ישנן שתי הגישות לשאלה הנאצית: הגישה הכוונתית (האינטציונליסטית) והגישה המבנית (סטוקטורליסטית) / פונקציונליסטית. השאלה האם מהלך האירועים תוכנן מראש, או שזו היתה התפתחות שנבעה מדינמיקות ומשחקי כוח בין גורמים שונים. איך המדיניות הנאצית הקצינה כל כך בין 33 ל 39. יש פה שני שלבים: איך תנועה כה שולית תופסת את השלטון, ולאחר מכן איך המשטר הנאצי הקצין כל כך.
1919 – גרמניה חותמת על חוזה ורסאי
26 – גרמניה מצטרפת לחבר העמים
33 – אזרח יהודי גרמני עדיין חי כשווה במדינה.
משנה זו השלטון מתחיל לשלוט בעזרת צווים.
האם ההצלחה הנאצית קרתה רק בגלל המשבר, או שהיו גורמים שונים?
על פי הגישה הכוונתית, היה פה מהלך מכוון שהיה בו גורם דומיננטי אחד. הגישה הפונקציונליסטית אומרת שיש פה כמה גורמים שונים שעיצבו את התהליך הזה. היסטוריונים של הגישה הראשונה משתמשים בחומרים כמו מיין קאמפף, נאומים, תעמולה, עיתונות, טקטסים אידיאולוגים, וכן דברים תרבותיים, כמו ספרים, סרטים וכו'. יש הטוענים שהיטלריזם=נאציזם. הרבה מהאנשים האלה עובדים דרך ביוגרפיות. על היטלר נכתבו הרבה ביוגרפיות כדי לפתור חידת היטלר. הגישה הזו מיוחסת בעיקר להיטלר (וגם להימלר).
חוקרי הגישה המבנית לא טוענים שלא היתה כוונה נאצית, אבל הם טוענים שכוונה לבד לא מספיקה כדי לקבוע מדיניות. יש גם גורמים רבים נוספים שמעצבים את המדיניות ומאלצים את הפוליטיקאים להתפשר. הם טוענים שהתהליך היה תוצאה של דינמיקה של קבלת החלטות, בה היו מעורבים לא רק הנאצים אלא גם ראשי הצבא, התעשיינים הגדולים ומנהיגי מפלגות ימין שונים. כמו כן גם דעת הקהל הפנימית והבינ"ל, הכנסיות, מדיניות חוץ של מדינות אחרות ועוד. כמובן שבסופו של דבר, צריך לשלב בין שתי הגישות. עם זאת במקרה של היטלר במיוחד, הוא נתפס כבעל תפקיד מרכזי במיוחד בסיפור הנאצי, יותר מאשר כל מנהיג מקביל אחר (מוסוליני או פרנקו למשל). ביוגרפיה שכתב אודותיו פסט טענה שהכל נבע מתוך אישיותו. בהקדמה הוא מכתיר אותו כמי שגילם את כל התפקידים גם יחד. הוא טען שצריך לשפוט אותו באמות מידה של גדולה, אם כי גדולה שלילית. הוא מימש את כל מה שהבטיח, ופסט טוען שהוא היה גאון.
אי אפשר להתעלם מכך שהיטלר הצליח להכתיב את מהלכי ההיסטוריה על פי רצונו, יותר מרוב המנהיגים האחרים. השקפת העולם שלו היתה ברורה ומוצקה (ראה האידיאולוגיה הנאצית), והוא הצליח להוציא אותה לפועל לפחות עד לנקודה מסויימת. שתי הנקודות המרכזיות היו השלטת משטר הגזע והתפשטות גרמניה מזרחה. מכיוון שיש בעיה של צפיפות אוכלוסין הפתרון לה הוא ליצור מרחב מחיה ולהשיג אמצעים כלכליים ובמקביל לתקוף את האיום הסובייטי על ידי ההתפשטות מזרחה.
יש שאלה עד כמה זה רעיונות שלו, ומתי הם עלו אצלו. כל הביוגרפים מנתחים את חייו המוקדמים ומנסים להבין זאת, אך כמובן שאלה שאלות מאד בעייתיות.
אחת הגישות הבעייתיות היא הפסיכו-היסטוריה. אביו של היטלר שינה את שמו משיקלבורגר. אדולף נולד ב 1889. 3 אחיו הבוגרים של היטלר נולדו בהפרש של שנה, ונפטרו כולם עד גיל 3. הטענה היא שהמוות של שלושת האחים השפיע על המשפחה ועל היטלר עצמו. אמו מתה מסרטן השד כאשר היה בן 18, והרופא שטיפל בה היה יהודי. הפסיכו-היסטוריונים טוענים שכאן התעצבה השקפת עולמו. נוצרת חפיפה בין הביוגרפיה שלו להיסטוריה של גרמניה. למרות שכל הגישה הזו היא מאד בעייתית, הרי שבכל זאת מתייחסים אליה ברצינות, בעיקר כאשר מדובר בהיטלר. יותר מאשר מחקר כזה מלמד על היטלר, הרי שהם מלמדים על ההתייחסות שלנו אליו. דמותו של היטלר מטרידה אותנו עד היום, וכולנו מתקשים להבין כיצד אדם כה עלוב הצליח לממש את שאיפותיו המגלומניות באופן כה נרחב.
אחד ההיסטוריונים הכוונתיים, ייקל, פירסם ספר שמדבר על השקפת העולם שהיטלר גיבש בעקבות מלחמת העולם הראשונה.
המטרה הראשונה של היטלר במדיניות החוץ היתה ביטול הסכמי ורסאי. מעבר לכך המלחמה האירופית, בעיקר נגד צרפת נתפסה כחשובה. מצד שני, הוא מבין שמבחינה פרגמטית הוא רוצה להתפשט מזרחה. היטלר רואה שתי יריבות בין לאומיות גדולות: רוסיה ובריטניה. היחס שלו לבריטים הוא שונה, הוא הרבה יותר מכבד אותם ואוהב אותם. ההיסטוריונים של הכוונה מדברים תוכנית על פיה הוא התנהל: גיבוש האומה הגרמנית המובסת, בניית צבא, בריתות מקומיות, הכנה למלחמה בצרפת, כיבוש צרפת, פנייה מזרחה לצורך השגת מרחב מחייה והשמדת היהודים. הוא כל הזמן התמקד בשתי המטרות הללו, ובסופו של דבר הם התלכדו. הוא ראה במאבק הגזעי מאבק לחיים ולמוות המקביל למלחמת המעמדות בקומוניזם. הדגש הוא על המדיניות עצמה: מתכנון לביצוע.
אחת הביקורות על התאוריה הכוונתית היא שהיא אנכרוניסטית. אנחנו יכולים להעמיד את השקפתו של היטלר במרכז הסיפור הנאצי, רק בגלל שאנחנו יודעים את סוף הסיפור. בגרמניה של שנות ה 20 היו עשרות מנהיגים קטנים דמויי היטלר שהסתובבו ובדיעבד לא הגיעו לשום דבר. ביקורת נוספת היא שיש פה התעלמות מכל הגורמים האחרים שמעצבים תהליכים היסטוריים. שאלה נוספת היא לגבי ההשלכות של טענה כזו, כי זה מנקה את כל שאר הגורמים מאשמה. כמובן שזה עניין בעייתי – אשמה היא שאלה משפטית ולא היסטורית. בכל הקשור למלחמת העולם השנייה יש טשטוש בין ההיסטוריה למשפט. בעיה נוספת היא שלא בטוח שהוא באמת התכוון לכל מה שהוא כתב, בעיקר בהקשר של תעמולה. בעייה נוספת היא שכאשר יש סתירות ובעיות – למשל ההסכם עם ברה"מ, אז הם מפרידים בין טקטיקה לאסטרטגיה. אבל אפשר בצורה כזו להגיד כל דבר. זה שהיטלר רצה מלחמה וגרמניה יצאה למלחמה, זה לא אומר שגרמניה לא יצאה למלחמה גם בגלל המשבר הכלכלי או גורמים אחרים.
בליל הסכינים הארוכות ב 1934 חיסל היטלר כ 200 מראשי הס"א. מדובר היה במיליציה המונית של המפלגה הנאצית. הם היו בעלי חולצות חומות (בניגוד לחולצות השחורות של הס"ס). מדובר היה בביריונים שהשליטו טרור ברחובות. למרות שהם ייחסו לעצמם סוג של סוציאליזם, הרי שקשה לראות אותם ככאלה. בסופו של דבר לא כל כך היה ברור בעד מהם, אלא בעיקר נגד מהם. מדובר היה באגף השמאלי של המפלגה. הס"ס לעומתם היה ארגון שהיטלר טיפח מתוך הס"א. זה היה ארגון הרבה יותר מאורגן, יותר קטן, יותר ממושמע. מדובר היה בארגון אליטיסטי, בעל מבנה רציונלי, מאד פרגמטי מבחינה מדינית, ארגון הרבה יותר סגור שהיטלר שלט בו לחלוטין. לא היה בו איום על היכולת של היטלר לשלוט.
מדוע החליט היטלר להיפטר מהס"א? בלוך מסביר שהוא נאלץ להיכנע ללחץ של ראשי הצבא, התעשייה והיונקרים. זו כמובן גישה פונקציונליסטית. גישה כוונתית היתה גורסת שהיטלר תכנן זאת כי הארגון הזה היה דרוש לו כדי לעלות לשלטון, אך מסוכן לשליטתו בגרמניה לאחר מכן. בלוך מציג זאת כמערכת של כוחות מנוגדים. היטלר היה זקוק לתמיכה. למרות זאת, המאמר מסתיים בנימה שרומזת לכוונתיות: בלוך חוזר להיטלר בתור המנצח הגדול של כל המאבקים הפנימיים במפלגה. למרות החיסול של הס"א ההמונים לא הפסיקו לתמוך בו, מכיוון שהוא עשה גם דברים אחרים, כמו המשחק על הכבוד הלאומי וההצלחות בזירה הבינ"ל. הס"א היה ארגון המוני וקשה לשליטה, ולכן חיסולו היה מועיל להיטלר. הס"ס אפשר להיטלר לשלוט הרבה יותר טוב במדינה. נוצרת פה מדינה מפלצתית שנשלטת על ידי ארגון יעיל ביותר שיכול לשרת את מטרותיו של היטלר. גם אם היטלר לא תכנן זאת, הרי שהיה לא פה רווח גדול, ולכן אפשר להציע שהוא כן תכנן זאת.
בלוך מציג את היטלר כמנהיג חזק. אפשרות אחרת היא להציג אותו כמנהיג חלש שלא רצה לרכז את הכוח בידיו. מה שנתן לו את הכוח זה שכל הגופים תחתיו התחרו כדי לרצות אותו. יש פה סתירה: חולשה שמובילה לכוח. הוא מצליח לשמור את עצמו מעל כל הפוליטיקה היומיומית – הוא לא מתלכלך. היו המון נושאים שהיטלר לא התעניין בהם, שהממונים עליהם יכלו לעשות מה שרצו. בעצם היו רק שני תחומים שעניינו אותו: מדיניות חוץ והשמדת היהודים. חוסר העניין בכל התחומים האחרים חיזק את האובססיביות בשני התחומים שכן עניינו אותו.
חזרה אל: היסטוריה של מלחמת העולם השנייה
