יחסי אפיפיורות ומדינה בראשית ימי הביניים

בימיו של גרגוריוס הגדול 590-604, גדול האפיפיורים. הכנסייה צריכה לקבל החלטה מאוד משמעותית. הקיסר הביזאנטי יוסטיניאוס מנסה לחדש את השליטה של הקיסרות במערב ובפרט באיטליה. הוא כובש את דרום איטליה ואת ראלונה. במקביל, הלומברדים כובשים את צפון איטליה. אחת האפשרויות עבור הכנסייה היא לחבור לביזנטיון. זוהי האפשרות הטבעית שכן שתיהן חלק מן העולם הרומי. אך ההכרעה של גרגוריוס היא הפוכה. הוא בוחר לחבור לברברים. איך הוא יכול לעשות זאת? כיוון שהאפיפיורות כבר יכולה לתפוש את עצמה בנפרד מן הקיסרות הרומית, יש לה את האידיאולוגיה שמצדיקה זאת ונותנת לכנסייה סמכויות. בשלב שהוא עושה זאת הברברים עדיין רחוקים מלהיות ציוויליזציה שהאפפיור יכול לפעול איתה. מרכז הזירה ההיסטורית של רומא היתה תמיד אגן הים התיכון, כאשר אנגליה וצפון צרפת הרחוקות, נחשבות כפריפריה. הפנייה של גרגוריוס צפון מערבה, יוצרת את הזירה של מערב אירופה. ההזדמנות של האפיפיורות לעשות זאת מגיעה באמצע המאה ה-8, כאשר הקרולינגים רוצים לבצע הפיכה בפרנקיה והאפיפיורות רוצה לממש את תוכניותיה הגרנדוזיות ובאותה ההזדמנות להיפטר מן הלומברדים. זו התקופה (750) שהאפיפיורות מזייפת את המסמך  "מתנת קונסטנטינוס", שמבוסס על האגדה לגבי התנצרות קונסטנטינוס בעקבות ריפויו מהצרעת בידי האפיפיור דאז סילבסטר ה-1. בעקבות זאת, כביכול, קונסטנטינוס העניק לאפיפיור שליטה מלאה, גם חילונית, במערב ועליונות דתית בכלל. יש פה פרשנות ראידקאלית ביותר לדוקטרינה הגלאסיאנית. סטפנוס האפיפיור מגיע לפיפין עם המסמך הזה ונראה כי פיפין מקבל זאת. בתמורה, סטפנוס מושח אותו למלך בחסד האל- קדוש. האקט הזה מנוגד לחלוטין לפרשנות הזו של הדוקטרינה. יש חוקרים הטוענים שסטפנוס פשוט טעה טעות פטאלית שהיתה מנוגדת לאידיאולוגיה האפיפיורית. ייתכן שהם חשבו שמדובר בשושלת מאוד חלשה שיש לחזקה. פיפין אכן פעל למען האפיפיורות וכבש את הלומברדים. בנו, קרל הגדול, כבר הפך עצמו למלך הלומברדים, מה שאפשר לקיסרים הגרמניים לדרוש, במשך מאות שנים, חזקה על צפון איטליה. הצעד הבא נראה כהימור נואש עוד יותר. בשנת 800 האפיפיור מכתיר את קרל הגדול לקיסר. לטענתו, ללא ידיעתו ורצונו. ייתכן שהמטרה היתה להראות באופן עקיף שקרל מודה בעליונות האפיפיור עליו. למרות זאת, בפועל קרל התחזק עוד יותר. משיחת המלך נחשבה לסקרמנט ואפשרה לקרל ולצאצאיו לחולל ניסים ולרפא חולים. בעתיד, כל המלכים באירופה יפעלו לפי הדוקטרינה הזו של מלך משוח בחסד האל. קרל לקח על עצמו גם את התואר קיסר והסיבה היא שאנשי התקופה תפשו עצמם עדיין, כחיים באמפריה הרומית. קיימת כאן סטייה מהתיאולוגיה האוגוסטינית- אירופה רואה את עצמה כנוצרית, תחת מלך קדוש. נעלמת ההפרדה בין העיר הארצית לעיר האלוהית. הכנסייה הופכת לחלוטין לחלק מן המדינה. יש סימביוזה גמורה בין ראשי הכנסייה ובין ראשי המדינה בכל מקום. האפיפיורות עצמה, על אף תוכניותייה הגרנדיוזיות, נדחקת הצידה ומתדרדרת לשפל המדרגה, בין השאר עקב סכסוכים פנימיים בין המשפחות השולטות ברומא. המלכים נמשחים על ידי אנשי הכנסייה אך ממנים, מסמיכים ומעניקים את האינוויסטטורה לאנשי הכנסייה. הבישופים שמחזיקים בנחלות עצומות נחשבים גם כואסלים חילונים של המלך ולכן כפופים לו. אנשי הכנסייה היו היחידים שידעו קרוא וכתוב ולכן המלכים הזדקקו להם לצורך ניהול האדמיניסטרציה. המסקנה היא שהכנסייה והמדינה הפכו לארוגות לחלוטין אחת בשנייה. החברה נתפשה כחברה נוצרית אמיתית שמקדמת את הערכים הנוצרים הנכונים. התפישה התיאולוגית של אוגוסטינוס שלטה בכיפה, אך תפישת החברה שלו לא חילחלה בשלב זה. כבר אצל גרגוריוס הגדול, תפישת הפרדסטינציה עוררה אי נוחות ובימי הביניים התחולל ויכוח לגביה. מצד שני אוגוסטינוס קבע את תחומי הדיון- לכולם ברור כי הגאולה תלויה בחסד האל. המלוכה הסקראלית היא הדוקטרינה הפוליטית היחידה השלטת באירופה החל מן המאה ה-8. הגורם היחידי שלא מקבל אותה הוא האפיפיורות אך מכיוון שהיא חלשה מאוד היא אינה יכולה לעשות דבר בנידון. ברגע שהיא תוכל, היא תערער את הדוקטרינה הזו, ברפורמה הגריגוריאנית.

 

חזרה אל: נושאים נבחרים בפילוסופיה של ימי הביניים

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות