פרויד: המקרה של מיס לוסי (מתוך מחקרים בהיסטריה)

במאמר מתאר פרויד את המקרה של מיס לוסי, נערה שהופנתה אליו בסוף שנת 1892 עם סימפטומים שונים ביניהם עייפות, חוסר תאבון, דיכאון ואיבוד חוש הריח לטובת ריח תמידי מסויים. בבדיקה פיזית של המטופלת מוצא פרויד כי אפה אינו רגיש לכאב וחסר רפלקסים, פרויד מעריך כי לפניו מקרה של התקף היסטריה.

המקור הראשון אליו הוא פונה הוא בירור איבוד חוש הריח, פרויד משער כי הדיכאון נובע מטראומה אשר קשורה באופן מסויים לריח אותו מריחה לוסי. מתברר לו כי הריח שנמצא באופן קבוע באפה הוא ריח של פודינג שרוף.

בשלב זה עוצר פרויד את תיאור המקרה ופונה להתייחסות נרחבת לשיטת הטיפול בהיפנוזה אשר החליט לזנוח כאשר הבין כי יכולותיו בתחום מוגבלות. הוא מתאר את השינויים ששיטת טיפולו עברה (כאשר כן טיפל בהיפנוזה) כמו העובדה שהפסיק לשאול מטופלים לאיזו דרגת היפנוזה הגיעו והפסיק להגיד משפטים כמו "עכשיו אתה הולך לישון!". כאשר גם אלה לא היטיבו עם הטיפול, וויתר פרויד סופית על טיפול בהיפנוזה והחל לבקש ממטופליו לשכב, לעצום את עיניהם ולהתרכז. הוא מתאר את חששותיו שבגלל וויתור זה, כל שיטת הטיפול אשר מטרתה נגישות אל הלא מודע ושליפת זיכרונות אשר המטפול אינו יכול לספר בעצמו, לא  תתאפשר יותר. אבל, בעקבות צפייה בטיפול שנעשה על ידי מטפל אחר, מחליט פרויד לאמץ את ההנחה שהמטופל יודע כל מה שקשור למצבו ועל המטפל לגרום לו לתקשר עם מידע זה באמצעות שאלות מנחות. הוא מתאר מקרה בו הוא שאל מטופל "כמה זמן נמשך הסימפטום?" והמטופל ענה שהוא אינו יודע, בתגובה, לחץ פרויד בידיו על מצח המטופל והורה לו "לתפוס" את המידע כשישחרר את האחיזה. פרויד רואה הצלחה רבה בטכניקה החדשה ונעשה בטוח בה  עד לרמה שבטיפולים בהם המטופל עונה כי הוא אינו יודע, פרויד מבטל זאת בטענה שהוא יודע אך מסרב להאמין/חושב כי הדבר אינו רלוונטי ולכן דוחה זאת. הוא מספר כי לעתים קרובות הוא מקבל אישור לטענה זאת במקרים בהם לאחר מאמצים מתקבלת התשובה המתאימה והמטופל מודה כי זו התשובה הראשונה שחשב עליה אך התבייש/חשב כי היא לא רלוונטית וכו'. לסיכום, טוען פרויד, כי אין צורך בהיפנוזה על מת להעלות זיכרונות שנשכחו, כל המידע הנחוץ נמצא בהישג ידו של המטופל וניתן בדרכים שונות לדלות אותו.

בחזרה ללוסי, פרויד אשר מנסה לגלות את מקור הסימפטום של איבוד חוש הריח, שואל את לוסי האם היא זוכרת היכן הריחה לאחרונה פודינג שרוף. לוסי משיבה כי זה קרה לפני חודשיים, יומיים לפני יום הולדתה כאשר היא היתה עם שתי הילדות הקטנות בכיתה, שיחקה איתן ובישלה להן (בהמשך מתברר שהיא מטפלת בבנות אלו). לוסי מוסיפה כי הגיע מכתב אשר זיהתה כי נשלח מאימה וכשבאה לפתוח אותו, לקחו הבנות את המכתב ואמרו שישמרו לה אותו עד יום הולדתה, ברגע זה הריחה ריח חזק של פודינג שרוף. בהמשך מתברר שבאותו רגע חשה לוסי ניגוד חזק בין האהבה הגדולה שקיבלה מהבנות באותו רגע לבין העובדה שהתכוונה לעזוב אותן ולנסוע לאימה. היא תיכננה לעזוב את עבודתה בגלל יחסן הרע של עובדות אחרות בבית. לוסי חשה צער עמוק לעזוב את העבודה מאחר והבטיחה לאם הבנות שהייתה קרובת משפחה ומתה, שתמלא את מקומה ותהיה אם לבנותיה.

פרויד מסיק כי אותו רגע בו שני רגשות התנגשו- החרטה אותה הרגישה לוסי כאשר החליטה לעזוב את הילדות והדחף שהביא אותה להתפטר, רגע אשר נוצר בעקבות המכתב והפך לטראומה שנקשרה לריח הפודינג השרוף. אך פרויד אינו מסופק מההסבר, הוא טוען כי התנגשות זו לא נראית חזקה מספיק כדי לגרום להתקף היסטריה, הוא לא מבין מדוע מצב זה לא נשאר בתחום הנורמלי. מטיפולים קודמים יודע פרויד כי לפני שתופיע היסטריה חייב להתקיים תנאי חשוב אחד- רעיון מסויים חייב להיות מודחק במכוון, הדחקה שנגרמת מתחושת אי נעימות קשה.

לאחר מסקנות אלו, פרויד מודיע ללוסי בנועזות, כי הוא מאמין שהיא מאוהבת במעסיקה- אביהן של הילדות ושקיוותה לתפוס את מקום אימן שמתה. לוסי משיבה שהוא צודק, ושהיא לא ידעה  או לפחות ניסתה וקיוותה לא לדעת על ידי כך שדחקה זאת ממחשבותיה. היא לא יכלה לממש את אהבתה מאחר והוא היה המעסיק שלה. היא מספרת שהרגשות אל המעסיק החלו לאחר שיחה של השניים בה הודה המעסיק ללוסי על התמיכה והעזרה בגידול הילדות ואמר לה כמה הוא תלוי בה וזקוק לה, היא חשה חום והאהבה דרך מבטו. לאחר השיחה, חיכתה לוסי לפעם נוספת בה הוא יחשוף את רגשותיו, אך כשלא באה, ויתרה לוסי על הרעיון כי הוא חש משהו כלפיה. לאחר שיחה על הנושא עם פרויד, הם מסכימים כי המבט בעיניו כנראה נבע ממחשבות על אישתו המנוחה.

לאחר התפתחות זו בטיפול, הסימפטומים נחלשים אך לא נעלמים לגמרי, היא עדיין חשה, לעתים רחוקות יותר ובאופן חלש יותר, דיכאון ואת ריח הפודינג. פרויד משער כי הריח כנראה קשור לעוד מספר טראומות קטנות שעוד לא עלו בטיפול. פרויד מעודד את לוסי לדבר על התחושות שלה במקום עבודתה, תחושותיה כלפי הסבא של הבנות וריח הפודינג השרוף נעלם לאט לאט. עם העלמותו של ריח אחד, נחשף ריח נוסף, ריח של עשן סיגר, לוסי חושבת כי ריח זה היה שם כל הזמן, אך כוסה על ידי ריח הפודינג. פרויד אינו מרוצה מהתפתחות הטיפול, הוא מבין שהוא עבד על מנת להסיר סימפטום אחד רק על מנת לגלות סימפטום אחר במקומו.

עשן הסיגר, כפי שמתברר בהמשך, מתחבר לסיטואציה (שקדמה לזו עם הפודינג) בה ישבו בני המשפחה, אנשי הצוות ואורח (אשר מבקר לעיתים תכופות ומוכר למשפחה ולבנות) בחדר האוכל. כאשר קמות הבנות ונפרדות לשלום, מנשק האורח את הבנות. בתגובה, צועק האב על אורח לא לנשק את הבנות, היא מספרת כי באותו רגע הרגישה דקירה בלב. בנוסף, היא נזכרת כי האורח עישן סיגר.  פרויד לא מבין למה לוסי האירוע כל כך זיעזע את לוסי, מאחר והאב לא צעק עליה אלא על האורח. תחת לחץ כף ידו, היא נזכרת באירוע שלישי בו מכרה של המעסיק ביקרה את המשפחה ונתנה לבנות נשיקה בפה. האב שהוטרד מהדבר לא אמר כלום לאורחת, אך לאחר שהלכה התפרץ על לוסי ואמר שהוא רואה בה אחראית ושאם זה יחזור היא תפוטר. מקרה זה התרחש בתקופה שהיא עוד האמינה כי למעסיק יש רגשות כלפיה ולכן התקרית ניפצה את כל תקוותיה. הרגשות הקשים הללו, כנראה עלו שוב כאשר האורח נישק את הבנות.

יומיים לאחר אנליזה זאת, מבקרת לוסי את פרויד ומספרת שמאז האנליזה האחרונה היא חזרה להיות מאושרת כפי שהייתה בעבר. בנוסף, היא הבינה כי הרגשות הקשים שחשה כלפי עובדי הבית האחרים כנראה נבעו מרגישות יתר שלה וכי היא עדיין מאוהבת במעסיק, אך היא שלמה עם תחושות אלו ומבינה כי מותר לה להרגיש אותן. פרויד בודק את אפה של לוסי ורואה כי הרפלקסים והתחושות חזרו אליו.

הטיפול נמשך 9 שבועות וכאשר פוגש פרויד את לוסי במקרה לאחר 4 חודשים היא מספרת כי מצבה טוב.

פרויד רואה במקרה זה חשיבות רבה על אף שהסימפטומים היו יחסית קלים. מקרה זה מוכיח כי גם סימפטומים כאלה, כאשר מתייחסים אליהם כחלק ממקרה היסטריה, יכולים להוביל לפתרון הבעיה. ההיסטריה של לוסי, יכולה להיות מתוארת כהיסטריה נרכשת, כאשר ללוסי כמו לאחרים באוכלוסייה, קיימת נטייה לרכוש היסטריה. לא קיים עדיין מידע על התכונות של אלה בעלי נטייה זו. ההיסטריה נובעת כתוצאה מסוג של הגנה, בה רגשות הופכים לתופעה גופנית ובדרך זו יוצאים מהאיזור המודע. "המידע הכואב" קיים במודע רק דרך התחושה הגופנית (במקרה של לוסי, ריח הפודינג השרוף והסיגר) ומקושר בדרך שלא ברורה למטופל לזיכרון הכואב. לכן, המכניזם שמייצר היסטריה מייצג מצד אחד פחד להתמודד עם משהו כואב ומצד שני התגוננות ממידע זה על ידי כך שהוא "מסולק" מהאגו. על פי פרויד, אדם "אמיץ" שלא יפחד להתמודד עם דברים כואבים, הוא בעל סיכויים נמוכים יותר להיות היסטרי. מתוך כך מובן שהרגע הטראומטי הוא הרגע בו המידע הכואב מודחק. ההדחקה, על פי פרויד, נעשית בכוונה, גם אם לפעמים התוצאה לא מכוונת. בהתייחסות למקרה של לוסי, טוען פרויד כי הרגע הטראומטי קרה לאחר המקרה בו נתנה האורחת לבנות נשיקות. עם זאת, הסימפטומים ההיסטריים לא החלו עד לרגע בו הזיכרון הכאב התחבר עם חוש הריח (כפי שקרה עם הסיגר ולאחר מכן עם הפודינג). פרויד מציין שבמקרה זה (ועוד כמה) המקרה הראשון (שהחל את הכל), הוא האחרון שנחשף, על מנת להגיע אליו היה צורך לעבור דרך מקרה וסימפטום נוספים אשר כיסו עליו. רק על ידי חשיפת החלק האחרון, ניתן היה לפתור את המקרה בשלמותו.

 

 

חזרה אל: זיגמונד פרויד: תיאורי מקרה וסיכומי מאמרים

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות