מינות בנצרות ימי הביניים – סיכום

מינות היא תופעה רווחת באירופה של ימי הביניים. מינות היא כפירה, בן דת שמאמץ עמדות חריגות מהאורתודוכסיה. כופר הוא בן לדת אחרת. מינות היא תופעה שמאפיינת את הנצרות בתקופות מסויימות. היא התפרצה במאות ה 3-5, ולאחר מכן במאות ה 11-13. בתקופת "החשיכה" של אירופה לא הוצא איש להורג באשמת מינות. איך ניתן להסביר שהתופעה הזו נפוצה מידי דווקא בתקופה שאירופה משכילה יותר. החל מהמאה ה-11-12 מתחילים באירופה לרדוף קבוצות נוספות: מכשפות, יהודים, מצורעים. הדבר מראה שחברה מתוחכמת ומורכבת יותר היא דווקא פחות סובלנית. דווקא שם יש דרישה גבוהה יותר להומוגניות. הרדיפות התחילו במאה ה-10 והלכה והתגברה. מה זה מינות? האם היו מינים כל הזמן ורק אז הם "התגלו" או אולי הכנסיה "המציאה" אותם בשלב הזה? אחת התפיסות היא שמדובר בהמצאה של האינקוויזיציה, וזו היתה השלכה החוצה של מתחים חברתיים. היסטוריון ידוע היום – גינזבורג, טוען שהיו דברים בגו. כמובן, שהאשימו אותן בהאשמות מופרכות רבות, אך היה גרעין מסויים של אמת בדברים, והן עצמן תפסו את עצמן כמכשפות. לעומת זאת בן ציון נתניהו טוען כי קורבנות הרדיפה של האינקוויזיציה הספרדית היו נוצרים טובים שהאשימו אותם על לא עוול בכפם בקיום מסורות יהודיות.

מי שמגדיר מיהו מין היא הכנסייה. מדוע דווקא בנצרות יש כל כך הרבה מינות? הנצרות היא דת דוגמטית. היא דורשת ממאמיניה להצהיר על אמונה בדוגמה מאד ספציפית, שחלקה מאד לא מתיישבת עם ההיגיון – פרדוקסליות. הנוצרים מחוייבים להאמין בדברים מאד לא רציונלים (טבעו הכפול של ישו, מותו של האל על הצלב, לידת הבתולין של מריה ועוד). הנוקשות הזו מולידה מינות. דבר שני שמייחד את הנצרות הוא ההבנה העצמית של הכנסייה כמוסד מיסטי, מה שלא קיים ביהדות והאיסלם, שם המוסדות הם אדמיניסטרטיביים בלבד. העמדה הזו דוחק אותה לעמדה פחות סובלנית מכל מונותיאסטית אחרת. דבר שלישי הוא האופי האסכטולוגי של הנצרות – העיסוק באחרית הימים, שקיים בכל הדתות המונותאיסטיות, אך חזק במיוחד בנצרות. למה זה קשור למינות? כי לקראת אחרית הימים אמורים לקרות כל מיני דברים. מילנרזים –בין המצב שאנו נמצאים בו היום לבין אחרית הימים יהיו 1000 שנים בהם יקרו כל מיני דברים (משתנה בין מסורות נוצריות שונות). הדבר הזה מוביל אנשים לדחוק את הקץ. כשזה יקרה הרבה מוסדות שמתקיימים היום יחדלו מלהתקיים, ולכן העניין הזה עלול לאיים על הכנסיה וגם על השלטון החילוני.

בעת העתיקה המאוחרת באמת מוצאים את שני סוגי המינויות: במזרח המתוחכם יותר המינויות היו דוגמטיות – כריסטולוגית, לגבי טבעו הכפול של ישו ולגבי טבעו של השילוש הקדוש. השנייה נוגעת לכנסיה – המינות הדונטיסטית. בימי הביניים המאוחרים עולים אותם סוגי מינויות – דוגמטית: האמת הכפולה, ולגבי ההצדקה של החסד – יאן הוס, הפרוטסטנטים. הסוג השני הוא זה הנוגע לטוהר הכנסייה: הואלדנסים.

ואכן מהמאה ה 12 אירופה עוסקת באובססיביות במינות. האינקוויזיציה היא בימ"ש אפיפיורי שאינו כפוף להיררכיה הכנסייתית המקומית בכל מקום. יש לו גם סמכויות מיוחדות: לענות, להשתמש בעדויות אנונימיות, לחקור אדם בלי להציג לו את ההאשמות נגדו.

גורם נוסף למינות שייחודי לנצרות: הנצרות דוגלת בהתנערות רדיקלית מעושר, מכוח ומהבלי העולם הזה. למרות זאת הכנסייה עצמה הופכת לעשירה וחזקה בעצמה. לכן יש פה מתח בין התורה הנוצרית לכנסייה הנוצרית, ולכל ניסיון למסד את עיקרי הנצרות (עוני, חוסר כח). כמובן שהדברים הללו לא קיימים בצורה כזו בדתות אחרות. האידיאלים של עוני ופרישות מעוררים מתח ובעייתיות בכל חברה בכל מצב, המתח הפנימי הזה מובנה לנצרות. מהמאה ה 12-13 אירופה הופכת ליותר ויותר עשירה נוסדות ערים עשירות באיטליה, פלנדריה ולאורך הריין. באותה תקופה אנשים עשירים יותר היו דתיים יותר, ולכן העשירים הם אלה שחשים את המתח. רואים לכך הרבה מאד ביטויים לכך: מכתבים, הורשת רכוש לכנסיה, תרומות לעניים, התנערות מרכוש, נזירות הרמיטית, פלגלנטים (חבורות של הלקאה עצמית). מי שחש במתח הזה אפילו יותר הם אנשי הכנסייה עצמם, בעיקר לאור התעשרותה והתחזקותה החל מהרפורמה הגרגוריאנית. דווקא נצחונותיה מבהירים לתושבי אירופה שהכנסיה מנצלת את כלי הנשק הרוחניים שלה למטרות ארציות לחלוטין, למשל מסע הצלב נגד פרידריך השני. הכנסיה מתמודדת עם זה בדרך של רפורמה – משמעות המילה אז היתה חזרה לעבר הטוב והצודק – תקופת אבות הכנסייה. המשמעות המהפכנית / חדשנית של המילה נוספה לה רק מהמאה ה 16. המתח הזה מובנה לתוך הכנסיה. באופן קונקרטי הכנסיה מתמודדת על ידי הקמת מסדרים. נזירים הם חוד החנית של הכנסייה – הם נשבעים לצייתנות, פרישות ועוני. הם אמורים לקיים בחייהם את האידיאלים הנוצריים. הבעיה היא שגם הם מתמסדים, ומאבדים את מימוש האידיאלים שלהם. הרפורמה באה לידי ביטוי קודם כל ברפורמה של המנזרים: קלוני – 910, הציסטריאנים – המאה ה10. במאה ה-12 קמים שני המנזרים המדיקטנים – הקבצניים: הפרנציסקנים והדומיניקנים. הסיפור המודלי של התהליך הזה הוא סיפורו האישי של פרנציסקוס הקדוש מאסיסי.

החלטה של אינוצנטיוס השלישי להקים את המסדר הפרנציסקני באה על רקע ההבנה שלו שיש משבר אמיתי בכנסייה. הוא קיבל אותו בתנאי שהוא יפעל במסגרת הכנסיה. העיקרון החשוב ביותר שלהם הוא עקרון העוני. עוני מוחלט – אסור לגעת בכסף, מקבצים נדבות (אוכל בלבד) ללא מקום מגורים קבוע. המסדר הפרנציסקני נתקל באותה דילמה של הכנסיה. איך אפשר למסד עוני מוחלט? כבר בימיו של פרנציסקוס הקדוש הבעיות מתעוררות. 11 שנים לאחר הקמת המסדר, מופעלים לחצים על פרנציסקוס, והוא נאלץ לפרוש מהנהגת המסדר. הוא כותב תקנון נוקשה מאד, שנפסל על ידי הכנסיה. צוואתו גם היא נפסלת לאחר מותו. הקדושה שלו היתה עצומה והביטוי הבולט ביותר שלה היה פצעי הסטיגמטה, שהוא הראשון שקיבל אותם – נתפס כמעט כהתגלות שניה של ישו. הכנסיה קובעת שצוואתו לא מחייבת. בתוך המסדר מתפתח מאבק בין הזרם הספיריטואליסטי שדרש לדבוק בקנאות בצוואתו של פרנציסקוס, לזרם הקונבנטואלי שדרש להתפשר. כמובן שהפשרה ניצחה והעוני הפך למרכיב תיאורטי: הגג בנוי תמיד מעץ ולא מאבן. הפשרה עם הכנסיה היא שהמסדר רוצה להישאר עני באופן מוחלט, לכן האפיפיור יהיה הבעלים של הכנסיות והמנזרים של המסדר. האפיפיור קיבל את העמדה התיאולוגית של המסדר: ישו ושליחיו אכן היו עניים עוני מוחלט, לא היה להם רכוש כלל וכלל, ואת עמדתם הפילוסופית שאדם יכול להתקיים בלי להיות בעלים של שום דבר. הספיריטואליסטים נדחקו בהדרגה מחוץ למנזר, והפכו למינים. הם התחילו להילחם בכנסיה, לשרוף כנסיות ולרצוח נזירים. הם נקראו פרטיצ'לי. הם אימצו רעיונות אסכטולוגיים: זוהי דינמיקה רגילה של מינות – מאבק בכנסיה שמחריף וגורם לאימוץ רעיונות מסוכנים יותר ויותר. המסדר הפרנציסקני עשה שירות ענק עבור הכנסייה במאות ה 13-14. הם פעלו בערים והציגו את הפנים הטובות יותר של הכנסיה. במהרה הם הפכו לפרופסורים, וגם לאינקוויזיטורים. למעשה כל הפרופסורים באירופה הם פרנציסקנים או דומיניקנים. מי שמבטל את הפשרה הזו הוא יוחנן ה 22. הוא לא מוכן להמשיך עם הסידור עם הפרנציסקנים. לא ברור מדוע הוא עושה זאת. ייתכן שהדבר קשור גם באופיו הארוגנטי, אך אין ספק שיש פה גם בעיה בסיסית של הכנסיה עם המסדר. העוני והדבקות של המסדר מעמידים את הכנסייה באור שלילי. יוחנן מסרב להמשיך להיות בעלים של הרכוש הפרנציסקני, מוציא בולה בה הוא קובע שישו ושליחיו כן היו בעלים של רכוש פרטי (ארנק, כותנת וכו') וקובע שמבחינה פילוסופית זה בלתי אפשרי להתקיים אם דוגלים בעוני מוחלט. בכך הוא מבטל את כל ההסכמות עם הפרנציסקנים. ב 1324 יוחנן ה 22 מזמן את ויליאם איש אוקאם למקום מושבו באביניון כדי לבדוק האם יש בכתביו עדויות לכפירה. הפרשה סבוכה ואין תשובה חד משמעית. ב 1328 ויליאם מגיע למסקנה שהאפיפיור הוא מין בעליל. הוא בורח לחצר של לודוויג מבאווריה וכותב שם טקסטים פוליטיים בלבד עד למותו במגפה השחורה. הוא תומך בעמדה שיש הפרדה מוחלטת בין התחומים, ולכן לשלטון החילוני יש אוטונומיה מלאה. בהגות הפוליטית שלו הוא פחות חד ממרסיליו מפדובה. הוא תומך בשוויון (גאליטריות) בין כל בני האדם מנימוקים תיאולוגיים. המקום שבו יש לו ייחוד בתפיסה הפוליטית שלו הוא בתחום הבא: מה יש לעשות כאשר עומדים מול אפיפיור מין בעליל. הוא פוסל את כל האפשרויות הפרוצדורליות והמשפטיות (משקף את מצבו כמיעוט בעולם הנוצרי), ומגיע למסקנה שכל אדם צריך להחליט האם האפיפיור הוא מין או לא. הוא מגיע למסקנה התיאורטית שיכול להיות מצב בו רק אדם אחד מחזיק באמונה הנוצרית הנכונה, אפילו אישה או תינוק. לפי אחת המסורות בשלושת הימים לאחר מות ישו מנתה הכנסיה אדם אחד בלבד: מריה. בתחום הפוליטי הוא לא מגיע לקיצוניות אנרכיסטית כל כך, יכולה להיות קבוצה קטנה של אנשים חכמים ונאמנים לצדק שיכולים להכריע. אבל הוא לא מספק שום פרוצדורה איך להגיע לפתרון. מבחינה תיאולוגית מה שמאפשר לו זאת הוא ההפרדה המוחלטת בין תבונה לאמונה. אם יש הפרדה בין תבונה לאמונה, הרי שאין כל דרך תבונית לקבוע לגבי נכונות האמונה.

 

חזרה אל: נושאים נבחרים בפילוסופיה של ימי הביניים

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות