הקדמה כללית: מה גלוזמן עושה במאמר:

1. ביקורת של ההיסטוריוגרפיה: התבוננות בקיים והצעה של חדש.
2. ביקורת לביקורת הספרות וליחסה לנשים.
3. קריאה פמיניסטית בשירים עצמם.

טענה מרכזית: המשוררות העבריות עשו כבר בשנות ה-20 וה-30 מהפכה מודרניסטית שלא הוכרה ככזו. היא מתבטאת בעניינים הבאים:

1. בלשון: הן זנחו את לשון המליצה והשתמשו בלשון מינימליסטית ופשוטה.
2. בנושאים ופרספקטיבה: הכנסה של האני האישי, הפרטי. וזאת במקום להיות "אני קולקטיבי" של הדור.

ואם כן, יש לשנות את התפיסה המקובלת של תולדות השירה העברית:

ראשית, בדרך כלל מדגישים את המהפכות המורדות בין המשוררים הגברים במודרנה (ביאליק-שלונסקי-זך), אלא שלדעת המשוררות למעשה יש כאן המשכיות! כולם לא הצליחו להינתק מהלשון הנפוחה והמליצית, בניגוד למינימליזם של הנשים.

וכן, המינימליזם הלשוני של הנשים הקדים בהרבה את זך ואת דור המדינה, שלמעשה ממשיך אותן. ואם כך יש במודרנה שני זרמים מקבילים.

לכן, ע"י ההכרה במהפכנות של נשים, גלוזמן מציע היסטוריוגרפיה אלטרנטיבית, "פוליטיקה של הכללה", שתיצור נאראטיב עשיר ומורכב יותר של תולדות השירה העברית.

ההיסטוריה הספרותית התעלמה מהמהפכה ומהחשיבות של המשוררות. הן הועלמו, במסגרת "פוליטיקה של הדרה".

היו לכך מספר אופנים:

1. התעלמות מהן לחלוטין: ההיסטוריה של השירה הגברית תוארה כרצף של מהפכות בין משוררים גברים.

— זאת אף באמצעות שימוש במטאפורות גבריות לתיאור הגיניאולוגיה הזאת.

1. התייחסות שלילית ומנמיכה: שירת נשים היא סובייקטיבית, חובבנית, רגשנית.
2. שיפוט חיובי,  שכרוך מראש בהנחות מנמיכות. שימוש באופוזיציות בינאריות שהאישה מושמת בהן בקוטב השלילי.
3. ניתוק מהקשר היסטורי. הביקורת לא בחנה שירת נשים כחלק ממסורת, כמגיבה ושואבת מזרמים ומשוררים אחרים. היא הייתה מנותקת בגטו משלה.
4. העלמת האידיאולוגיה, יומרה לאובייקטיביות. הביקורת מציגה את עצמה בתור אסתטית, אובייקטיבית, חפה מאידיאולוגיה ופוליטיקה.

הן המהפכנות של נשים והן ההתעלמות ממנה נגרמו ע"י הנסיבות ההיסטוריות שלהן.

• גלוזמן אינו מהותני (אסנציאליסט), ואינו טוען שההבדל נגרם ע"י המין הנקבי, אלא ע"י המעמד השונה של נשים בחברה.
• תרבות של דיגלוסיה – עברית ויידיש. נשים לא לומדו עברית; מעמד כפול בתרבות הזו: בפנים/בחוץ. תחושת אי-שייכות. וכו'.

ניתן לחלץ עמדה ביקורתית הפוכה, שכן הכירה במהפכנות של הנשים, אלא שזו הושתקה.

בקריאה בשירים של משוררות גלוזמן מוצא:

1. ביסוס לטענות בדבר מהפכנות שירית: לשון מינימליסטית ועיסוק באני, שהקדים את השינוי אצל היוצרים הגבריים
2. ביטוי תימטי למודעות של היוצרות למהפכה שלהן.
3. ביטוי תימטי למודעות של היוצרות למעמד החברתי וההיסטורי המיוחד שלהן, שגורם הן למהפכנות והן להתעלמות ממנה.

חזרה אל: סיכומי מאמרים במגדר ופמיניזם