבש לצורתו הסופית בסוף גיל ההתבגרות. בדרך להתגבשות הוא עובר שינויים רבים וחשוף להשפעות רבות, חלקן קשורות להתפתחות הפיזית של הגוף וחלקן להשפעות פסיכולוגיות.
שאלה חשובה שעולה היא מה מכל האמור מולד ונקבע מראש על ידי התורשה, ומה נגרם כתוצאה מאירועי החיים המקריים שהאדם עובר. לשאלה זו אין תשובה חד משמעית לפי פרויד, אך הוא יתייחס אליה בהמשך. (בגדול – גם וגם. אין ספק שיש פן מולד לדחף ולצורה בה הוא יתגבש, אך גם אין ספק שאירועי חיים שונים יתרמו להתגבשות בכיוון מסויים, גם אם כל אחד יגיב אליהם אחרת בהתאם לאופיו המולד).
בהמשך פרויד מתאר את חיי המין בגיל הילדות (גיל 2-5). פרויד טוען שההנחה הנפוצה, שלילדים אין חיי מין היא שקרית. אמנם אי אפשר להסתכל עליהם כחיי מין של מבוגר, אך הכוונה היא שהדחף המיני קיים ואפשר לראות את השפעתו כבר בגיל זה. הפעולה הבסיסית בהקשר זה היא המציצה המלווה לתהליך סיפוק הדחף של האכילה. את התנהגות המציצה ממשיך אח"כ התינוק במקומות אחרים, ולפי פרויד התנהגות זו מסמלת את ההטמעה שהתינוק מבצע עבור האובייקט ממנו הוא יונק.
השלב הבא הוא ההשלב האנאלי, ואחריו מגיע שלב בו לכאורה מפסיקה הפעילות המינית עד לגיל ההתבגרות. שלב זה מכונה "שלב החביון". בשלב זה לא נפסק ייצור הגירוי המיני, אלא הוא נמשך ומספק מלאי של אנרגיה אשר משמשת למטרות אחרות שאינן מיניות. כמו כן בשלב זה מנסה החברה לחנך את הילד ובנוסף הוא נחשף לרגשות כמו גועל, חמלה, בושה ומוסר, אשר חשובים בהקשר ההתפתחות המינית וישפיעו בעתיד כאשר ימשיך תהליך ההבשלה המינית בגיל ההתבגרות. (לצורך העניין, גם נוירוזות אשר יצוצו בגיל ההתבגרות, מקורן יכול להיות בתהליכים שקרו בתקופת החביון).
פרויד ממשיך ומתייחס לקשר שבין הפן הנפשי של הדחף המיני, לבין הפן הפיזיולוגי – האיברים בגוף אשר מעוּררים מפעילות מינית נפשית, ואולי אף גורמים בעצמם לפעילות שכזו במידה והם מגורים ("אזורים ארוטוגניים"). הוא טוען שלא ידוע, ולא ניתן לדעת יותר מדי על הקשר בין שני הצדדים, אך אין ספק ששניהם קשורים, וכי הקשר הולך ומתהדק ככל שהדחף המיני מתגבש לכיוון אחד ברור. ("…מתנהלים תהליכי ההתפתחות הסומטיים והנפשיים זה לצד זה ללא קשר ביניהם, עד שבשעת התעוררות רגש אהבה אינטנסיבי, המביא לידי גירוי של איברי המין, נוצר האיחוד ההכרחי בדרך כלל לפונקציית אהבה.")
הנושא הבא אליו מתייחס פרויד הוא בחירת האובייקט המיני (מי שאליו מופנה הדחף). פרויד טוען שבשלב הילדות הדחף המיני אינו מרוכז וחסר אובייקט חיצוני, ולכן הוא אוטו-ארוטי. מאוחר יותר יוכל הילד לבחור לו אובייקט חיצוני. הנטייה הברורה היא לדמות המטפל, אך מכיוון שזו בד"כ האם, ומלמדים את הילד שזה לא בסדר, הוא יעביר יחפש אובייקט הדומה בתכונותיו אליה. בשלב החביון כאמור תהיה ירידה באקטיביות המינית, אך בשלב ההתבגרות תשפיע בחירת האובייקט שהתרחשה בשלב הילדות, על בחירת האובייקט החדש.
גורמים ומנגנונים אשר חשובים בהתפתחות המינית:
קונסטיטוציה ותורשה – פרויד מציין את כובד המשקל שיש לתת לקונסטיטוציות (המבנים המולדים) בכל הנוגע לדחף המיני. הוא טוען שהגיוון בדרכים בהן יכול הדחף להתפתח הוא רב, ומחזק את הטענה שהרכיב המולד הוא קריטי, על ידי הצגת מקרים בהם מחלה פיזית ניוונית (עגבת) הייתה מקושרת באחוזים גבוהים להתנהגות מינית אבנורמלית אצל הצאצאים (גם אם לאלה לא היה כל קשר למחלה בעצמם). כמו כן הוא מציין מקרים בהם בין בני משפחה אחת אפשר להבחין בכמה סוגים שונים של פרוורסיות (גם מחזק את הסיכוי לגורם תורשתי).
עיבוד נוסף – מושג זה מתאר את ההשפעות הלא מולדות; העיבוד הנוסף של הדחף המיני אשר מתרחש בעקבות אירועי החיים. לפי פרויד "עיבוד נוסף זה הוא בבירור הדבר שמכריע לבסוף, באופן הבהיר ביותר, אילו קונסטיטוציות שמתוארות כזהות יכולות להביא לשלוש תוצאות סופיות שונות". פרויד מביא כדוגמה את פרוורסיית הקיבעון, אשר ההסבר הנפוץ של חולשה מולדת של הדחף המיני, לא מספיק לטענתו כדי להסבירה. הוא טוען שרק גורם חיצוני אשר ישפיע במהלך ההתבגרות על החולשה המולדת, יגרום להתנהגות פרוורטית ויסביר את התופעה.
פרויד מסכם בכך שניתן לראות גורמים מסויימים (כמו מנגנוני ההדחקה והעידון לדוג') כמולדים או כנסיבתיים, והחשיבות שיכול כל אחד לתת לשני הצדדים תלויה בנק' מבטו. עם זאת הוא מדגיש שהגורמים המולדים והגורמים הסביבתיים פועלים זה לצד זה ולא ביחס של ניגוד.
הדחקה – מנגנון הגנה זה הוא גם בעל חשיבות רבה מכיוון שהוא תורם ליצירת סימפטומים, אשר לא בהכרח מוגבלים לחיי המין (יכולים לדוגמה ליצור הפרעות פסיכונוירוטויות). בתהליך ההדחקה גירוי שפועל על אחד מרכיבי הדחף המיני מנוע מלהשיג את מטרתו בגלל עכבות נפשיות, והוא נדחק לאפיקים אחרים בנפש, עד שהוא מביא את עצמו לידי ביטוי כסימפטום התנהגותי. במידה וההדחקה אכן מופנית למישורים אחרים בנפש, ניתן לומר שהפרוורסיה מוחלפת על ידי נוירוזה.
עידון – מנגנון זה לוקח גירויים חזקים הקשורים לתחום המיני, ומנתב אותם לאפיקים אחרים (בניגוד למנגנון ההדחקה הגירויים לא מנועים מלהגיע אל המודעות). פרויד מציע שזהו אחד המקורות לכושר היצירה ולפעילות האומנותית. פרויד מציין בהקשר זה גם את מנגנון "תצורת תגובה" (או היפוך תגובה) כסוג-משנה של עידון. תצורת תגובה היא מנגנון בו מתנהג האדם בצורה ההפכית לדחף אותו הוא חש. כך מסביר פרויד כיצד הנטייה המינית של תקופת הילדות, שבד"כ היא פרוורטית, מנותבת למקומות אחרים ותורמת למידותינו הטובות.
בגרות מוקדמת – מושג זה מכיל את המקרים בהם הגיע הילד לבגרות מינית באופן ספונטני – מוקדם מדי. מצב זה מביא להפרעה בתקופת החביון, ויכול לגרום להפרעות בעלות אופי פרוורטי. הסיבות לכך הן מצבן הלא גמור של העכבות הנפשיות והמערכת הגניטלית הבלתי מפותחת. הנטיות לפרוורסיה שנוצרות על ידי הבגרות המוקדמת יכולות גם להתגלות מאוחר יותר בתור כוחות דחף לסימפטומיים נוירוטיים. בכל מקרה, פרויד צופה שתהליך זה יקשה על השליטה בדחף המיני בשלבים המאוחרים יותר. פרויד גם מציין שבגרות מינית מוקדמת מופיעה לעיתים קרובות במקביל להתפתחות אינטלקטואלית בטרם עת.
היצמדות וקיבעון – אלו הם מושגים אשר מתארים את הפיכתם של רשמים וחוויות מתקופת הילדות למקובעות במנגנון הנפשי, דבר אשר מאוחר יותר יתרום ליצירת פרוורסיות\נוירוזות. אותן חוויות יכולות לגרום אצל אדם אחד להשפעה חמורה ולא להשפיע על אדם אחר. הסיבה הביולוגית לכך אינה ברורה אך פרויד משער שיש חשיבות למשקל שהמערכת הנפשית נותנת לגורמי הזיכרון (מול גורמי החוויה העכשווית). כמו כן, ייתכן קשר להתפתחות האינטלקטואלית ולרמה התרבותית האישית – היחס בין תרבות לבין התפתחות מינית חופשית הוא יחס של ניגוד, וברור כיצד ילד אשר מחונך לשמור על כללי התרבות ייאלץ להדחיק או לעדן דחפים מיניים טבעיים, דבר אשר ישפיע עליו יותר בהמשך. גם לגירויים חזקים שהופיעו בעת הילדות יש סיכוי טוב להיות מקובעים, בגלל העצמה בה הם נחוו. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא פיתוי על ידי ילדים אחרים או מבוגרים. הילד לא מספיק מבוגר לעכל את ההתרחשות, אך עם זאת הדחף המיני שלו מושפע מהמאורע, וישנה סבירות גבוהה שיתפתח קיבעון אשר ישפיע בשלב מאוחר יותר של ההתפתחות המינית.