זיגמונד פרויד – הרצאה על הנשיות

פרויד פותח את הדיון שלו על נשיות, עם הסבר של הצורך לתת מבוא מעמיק לכל אחת מהרצאות שלו עד כה. כיוון שהפסיכואנליזה ממשיכה להתפתח כל הזמן, מנמק פרויד את השוני בין המבואות שלו כתוצאה של מחסור בהקדמה אחת ואחידה לכל התחום. הדבר היחיד שהוא מבקש מהקוראים, הוא לסמוך עליו שההרצאה הבאה מבוססת על עבודות בלבד וללא פרשנות תיאורטית מצידו (דבר המרמז על כך שכל מסקנותיו הן היחידות שניתן להגיע אליהן). נושא ההרצאה סובב סביב סוגיה שמעסיקה את כולם: "חידת טבע הנשיות". מבחינתו של פרויד דאגה גברית רבה מרוכזת סביב "בעיה" זו, ונשים הן ה"בעיה" בעצמן. (-הערת מסכם – מכאן פרויד מתחיל בשרשרת של נימוקים בעיתים סביב נשים ונשיות, אבל עלינו להיזכר שהוא כותב בתקופה בה נשים עוד לא זכו לכבוד המגיע להן. מבחינתי בחלקים רבים פרויד יקדם רעיונות מתקדמים יחסית על נשיות, ובחלקים אחרים יסתור את עצמו לחלוטין.)

כאשר אדם פוגש אדם זר, הדבר הראשון שנעשה מבחינתו של פרויד הוא קטלוג מינו של האחר. ההבדלה בין גברי לנשי נעשית אוטומטית, אך אם הדבר הוא הודות לטבע הביולוגי בלבד – לא בהכרח ברור. הביולוגיה יכולה להסביר את המינים מבחינת תאי המין ואיברי המין הספציפיים. ואולם, בעקבות הגילוי ששני המינים מתפתחים מרמה אחת משותפת, שמרמזת על ביסקסואליות טבעית בכל אחד מהמינים, מעלה פרויד את ההשערה שהמאפיינים הפסיכולוגיים של המגדרים אינם חדים כמו שחשבו בעבר.

מכאן הטענה שגברים ונשים אינם רק אקטיביים או פאסיביים בהתאמה, אלא שכל אחד מבטא את שתי התכונות במידות שונות – הביסקסואליות של חיי הנפש. כך, לדוגמה, נשים מאוד פעילות בגידול ילדיהן, ואילו גברים חייבים להיות פאסיביים בכדי לפעול כחלק מחברה. פרויד משתמש בדוגמאות אלו כדי להראות שההשקפה המינית-ביולוגית של המגדרים (הגבר החזק והפעיל לעומת הנקבה הפאסיבית) איננה נכונה, ואף הובילה לטעות יסודית בקטלוג המאפיינים של המגדרים – טעות הסופראימפוזיציה (הנחת דבר על דבר). אבל מבחינתו של פרויד להניח שקיימת ביסקסואליות לכל אורך החיים היא גם טעות.

לפיו, נשיות היא נטייה לפאסיביות, דבר שיכול לכלול בתוכו גם פעילות מאוד אקטיבית. ובכל זאת, אין להמעיט בערך של השפעות תרבותיות אשר הגדירו את התפקיד הפאסיבי של נשים ודיכאו את הנטיות היותר אגרסיביות שלהן. לכן, פרויד מציע שהפסיכואנליזה לא יכולה ולא צריכה לנסות להגדיר מה הן נשים וגברים, אלא עליה רק לאפיין את ההתפתחות שלהם. הנחות היסוד של פרויד הן שהמבנה חייב לעבור מספר משברים לפני ההתאמה לפונקציה (המגדר), ומשברים אלו מתרחשים לפני ההתבגרות המינית. אבל ההתפתחות המינית של נשים מסובכת יותר ביחס לזו הגברית, כיוון שניצבים בפניה שני מכשולים לפני ההגעה לתפקיד ה"טבעי" של האישה:

  • מתוך תצפיות התגלה שילדות הן פחות אגרסיביות ויותר תלותיות. אך הן גם לומדות יותר מהר לשלוט בצרכים שלהן, חכמות יותר מבנים באותו גיל ונוטות לחקור את העולם יותר. כלומר בנות לא יכולות להיות מוגדרות כנחותות מבחינה אינטלקטואלית. יתרה מזאת, בנות עוברות את ההתפתחות הליבידינאלית בשלב הפאלי: אלימות באותה מידה כמו בנים, מגרות את עצמן מנית באותו מידה כמו בנים (גירוי פין וגירוי דגדגן) ולמעשה דומות בכל דבר לבנים, מלבד הפיזיולוגיה. אבל מבחינתו של פרויד עם ההתפתחות שלהן, הרגישות חייבת לעבור מהדגדגן אל הנרתיק, ואילו גברים ימשיכו לבצע את אותה פעילות לריגוש עצמי לכל אורך החיים.
  • הקושי השני של נשים מצוי בפתרון התסביך האדיפאלי. בנים גדלים עם האם והופכים אותה לאובייקט החיבה שלהם, והיא למעשה תמיד תהיה האהבה הראשונה שלהם. אבל בנות שמתחילות עם אהבתן לאם בזכות מילוי הצרכים הבסיסיים שלה, מחליפות את האובייקט: האב הוא כעת מרכז עולמן.

לכן שואל פרויד כיצד אישה מחליפה את מושא ההתקשרות שלהן, או במילים אחרות כיצד עוברת מהשלב הגברי לנשי שאליו היא "נועדה ביולוגית"? אין תשובה פשוטה לשאלה, ופרויד מדגיש שלא קיים כוח טבעי או חיצוני שמגדיר בקלות את המיניות של האישה. לפיו, נשים רבות נשארות תלויות רגשית באבות שלהן עד לגיל מאוחר מאוד, והדבר נובע מהדפוסים שנוצרו עוד בשלב בו הילדות התקשרו לאם. מכאן פרויד מתחיל לתאר את היחסים הליבידינאליים בין הילדה והאם.

את רוב שלבי ההתפתחות המינית עוברות הילדות בזמן שהאם היא האובייקט העיקרי להתקשרות. אי לכך, כל הרצונות המיניים מופנים כלפיה, וכחלק מכך, גם הרצון להביא לה ילד (דבר שפרויד מציין כרצון מובהק של הבן – לא במאמר הזה). פרויד מוסיף כאן את המהלך התיאורטי שעבר מתיאורית הטראומה למודל הפסיכו-סקסואלי: בזמנו האמין פרויד שאבות פיתו את הבת, אך עם ההגעה להבנה מחודשת, ייחס את התיאורים של המטופלות שלו לפנטזיות. פנטזיות אלו היו למעשה ביטוי של תסביך אדיפוס נשי, כלפי האבות. אך הפנטזיות היו שם גם לפני הופעת התסביך, בגלל הגירוי הלא רצוני של האם את איברי המין בזמן הטיפול השגרתי בתינוקת. למבקרים שאולי יטענו שאין עדות ליחסים מיניים בין אם ובתה, פרויד מציע שילדים אינם מסוגלים לבטא את כל רצונותיהם, ושהמחקר נעשה על השאריות במבוגר.

אזי מה מביא לסוף ההתקשרות לאם, ויותר מפתיע, מה גורר את הניתוק הזה לשנאה של האם? מעדויות של מטופלות, פרויד מצביע על שלוש אפשרויות שיש להן בסיס במציאות:

  • הטיעון שהאם לא הניקה מספיק, וזה שווה לחוסר אהבה. מבחינתו של פרויד זהו דבר בלתי נמנע, ולא משנה מתי האם תפסיק להניק, הילד תמיד יראה את הרחקת החלב בתור רגע טראומטי.
  • האשמה נגד האם כאשר נולד ילד/ה נוסף. מתצפיות מציין פרויד שלא משנה עד כמה הפער בין הלידות קטן, הבכור תמיד יחוש בשינוי ויתמרד בכל צורה אפשרית למען השגת מלוא תשומת הלב של האם. דחפי הקנאה האלה מצביעים על הדרישות חסרות הפשרות של ילדים: לא מאפשרים שיתוף.
  • הסיבה השלישית לתוקפנות כלפי האם היא המניעה שלה את הדחפים והצרכים המיניים שהיא בעצמה עוררה (כפי שהוזכר קודם). הילדים לומדים לאוהב את האם בחוזקה, וככל שמתקשרים יותר, האכזבות שלהם מהאם קשות יותר.

אך כל שלושת המרכיבים תקפים גם עבור בנים באותו גיל. אי לכך, חייב להיות גורם ספציפי שאחראי לניתוק בין אם ובת. לדעתו של פרויד, הפתרון מצוי בתסביך הסירוס: הבנות מאשימות את האמהות בחוסר הפין, ולא סולחות להן על כך שהפכו אותן לנחותות.

תסביך הסירוס בקרב בנים מתחיל באירוע בו הם רואים את הבנות ואת "החסר" להן, וכך מפנימים את האיסורים ששמעו בעבר יחד עם האפשרות לאובדן הפין – הפחד המנחה ביותר בהתפתחותם. בנות גם חוות את אותו האירוע, אך הן חושבות שעשו להן עוול וכך נולדת קנאת הפין. הילדה נאבקת בכל כוחה בחסרון, והיא תמיד מקווה להשיג משהו דומה לפין עבור עצמה. (כאן פרויד מתחיל לייחס מגוון רצונות נשיים לרצון בפין, כגון הרצון בהצלחות אינטלקטואליות… והצורך הזה הוא לטענתו גם הסיבה לחיים הנפשיים הנחותים של האישה…) לדעת פרויד, גילוי חוסר הפין, היא נקודת התפנית בהתפתחותה של הילדה, ויכולים להיות שלושה נתיבים עיקריים להתפתחות זו:

  • הנתיב הראשון הוא של אינהיביציה מינית ונוירוזה. הילדה חיה את החלק הראשון של חייה באופן גברי. אך עם גילוי ה"נחיתות" שלה, האהבה העצמית שלה נעלמת בשל העליונות הנתפסת של הבן. היא מפנה את הגב להנאה של הדגדגן, וזה יופיע יותר מאוחר בבעיות של הנוירוזה. נשים הלוקות בנוירוזה מאשימות את הפעילות המינית בזמן ההתבגרות, אך הסיבה האמיתית לבעיות היא שלבים ראשוניים אלו של אינהיביציה עצמית. הילדה מנסה לשחרר את עצמה מהצורך לאונן, וכך למעשה הופכת להיות האם – האיסורים שלה הופנמו וכעת משמשות לביטוי חוסר השבעות שלה עם הדגדגן.
  • נתיב נשיות תקינה מתפתח כאשר דיכוי זה לא נמשך לאורך כל החיים, אלא יש העברה של הדחפים המיניים מהאם לאב. הצורך להשגת פין עבור עצמה, עובר להשגת הפין של האב. כלומר נוצרים כאן שני תהליכים. הראשון הוא ציפייה לפין מצד האב, שבעתיד תקין יתפתח לרצון ילד ממנו (התפתחות של הרצון להביא ילד לאם ומשחק עם בובות שקיים עוד לפני השלב הפאלי). השמחה הכי גדולה מושגת כאשר הילד הוא בן, וכך האישה למעשה משיגה פין משל עצמה ויכולה להנחיל לבנה את כל הציפיות המדוכאות של עצמה. תהליך שני שמתרחש כאן הוא תסביך אדיפוס נשי – יש כעת תחרות בין האם והבת על הפין של האב, כאשר הוא מעניק לאם את כל מה שבת רוצה ממנו. כיוון שתסביך הסירוס כאן גורר את תחילת תסביך אדיפוס ולא את סיומו כמו אצל בנים, אין סוף מוגדר לתסביך עבור הילדה. זה פוגע בהתפתחות הסופר אגו שלה (ולביקורת פמיניסטית יש הרבה להגיד על זה).
  • כיוון התפתחותי שלישי הוא של סטייה מינית להומוסקסואליות. כאן הילדות לא עוזבות את התקווה שלהן להשגת הפין וממשיכות בהתנהגויות הגבריות. נשים אלו עוברות מעין תסביך אדיפוס אך מאוכזבות מהאב וחוזרות אחורה להתקשרות לאם. מכאן היכולת של שתי נשים לשחק הן את תפקיד הבעל והן את תפקיד האב בזוגיות הומוסקסואלית שכזו.

לאחר שסיים לדון בשלושת הנתיבים, פרויד ממשיך לסוגיה יחסית שונה: הדחפים המיניים של האישה הבוגרת. פרויד מגדיר את ה"ליבידו" – כוח מיני שאיננו גברי או נשי. הליבידו הוא המגדיר את הטבע של חיי המין. לכל מגדר אין ליבידו משלו, למרות הנטייה לראות בגבריות הכוח המניע. פרויד מבין שהנטייה לייחס את הליבידו הזה לגבריות נובע מה-"פריג’ידיות" הנשית, אך לדעתו אין מספיק מידע כדי להסביר תופעה זו.

מה שכן מתחיל פרויד לעשות בחלק האחרון של ההרצאה, הוא לייחס מאפיינים שליליים לאישה ולהסבירם כחלק מתהליך קנאת הפין והביטוי השונה של הליבידו. לפי פרויד נשים הן נרקיסיסטיות יותר, ביישניות יותר וחסרות יכולת המצאה. הנרקיסיזם מתבטא בצורך שלהן להיות נאהבות והביישנות תוצאה של הסתרת החיסרון הפיזיולוגי (חוסר הפין). הוא מציין שנשים לא תרמו בכלום להמצאות הגדולות של האנושות, ושאפילו הדבר היחיד שניתן לשייך להן – האריג – הוא תוצר של חיקוי שערות הערווה (-הערת מסכם – טיעון מעליב ביותר ולדעתי חסר נימוק אפילו בזמנו של פרויד).

בנוסף, מתאר פרויד גם את ההתנהלות של חיי הנישואין של נשים. מבחינתו נישואים תקינים ומאושרים הם תוצאה של העברת הדימוי של האב אל הבן זוג, ושימרה של העוינות כלפי האם כפי שהיא. אבל אם היא עוברת בתוך הזוגיות להיות מופנית כלפי הבעל אזי עלול להתפתח מערכה שנייה של מאבקים בחיי האישה: נגד הבעל. המענה למצב זה יהיה ככל הנראה גירושין ונישואים חדשים. האישה גם יכולה לנסות להפוך את בעלה לילד שהיא כל כך רוצה.

לסיכום, השלב שמקדים את תסביך אדיפוס הוא הזמן לרכישת אותן תכונות שיהפכו אישה לנשית ויעזרו לה למלא את התפקיד המיני שלה. כך היא יכולה למלא את הצורך של תסביך האדיפוס הגברי. אבל באופן אירוני, הגבר לעולם לא יזכה בחיבה שהוא מצפה לה, אלא דווקא בנו.

לאחר חלק מוסגר זה פרויד חוזר לנחיתות המוסרית של נשים, הקנאה הנשית לא עוברת סובלימציה שהיא למעשה חוש הצדק. כמו כן, הליבידו הנשי מקובע למצב שלו, ואילו הגברי ניתן לשינוי גם בגיל מאוחר – דבר שמקשה מאוד על הטיפול בנשים.

פרויד מסיים בכך שנשים הינן בני אדם לכל דבר, ושהתיאור שלו נועד להסביר את ההתנהגות המינית שלהן בלבד. שאר החידות של הנשיות אולי יקבלו מענה בעתיד.

 

 

חזרה אל: זיגמונד פרויד: תיאורי מקרה וסיכומי מאמרים 

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות