גישתו של רודולף אוטו לדת באה מהפנומנולוגיה: אוטו לומד מתוך הניסיון והחוויה של המאמינים. מנסה להתקרב ולהבין מתוכם. הוא לא מנסה להלביש עליהם סטרוקטורה מבחוץ (בניגוד לסוציולוגים שעסקו בדת).
הוא האמין שיש מצב אנושי דתי, תודעה דתית. היא משותפת לבנ"א מכל הדתות. היא קיימת רק בקונטקסט של דת, ומתוך זה שהאל אפשרי. לא ניתן לדבר עליה, מעבר למילים, מעבר להגיון (א-רציונליות)
אוטו חקר כתבים דתיים, והאמין שניתן למצוא את התודעה הדתית ואת ה"מומנטים" שלה בתוכם.
הוא מציע אפשרות לראות את הדברים בדרך זו, אך אין כאן ביסוס מוחלט ושלם ואמפירי, וזה לא ישכנע את הספקן. זו דרך להבין את הזולת ולא למעלה מכך.
רציונליות וא-רציונליות בדת
אוטו אומר שיש בדת אספקט שהוא רציונלי, מושגי ומילולי – והוא חשוב.
הבעייתיות באספקט הרציונלי: אך הספקן יראה סתירות בתשובות לשאלות תיאולוגיות. התיאולוגיה מחויבת לדרך מסוימת, ולכן מאמציה יהיו לשווא, והספקן יגלה שיש בהם סתירות. בעיית התיאולוגיה: או שיש קוהרנטיות פנימית, ואין התאמה עם הניסיון האמפירי, או שאין קוהרנטיות ויש התאמה עם הניסיון. הרציונליות המערבית מקשה על הדת.
אוטו: "האספקט הא-רציונלי שבדת" (לא אנטי-רציונלי). (The non-rational factor in the idea of the divine) יש בדת משהו א-רציונלי, שלא ניתן להבעה מילולית, מושגית, לשונית, והוא מבטא את הדת ואת התודעה הדתית יותר מכל. הוא לא ניתן לדיווח.
ועל כן, אוטו אומר: תקיפת המישור הרציונלי לא תערער את הדת, שמהותה במישור הא‑רציונלי. המילים בדת הן חשובות, אך הן לא מה שנחתור אליו כדי לערער את הדת. לא יעזור לתקוף אותן; טענותיו של הספקן על חוסר קוהרנטיות לא יערערו את הדת.
לכן, לגבי כל המונחים שאוטו משתמש בהם: הוא בחר מילים לא מקובלות כדי להדגיש שהן סימנים שמתייחסים למה שלא ניתן לדבר עליו ולדווח עליו. ניתן רק לרמוז, לדבר בעקיפין ועל ידי אנלוגיות רחוקות לתחושות אנושיות (ששונות מהותית), ולעזור לאדם האחר להגיע לאותה התחושה.
המונח המרכזי של אוטו עבור הקדושה : הנומינוס, (משמע: "קדוש" אך מינוס המומנט המוסרי, או הרציונלי בכללותו), או נומן (המושא הנומינוזי, האל)
ומכאן: תודעה נומינוזית – תחושת הנומינוס, מה שמרגישים במחיצת המושא הנומינוזי (האל)
אוטו בודק את המאפיינים (המומנטים) של התודעה הדתית, הנומינוזית. הוא מוצא שני מאפיינים עיקריים ומנוגדים:
- טרמנדום: אימה, יראת כבוד, חשש.
מיסטריום טרמנדום – מסתורין נורא. זוהי אימה בסיסית ועמוקה, ששונה איכותית מאימה רגילה. תת-מאפיינים שיש לציין:
- טרמנדום: פלצות, אימה "שלא מעלמא הדין". הבהלה הגולמית שאחזה בנפש האדם הקדמון. פלצות נומינוזית. (מה שקיים בבהלת רפאים פרימיטיבית ובצורות מעודנות יותר בדתות מתקדמות)
החלחלה הנומינוזית מתארת אפיון של הנומן עצמו: "חרון ה'". - המג'סטאס, הוד מלכות. תחושת כוח עליון, עוצמה כל-יכולה, שבמקביל גורמת לאדם לחוש אביון ושפל-רוח בפני העליונות המוחלטת (קשור ל"רגש הנבראות")
- המומנט האנרגטי: הנמרץ. המומנט המתסיס שבנומן. מביא לעוצמת חיים, להט תשוקות, רצון, עוז. "היסוד הדמוני" של גיתה.
- המסתורין – תחושת האחר-לגמרי. הזר-והמוזר, החורג מעבר לגבולות הידוע והמוכר, מחוץ לעולם בכלל: ולכן מדהים ומקפיא את הנפש במכת-תימהון.
- פסקינוזום: תחושת שלווה, הקסמות, התרשמות, נעימות. (לכך ניתן להוסיף את מומנט האוגוסטום, ולקבל יחד את האדמירנדום – מעורר ההערצה)
לפי אוטו – בחוויה הדתית שני המושגים תמיד קיימים: אותו הדבר המאיים, הוא מה שהנפש נמשכת אחריו. גם כשקוטב אחד שולט, השני קיים בו. יש ביניהם "הרמונית ניגודים נדירה".
מומנט נוסף של הנומינוס: Creature feeling – "רגש נִבראוּת" – התחושה העצמית שמעורר המושא הנומינוזי. זהו כמו "רגש תלות", אבל זה רגש החידלון של כל נברא השוקע באפסותו העצמית אל מול הכוח העליון. הוא תולדה ומומנט-נלווה למומנט הרגשי של הטרמנדום, שהוא בעצמו מוסב על המושא הנומינוזי.
זה דומה לקירקגור: תביעת הדת לקפוץ על פני פער, אל מעבר לרציונלי, לדיסקורס הרגיל. הצלחת הקפיצה אינה מובטחת, ולהפך, היא מאיימת לערער ולפורר הכול. הקפיצה היא משהו חד-פעמי ואין בה חוקיות.
בחזרה אל: פילוסופיה של הדת
