נומינליזם ו-ויליאם איש אוקאם – סיכום

הנומינליזם הוא זרם פילוספי ותיאולוגי שיוצא נגד הסינתיזה התומיסטית בנצרות. מה שמרסיליו מפדובה עשה בתחום הפוליטי עושה זרם זה בתחום התיאולוגיה והפילוסופיה. גדול הנומינליסטים הוא ויליאם מאוקאם. מלבד פעילותו התיאולוגית פילוסופית הוא היה מעורב בפוליטיקה ובשני המאבקים הגדולים של המאה ה-14. האחד המאבק באפיפיורות באביניון והמאבק השני בין המסדר הפרנסיסקני והאפיפיורות. יש כאלה שרואים בנומינליזם שבר ממשי בהיסטוריה האינטלקטואלית של המערב. הנחות היסוד האונטולוגית במסורת הפילוסופית המערבית עוד לפני ימי אפלטון, מחלקת את המציאות לשניים- עולם ההויה ועולם ההתהוות. עולם ההתהוות זה העולם שאנו רואים שיש בו תנועה ושינוי. עולם זה הוא בעייתי ונחות כיוון שמאחורי עולם ההתהוות, מניחה הפילוסופיה המערבית, ישנו עולם אחר בו יש הדברים קבועים, נצחיים ובלתי משתנים. עולם ההתהוות נחות מעולם ההויה ותלוי בו. מתוך כך האפיסטמולוגיה תשאף להכיר את העולם ההויה, זהו הידע שרצוי לרכוש. היסטוריה מבחינתם היא אינה ידע בניגוד למתמטיקה למשל. ההיסטוריה אינה לוקחת חלק בלימודי הפילוסופיה ביוון העתיקה. גם כאשר כותבים היסטוריה זה על מנת להעניק להם מימד נצחי בזכרון ולא על מנת לבחון תהליכים. הכל מוחלט, גם מונחים שאנו מחשיבים היום כתלויי תרבות וסוביקטיביים ביוון העתיקה למונחים אלה יש פשר אונטולגי אוביקטיבי, מונחים כמו יפה, טוב וכדומה. במסגרת זו מתפתחות שתי מסורות פילוסופיות- האחת מסורת אפלטונית שאומצה ועוצבה על ידי אוגוסטינוס והשנייה המסורת האריסטוטלית שאומצה על ידי התנועה הסכולסטית ותומס אקווינס בתוכה. לפי תורת האידיאות של אפלטון, עולם ההתהוות הם שיקוף של עולם האידאות בו הדברים קיימים בצורתם המובהקת הנצחית הבלתי משתנה. יש אידאה לסוס וכסא כמו גם לטוב, יופי וצדק. אידאות אלה אינן בעלות קיום חומרי נחות אך יש להן קיום ממשי בעולם משלהן. מזכיר מאוד את המתמטיקה. ישנה תחושה חזקה כי למספרים ישנו קיום, ממשי, לא חומרי, קיום אשר אינו תלוי בעולמנו הארצי. לאידאה יש ייצוגים רבים וכל אחד מהם נוטל חלק באידאה היחידה. כך הוא פותר את הבעיה ביחס בין האחדות והריבוי, אין שני פרטים זהים, אז איך בכל זאת אנו יודעים לזהות את כל הסוסים למשל, כסוסים. חייב לעמוד אב טיפוס אחד מאחורי כל הפרטים הרבים. כיצד אנו רוכשים ידיעה, מגיעים לבנות אפיסטמולוגיות? התבוננות בעולם הינה דבר מתעתע שכן מהתבוננות בעולם אנו רואים את שפע הריבוי וקשה להגיע ממנו לאמתיתות המוחלטות. אז איך כן ניתן לרכוש ידע אם לא דרל החושים- דרך התבונה. אפלטון מציע תיאוריה יותר ספציפית ובה הוא טוען כי ידע אמיתי הוא הזכרות. הוא מדגים זאת בכך שנותנים לעבד להוכיח את משפט פיתוגורס והוא מצליח. הנפש, לפני שנכנסה לעולם החומר היא חיה בעולם האידאות ורכשה את כל הידע שם. עם הכנסה לעולם החומר הידע התעמעם והתטשטש ומטרתנו כאן היא להזכר. אוגוסטינוס לא יכול לקבל על פניהם את כל האמירות האפלטוניות. הוא לא יכול לקבל את הרעיון של הנפש הקיימת בעולם נפרד. לפי נצרות הנפש נוצרת ברגע מסויים בעובר. דבר נוסף שהוא אינו יכול לקבל הוא את תפישת הנצחיות שכן היא מגלמת בתוכה את רעיון קדמוניות העולם. האל בורא את העולם באקט של אהבה וחסד, יש מאין. לא יכול להיות שעולם האידאות התקיים מאז ומעולם. אוגוסטינוס משנה ואמר כי האידאות קיימות בשכלו של האל. איך אנו לומדים זאת, באמצעות הארה אלוהית. אצל אוגוסטינוס האל מעורב לא רק בבריאתו של העולם, אלא לקיומו בכל רגע ולפעולת החשיבה שלנו. הזרם השני הוא הזרם האריסטוטלי בגרסתו הסכולסטית. אריסטו בונה את הפילוספיה שלו כבקורת על אפלטון. הוא מצביע על כך שלאפלטון יש מונחים תיאורתיים שעוזרים לו לפתור בעיות אך אלה מונחים פקטיביים. אריסטו לא רוצה להשתמש במונחים אלה. אריטו כשאר הפילוספים בסביבות זמנו, מחפש אחר עולם ההויה, המוחלט. אריסטו אומר כי "האוניברסלים" קיימים אך לא בעולם אידאות נפרד אלא בפרטים עצמם, בדבר עצמו. בכל סוס קונקרטי קיים האוניברסל סוס שמעניק לו את סוסיותו. כך מבינים את אריסטו בימי הביניים לא בהכרח בתקופות בהמשך. זוהי האונטולוגיה של אריסטו. האפיסטמולוגיה של אריסטו מנחה אותי להתבונן בעולם החוצה, שכן האוניברסליים נמצאים בו. לפי תומס אקווינס, ההכרה שלנו מפשיטה את האוניברסליים מן הדבר עצמו בו הם נמצאים. לפני שהאוניברסליים התקיימו בדבר עצמו הם התקיימו, וכאן הוא פונה לשיטתו של אוגוסטינוס, בשכלו של האל. בכל זאת, האל פחות מעורב בתהליך הלמידה ובחיות האנושית מאשר בשיטה האוגוסטינית. בשיטה האוגוסטינית יפנו להוכיח את קיום האל באופן לוגי כמו בהכוחה האונטולוגית של אנסלמוס. בשיטה של אקווינס יפנו להוכיח את קיומו של האל, על בסיס התבוננות בעולם, תוך שימוש בהוכחות קוסמולגיות. גם אוגוסטינוס קיבל את ההכחות הקוסמולוגיות אך אקווינס לא יכול לקבל את ההוכחות האונטולוגיות. המשותף לשתי השיטות כי מאחורי הדינמיות, הדברים הנולדים וגדלים ומתכלים עומדת תשתית אוניברסלית, נצחית, קבועה. בנוסף, ראיית המציאות כאחדותית וכתבונית בה יש קשר מובטח, מעצם מבנה המציאות, בין האדם התבונה והאל.

הנומינליזם היה הערעור הראשון על ערכים המקובלים הנ"ל. אוקאם מזומן לאביניון במהלך המחלוקת בין הכנסייה והפרנסיסקנים ושם הוא משתנע כי האפיפיור הוא מין. הבקורת הנומינליסטית היא במובן מסויים חזרה על הקרות של אריסטו על אפלטון. אתם אומרים כי האוניברסל קיים בדבר, אך זוהי פיקציה, אין אוניברסל בדבר. ומצד שני אין אוניברסליים בידיעתו של האל. אוקאם אומר (כמו שאמר אריסטו לאפלטון) כי אין צורך בפיקציות התיאורטיות הללו. התער של אוקאם- ההסבר הטוב ביותר לתופעה הוא ההסבר המשתמש בכמה שפחות הנחות יסוד. על פי התער של אוקאם ההסבר שלו עדיף שכן הוא מסביר את אותו הדבר, בצורה לא פחות משכנעת בהשתמשו בפחות הנחות יסוד. לפי אוקאם, איך אנו יודעים? אנו פשוט מסתכלים, על הדבר כפרטיקולר. אין צורך באוניברסלים. איך לומדים? מהתבוננות על כיסאות רבים, ההכרה עושה הפשטה ויוצרת מושג רעיוני של כיסא. מתוך כך, לכסא כרעיון, אין קיום ממשי כמו לאידאה. השיטה התומיסטית היא ריאליזם, לאוניברסלים יש קיום מ מ ש י. הנומינליזם בא מהמילה "שם"- אין קיום ממשי אלא בצורה מושגית במוחנו.

הערה: כאשר אומרים כי הדברים אינם קיימים בעולם, נשאלת השאלה היכן הם קיימים. אם התשובה לכך היא בדמיון האנושי, הרי זוהי גישה רלטביסטית. אם דמיון בין הסוסים קיים רק במוחנו (אנו מכוננים אותו באמצעות השפה, בהשתמשנו במילה האחת סוס) ואינו קיים באמת בעולם, זוהי גישה רלטביסטית.

אוקאם חשב כי ישנו דמיון בתוך העולם בין פרטים מאותו סוג, למשל בין כל הסוסים. הוא שולל את התפישה השלטת עד אז כי אי אפשר לדעת פרטים כפרטים. אוקאם טוען כי על מנת לדעת צריך את היכולות ההכרתיות הטבעיות של כל בן אנוש. מה לא צריך? את האל. אומנם האל ברא אותי אם אותן יכולות טבעיות, אך איך אני יודע זאת- אני מאמין (אני לא יודע אני מאמין). האל הוא אינו דבר שניתן להכיר ולדעת ניתן רק להאמין בו. הוא פוגע בסינתיזה התומיסטית בחיבור בין תבונה ואמונה. אוקאם שולל באופן כללי את האפשרות להוכיח את קיומו של האל. אוקאם יצר תשתית לבנית עולם ידע בלתי תלוי באל. זוהי בעצם ראשית ההפרדה בין מדע ותיאולוגיה.

להתקפה של ויליאם מאוקאם על מושג האוניברסל יש השלכות ניכרות על כל תחומי החיים. מדוע לקביעתו שאין אוניבסלים בעלי קיום ריאלי יש השלכות כה ניכרות? זה פוגע בליבה של הסינתזה התומיסטית – סינתזה בין תבונה לאמונה. גם מבחינה אונטולוגית וגם מבחינה אפיסטמולוגית. בתפיסות של אוגוסטינוס ותומאס קיומם של הדברים תלויים בקיומם כאידאות במחשבתו של האל, לכן האל מעורב בקיום היומיומי של כל הדברים. אצל אוקאם למרות שהדברים נמצאים במחשבתו של האל, הם לא תלויים בכך, שכן אין קיום ריאלי של האוניברסלים. גם במישור האפיסטמולוגי, יש קשר בין הכרת האל את הדברים להכרתנו את הדברים: הארה אלוהית ישירה אצל אוגוסטינוס, מעבר מאוניברסלים של האל לאוניברסלים שלנו אצל תומאס. אצל אוקאם אין את זה. למרות שהוא תאולוג, הוא לא מחייב את קיומו של האל כדי שנכיר את העולם. לכן מסקנות הדיון הפילוסופי של אוקאם מפרידות בין תבונה לאמונה ומציבות אותן כשני תחומים נפרדים. במובן הזה יש פה חילון של מדעי הטבע, ולכן יש האומרים כי ההתפתחויות המדעיות של המאה ה 14 מתחילות מההתפתחות הזו של אוקאם.

אפשר להגיד שויליאם ומרסיליו הלכו באותה מגמה של הפרדה בין תבונה לאמונה. מצד שני יש לזכור שכל הטקסטים הפילוסופיים של ויליאם נכתבו לפני ההתנגשות שלו עם הכנסייה והמעבר שלו לחצרו של לודוויג.

התאולוגיה של אוקאם – הויכוח בין הנומינליזם לריאליזם במישור התיאולוגי. באיזה אופן שוכנת ה"קריטס" – האהבה הנוצרית, בנפשו של המאמין? זוהי שאלה פילוסופית טכנית, אך יש לה השלכות מאד מרחיקות לכת. האם הקריטס שייך רק לאל, או שהוא שייך גם למאמין? למה זה חשוב? כי קריטס שייכת רק למאמין הנוצרי, כלומר מי שיש לו קריטס צפוי להיגאל.

תומאס רוצה לפשר בין הקיצונויות השונות. הקריטס שייך ברובו לאל ובמיעוטו למאמין. הוא משתמש בשפה אריסטוטלית לדיון בשאלה.

התכונה המהותית של גוף כבד היא לשאוף להגיע למרכז היקום. התכונה המהותית של אדם היא תבונה, ידיעת אנגלית לעומת זאת היא תכונה אקסידנטלית (מקרית, קונטינגנטית)

הוא טוען שהקריטס נמצאת באופן אקסידנטלי באדם. והסיבה היא שלא לכל אדם יש אותה והיא תלוייה בחסד האל. אך בדומה לידיעת אנגלית, יש פה השפעה מסויימת של האדם על הקריטס, ומכאן שגם על גאולת הנפש – זאת כמובן בניגוד מוחלט לאוגוסטינוס. למרות שהוא מדבר על השפעה קטנה מאד, זה הבדל עצום לעומת אפס השפעה. אנו רואים שוב שדימוי האדם של תומאס יותר גבוה אפילו בתאולוגיה של כך, וכן שהשפה האריסטוטלית חודרת אצלו אפילו לתאולוגיה.

לעומת זאת התיאולוג דונס סקוטוס (הסקוטי) Duns Scotus, שהטרים את ויליאם איש אוקאם אומר ש"שום דבר נברא לא חייב להיות מקובל על האל בשל סיבות פנימיות לו". בניגוד לאקווינס הוא אומר שתוצר אנושי לא יכול לחייב את האל בשום צורה שהיא. בכך הוא מסתמך על תכונת האומניפוטנציה של האל.

המחלוקת על הסקרמנטים – אקווינס מתווכח עם עמדה נומינליסטית שהתקיימה עוד לפניו (פטרוס לומברדוס): "חלק מהתיאולוגים גורסים כי בסקרמנטים אין כל כוח. לדעתם, בעת עריכת הסקרמנטים האל מעביר את החסד כשהוא נוכח שם באופן מיוחד." הויכוח הוא רק על אופן הפעולה של הסקרמנטים. הריאליסטים (אקווינס) טוענים שהסקרמנט עצמו מעביר באופן ריאלי את החסד. הנומנליסטים לעומת זאת יגידו שהסקרמנט הוא רק מייצג, מסמל את החסד. מי שבחר בו הוא האל. האל הבטיח שכאשר נבצע את הטקסים נקבל את החסד, וזאת הוא עושה על ידי השתתפות בטקס. מבחינת המאמין הפשוט העמדה הריאליסטית אינטואיטיבית יותר. הסקרמנטים והעיתוי שלהם הם לא מקריים כי אם הכרחיים – אלו הם מעשים ראויים וחשובים, ולכן החסד עובר בהם. עבור הנומינליסטים העמדה הריאליסטית מצמצמת את כוחו של האל, מכיוון שהיא כופה על האל לקבל את הסקרמנטים ככלי להעברת החסד. אפשרי שאדם יקבל את החסד למרות שאין לו קריטס, ולהפך, הוא יכול לדחות גם אדם בעל קריטס. בכך אוקאם הוא מרחיק לכת מעבר לסקוטוס – תיאורטית גם אדם רע יכול להיגאל, כלומר הוא מנתק בין מוסר לאמונה.

De potnetia ordinate האל מסוגל לעשות דברים רבים בכוחו המוחלט שהוא מחליט שלא לעשותם. האל בחר לעשות דברים רבים: ברא את העולם, את האדם, נתן את ההתגלות ואת החוקים, קבע את חוקי הטבע. את כל הדברים הללו הוא עשה, אנו רואים אותם והוא הודיע לנו עליהם. אולם האל היה יכול לעשות דברים גם אחרת. הוא היה יכול לא לברוא את העולם, לברוא עולמות אחרים, לקבוע חוקי טבע אחרים ועוד. הדבר היחיד שהוא לא יכול לעשות על פי אוקאם הוא לעבור על חוק אי הסתירה של אריסטו.

תומאס אקווינס חושב אחרת – לדעתו יכול להיות רק עולם אחד, זה העולם שלנו ולא יכולים להיות עולמות אחרים. ויליאם טוען שזוהי הגבלה לא לגיטימית של כוח האל. אותו הדבר נכון גם לגבי חוקי המוסר. הוא טוען שתיאורטית האל היה יכול להתגלם גם בחמור או באבן. נפער פה פער בין האיטואיציות של האדם המאמין לבין הדיון התיאולוגי. למאמין ברור שהאל היה יכול להתגלם רק באדם (ישו) זה לא דבר מקרי, זה מגלם את כל הפרובלמטיות של יחסי האדם והאל. אוקאם טוען שזה מקרי. האל ציווה גם לאהוב את האל, אך באותה מידה הוא היה יכול לצוות לשנוא אותו ואת בני האדם האחרים. בכוחו האבסולוטי האל יכול לבחור כל דבר, בפועל הוא בחר את מה שבחר, והעובדה שאנו לא מבינים את כל הדיון הזה, מוכיחה שהאל כה רחוק מאיתנו שאין לנו יכולת להבין אותו.

הדיון של המאות ה 14-15 מראה את המתח בין שתי דמויות האל המונותאיסטי: האל הפרסונלי, ההשגחה האישית לעומת אל טרנסצנדנטי ומרוחק שמתעלם מאיתנו. המתח של הקשר בין הדת למוסר. אצל תומאס הקשר בין תבונה לאמונה הוא הכרחי. השאלה היא מה הקשר בין מוסר לאמונה. אצל אקווינס הקשר הוא הכרחי, אצל אוקאם המצב הפוך. גם אצל לייבוביץ' במאה ה20 יש דעה כזאת. הדוגמא הקלאסית היא עקידת יצחק – האל מצווה על הדבר הבלתי מוסרי ביותר. זוהי שאלה מהותית למונותיאזם. הרצון לאל מוסרי מול מושג האל כטרנסצנדנטי, בלתי מובן וכל יכול מרחיק אותו מהדימוי המוסרי. הדימוי המוסרי הופך את האל להרבה יותר אנושי. אוקאם מרחיק את האל מאיתנו. בעיניו הוא המאמין החזק והאדוק ביותר. תומאס היה עונה שהאל הוא לא רק כל יכול, אלא גם טוב, ולכן כל הגדרות המוסריות כלולות בו, ולא ייתכן שהוא היה מצווה על דבר לא מוסרי. ויליאם היה עונה לו שבכך הוא מכפיף את האל לסדר מוסרי שהוא חושב שקיים בקוסמוס. אוקאם מפריד את התבונה ואמונה, ולכן אי אפשר בכלל להוכיח, וכך גם את הישארות הנפש ושאר עיקרי האמונה. התיאולוגיה יכולה לומר דברים אחרים מהתבונה.

ואכן בעקבות הדיון הנומינליסטי החרדות באירופה משתנות. אם עד אז החרדה היתה האם האל לא באמת קיים, עכשיו הסיפור הזה נעלם. החרדה החדשה היא שאם האל הוא כל כך שרירותי ולא מובן, אולי אנחנו לא מבינים אותו בכלל, אולי הוא מרמה אותנו. [יש האומרים שהשד המתעתע של דקראט מקורו בספקולציות הללו].

 

חזרה אל: נושאים נבחרים בפילוסופיה של ימי הביניים

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות