ליל העשרים \ יהושוע סובול – תקציר וסיכום

 

תקציר העלילה :

 

לילה עשרים באוקטובר 1920 בביתניה שבגליל. קבוצת צעירים מווינה, גליציה, וגרמניה מתכוננת לעלות לקרקע במנסורין למחרת היום . המחזה מתרחש לאורן לילה אחד . יש בו מערכה אחת. משתתפים בו ארבעה צעירים : אפרים , שמה . נפתלי, ועקיבא , ושלוש צעירות : שפרה, נחמה , ומרים.

        הם תוהים על השתיקה, על הדיבור, על החשיפה, על ההיסטוריה ועל התקוות משיחיות של עם שלם. יש אנשים חזקים כמו משה. הוא מנסה להשתלט על החבורה. יש אידיאליסט כמו אפרים. נפתלי חושב עצמו למעין ליצן. בין הנשים בולטת דמותה של שפרה, הנלחמת למען האינדיווידואליות שלה. יש כאן לחצים חברתיים, דינמיקה קבוצתית, כאשר הקבוצה מתערבת בענייניהם של היחידים. הם מתווכחים על השפעת תרבות אירופה ומזכירים שמות כמו : איבסן, פרויד, וינינגר. השהייה הזאת ביחד יוצרת מערכת יחסים מיוחדת בניהם. בולטת בשיחה הנטייה להעמיס על עצמם תביעות מרובות ומחמירות.

      כל הגיבורים במחזה הם צעירים. כולם עזבו את חוץ לארץ ובאו הנה. אחד העימותים הבולטים הוא בין שפרה לבין משה. ישנו גם קטע בו החבורה דורשת דין וחשבון מעקיבא ונפתלי ושואלת מה יש ביניהם. העלילה היא בעיקר דו-שיח. הארוטיקה ממלאת לכאן תפקיד חשוב הן בבעייתיות והן בדיבורים. גם הגברים וגם הנשים מדברים על כך. עניין ההתפשטות חוזר גם הוא בדברי כמה מן הגיבורים. מבחינת טון הדיבור מרגישים חוסר נחת בדברי הגיבורים השונים.

 

מקומו של הזמן במחזה:

 

      לזמן יש שתי משמעויות במחזה: אחת היא משך העלילה , השניה היא הזמן ההיסטורי.  משך העלילה הוא לילה אחד. כאשר מתוכה יש השלכות על העבר ואל העתיד. העבר והעתיד מבוטאים בתודעתו של כל גיבור במחזה , אבל זוהי גם תודעה קולקטיבית של קבוצה, של עם. יש זיקה בין היחיד לבין הכללי. קיימת מודעות חזקה של הגיבורים לנושא הזמן.

     היחס להווה כרוך בבעייתיות של מסע העבר הרובץ עליהם וגם בדאגות לעתיד. ההווה הוא ביטוי לבעיות קיימות, בעיות תרבותיות, ארוטיות. ההווה הוא גם למעשה חוויה קיבוצית, אשר מעסיקה את הקבוצה וגם בבעייתו של כל אחד ואחד מהם. העתיד בסימן המבוכה, האי ודאות, התהייה, כאשר הם אינם יודעים מה יילד יום. היחס לעתיד וגם היחס להווה נקבע על פי ניסיון העבר שלהם וגם עברה של האומה. גם ההווה וגם העתיד קשורים בתחושה של איזו מהפכה. תודעת החלוציות של הקבוצה כולה נובעת מתוך אותה מהפכה והיא מתייחסת גם להווה וגל לעתיד. עליהם לעקור למחרת למקום אחר. חלק ניכר מן המתח הוא אותו ציר של יחס בין עתידם לעברם, כאשר לקיומיות, לכאן ועכשיו על הווה, נודעת עצמה רבה. משהאומר בסיום, כי הזמן, כמו ילד קטן שאיננו יודע מה הוא עושה, ישחק בהם את משחקיו.

 

המסר של מחזה:

 

     המסר של ליל העשרים בעיקרו הוא מציג את הפרובלמטיות של בני אותה תקופה. אין זה מחזה מגמתי, המציג רק צד אחד של הדברים. ניתן למצוא את שאלת היחס בין הגלות לבין הציונות ואת היחס בין היחיד לבין הקבוצה. הדינמיקה הקבוצתית משפיה על היחיד, מפעילה עליו חץ, שוחקת אותו במידה רבה. אחד המסרים החשובים של המחזה הוא , שהמציאות היא רבגונית, וכי קשה לראות את הדברים בצורה חד- מימדית. חוויה של משבר, ניתוק מבית ההורים. האידיאליזם, סדרי עדיפות. ניכר כאן רצון לשקף מאווירתה ובעייתיותה של העלייה השלישית, אך ביתניה היא, אולי, רק משל אפשרי לימינו, לארץ ישראל כולה . המסר של המחזה מדגיש את הקושי של המפגש עם המציאות. קושי זה דורש התמודדות  של הקבוצה.

  הבעיות בהן מתחבטים הגיבורים הן גם אישיות וגם היסטוריות. אירועי הלילה היחיד החד- פעמי הזה משמשים בידי המחזאי כחומר גלם לבחון מצבים שונים ובמידה רבה להצביע על החולשות של הגיבורים.

 

אופיו של הסיום:

 

לסיום אין מסר ברור. אין רמז למה שיקרא להם. אולי אפשר להבין את גורלם על פי עברם. הסיום משאיר דברים פתוחים ובעיות בלתי פתורות. לא היה צורך באפילוג אשר יתאר אותם לאחר כמה שנים, מפני שהדבר היה שובר את אחידותו של המחזה ומן הסתם גם פוגע באיכותו. אין זה מחזה תיעודי, ולכן אין חשיבות לסיום דרמטי. הדבר גם אופייני למחזות מודרניים והולם יפה את רוחו ואת אופיו של המחזה.

 

דרכי עיצוב הגיבורים העלילה:

 

     הגיבורים במחזה זה מעוצבים על פי דיבורם. הם נחשפים תוך תהליך של דינמיקה קבוצתית. המצב הוא מעין רגע של משבר, אולי נכון יותר לומר רגע של אמת. האופי במילולי של המחזה זה יוצר משקל מיוחד לרעיונות ולדברים הנאמרים, אך אין זה רק מחזה של מה, אלא גם מחזה של איך. השתיקה היא בעלת עוצמה מסוימת בשל הניסיון של גיבורים שונים להשתמש בה למטרותיהם ובשל המבוכות שהיא גורמת.

    הדמויות מעוצבות מתוך קונפליקט בינם לבין חבריהם. הקונפליקטים מתרחשים בין קבוצת אנשים בני אותו גיל, בעלי רקע תרבותי דומה, ביוגרפיה דומה, גישה דומה לחיים. יש להדגיש את ההחמרה והקפדנות הרבה בה נוהגים הגיבורים עם עצמם ועם זולתם. אולי קשה על גיבור אחת בולט. ההוויה היא קולקטיבית. בין הנשים בולטת אולי דמותה של שפרה. דומה, שהדבר נעשה במתכוון. מיעוט ההתרחשויות על הבמה משפיע על עיצוב הגיבורים. האידיאולוגיה, הבוקעת מדברי כל הגיבורים, איננה מרכזית במחזה, אחרת היינו מקבלית דרמה פילוסופית מופשטת. האידיאולוגיה חיונית להבנת נשפם ועברם של הגיבורים. לחשיפה יש תפקיד מרכזי בעיצובם של הגיבורים. היא נובעת מתוך ההתלבטות ומתוך רצונם של הגיבורים לחשוף את מהותם. זהו תהליך רצוני הקשור בתשוקתם לפרום את מועקתם. החשיפה היא גם האפשרות להתקרב, הנפשות הפועלות רוצות להבין זו את זו.

 

העלילה:

 

עיקר העלילה הוא הדיבור. יש פה מערכה אחת. אחדות הזמן, העלילה, והמקום. העלילה מתפתחת בכיוון של חשיפה. השתיקה מעיק ה ואנו רואים זאת על פי דבריו של עקיבא אל נפתלי בראשית המחזה. נפתלי מדבר על בושה. מוטיב הבושה חוזר כמה פעמים הן בדברי נפתלי והן בדברי נחמה, הן בדברי עקיבא. בדבריהם של אפרים ועקיבא בתחילת המחזה מופיעים זמן עבר וזמן עתיד. אלה שני הזמנים הלוחצים על הגיבורים.

   כבר בעמוד הראשון מופיעה הבעיה של גאולת האדמה, העימות על הערבים. אולי יש כאן רמז לצללים הרובצים על המפעל הציוני. בעמוד השני רואים את הדאגה לשמור על איזו טהרה. עקיבא מדבר על החזרה לרוסיה(ע"מ 10-11). יש פה מעין רמז לאינטרנציונליזם היהודי. בעמוד 11 רואים, כיצד אפרים מייצג את התקווה משיחיות של הגאולה, של ייחוד במהפכה הציונית ועומד לדבר על אופי היישוב אשר יקום ועל תרבותם. בברי נפתלי בעמוד 12 רואים את הפקפוק והחולשה העומדים בניגוד מסוים לדבריו של אפרים על החזון. נפתלי מדבר על דברים המבעים את עברו. בעמוד 13 מתחזק הקונפליקט בין נפתלי לבין אפרים. אפרים מגלה את האפשרות, שהיה יכל                  להיות מיואש. אפרים מזכיר בהרחבה את אביו, את העימות בניהם, כאשר רצה לעלות לארץ. זיכרון זה של העבר שופך אור על עברו ועל מהותו של אפרים ומהות הקונפליקט בין הורים לבנים. דבריו של אפרים באותו קטע של זיכרון בשיחתו עם אביו, רואים את הכוח, ממנו הוא שואב ואת האמונה החזקה, שיש על מה להיאבק.

   נפתלי החל את שיחת המחזה בהצדקת השתיקה. הוא רואה את הקומוניקציה האמיתית על ידי מבט. יש כאן לחץ קבוצתי לשתוק ולהסתפק במבטים.

שפרה מבטאת כאן בדבריה את השאלות, את החושניות, את הרצון לשכוח מילים, את התחושה, שהמילים מפריעות להם, לכולם. מצד אחת כולם מרבים לדבר, מצד שני יש איזו אי נוחות באשר למילים.

   עמודים 16-17 מגלים מעין מבחן תקשורת והעלאת הבעיה הארוטית. מרים ונפתלי נמצאים בסיטואציה מביכה, כאשר השאר מתבוננים בהם ועוקבים אחר הדברים. מדברי נפתלי בעמוד 17 ניתן לראות את הרצון לאם שתדאג. נפתלי מחפש את השתיקה. משה מביע כמה פעמים את התנגדותו לשתיקה. הסיטואציה של שיחה זו מעניקה לגיבורים את האפשרות להתוודות. קיים פה לחץ לדעת הכל על כל אחד ולהתוודות על הכל. נחמה מבטאת את ההתנגדות לשמור סודות. התנגדות זו היא, אולי, פועל יוצא של הדינמיקה הקבוצתית, של התביעה להיחשף לגמרי. מרים מתנגדת לכך, שנפתלי יחייך חיוך מסתורי וישמור על סודות.

   בעמוד 19 ישנו עימות בין הנשים שבקבוצה לבין עצמן. בתוך עימות זה יש הדגשת דמותה של שפרה. השיחה מעלה את העניין ההתלחשויות ואלו הן לחץ חברתי עקיף, אשר משפיע על התנהגות היחיד בחברות קטנות. הבכי הוא אפשרות לגלות חולשה. במוטיב החולשה יש כפל פנים מעניין: מצד אחד רוצים כמה גיבורים במחזה לגלות חולשה, מצד שני מפחדים מפני ההיחשפות.

   בעמוד 20 רואים הסתייגותו של אפרים מן הסוד, כפי שראינו זאת בדברי הנשים. אפרים ממשיך לדבר באקסטזה. יש כאן תחושה של וודאות לגבי מה שיהיה ומה שצריך להיות. שוב חוזר כאן עניין הכוח מתוך תחושה, שהכוח הרוחני הוא המרכזי. בעמוד 21 רואים, כיצד מרים מפעילה לחץ על עקיבא ועל נפתלי. היא ממשיכה בעקביות את עמדתה הקודמת ומתנגדת לשמירת סודות. זהו השמך לביטוי הלחץ של הקצוצה על היחיד. מדי פעם משתנה המחזה. משה מצטרף ללחץ, שמפעילה מרים. הוא חוזר ושואל את עקיבא ונפתלי, מה יש בניהם. חזרה זו מבטאת מעין עינוי או חטטנות שיש בה נדנוד.

    שפרה מבטאת איזו שונות. יש בה תשוקה. הי מדברת בזכות האפשרות להיות שונה. התנהגותה לחיטוט זה נובעת  מאופייה. התפרצותה היא רגשית, ספונטנית. הדיאלוג בינה לבין משה מגלה את רצונו של משה להכתיב דברים. שפרה מבטאת מרד כלפי משה, כלפי שלטונו. שפרה ספוגת אורח חיים ותרבות אירופיים. אחת הגיבורות מעידה על שפרה, שהיא קוראת את איבסן. שפרה עצמה מצטטת את בראנד, גיבור מחזה של איבסן, אשר המוטו שלו הוא הכל או כלום.

הרקע הרוחני של משה לעלייתו הוא גם הרקע לעלייתה של שפרה. יש כאן תחושה, כאילו שפרה מדברת על הורים קולקטיבים של כולם.

   שפרה בדבריה ובמהותה מתקוממת כנגד הלחץ הקבוצתי, והתערטלותה מבטאת מרד במרותה של הקבוצה. יש כאן החרפה בעימות בין היחיד לבין הכלל על רקע של אינדיבידואליות וביטוייה. בעמוד 26- 27 יש שיחה בין נפתלי לבין אפרים על פרויד ועל סקס ואהבה. יש כאן השתלטות של משה על הקבוצה(עמוד 29)

   בעמודים 29- 30 בולט העינוי, שמענה עקיבא את מרים. הבסיס לעינוי זה הוא ארוטיות ואינטימיות הבאה לידי פומביות. יש פה היחשפות של עקיבא. חשובה כאן עדותה של מרים על עצמה, שהיא מתמסרת בקלות. מדבריה אפשר ללמוד גם על ראייתה את עקיבא, הבנתה לסבלו. עקיבא מבטא כאן (בעמוד 30) איזו חוויה, שאיננה בדיוק אהבה.

התערבותה של שפרה (עמוד 31) מבטאת שוב את רגישותה הרבה ואת התנהגותה לעינוי, לחדירה לרשות היחיד. התערבותה גוררת וידוי נוסף של עקיבא על אהבתם של נפתלי ושלו אליה. מדברי עקיבא אפשר גם לראות, כיצד מצטיירת שפרה בעיניו- טהורה, קשה. ראוי להדגיש, כי על פי הטכניקה של העלילה עימות גורר עימות.

החטטנות מולידה ווידויים וגילויים שונים שאינם נעימים. גם רגש אהבה, שהוא ביטוי יפה לאינטימי ביותר, מתואר כאן במין חטטנות, המחללת אותו.

   ההתפשטות, אשר מציעה שפרה, נעשית על ידי כולם כאיש איד מבטאת, אולי,טקס פולחני, אולי רצון להיפטר ממועקות. הפומביות ממשיכה להיות מוטיב מרכזי גם בעמודים הבאים של המחזה, כאשר אפרים מודיע על כוונתו לגור האוהל עם מרים. התגובה של הקבוצה היא התגוננות ספונטנית, אשר מנומקת יפה. נחמה מבטאת את האיסור החמור לפרוש מן הקבוצה ולהדגיש את האגואיזם הקטן של היחיד. מרים מרוצה מן אהבה החופשית.

    לדברי משה (עמודים 34- 35) מבטאים, אולי, את השיגעון שבכל הוויתם. שוב חוזר כאן מוטיב האתגר לצאת למנסורין. משה מרחיק לכת בתשובתו לגבי הבן שייוולד. הערך העליון, שתובע משה, הוא גורם, העלול להגדיל את החיכוכים שבקבוצה. הוא מבטא משהו נאורוטי באותה חוויה ציונית. הוודאות בה מדבר משה, מלמדת משהו על אופיו התקיף וההחלטי. הוא ער לסכנה העתידה לעמוד לפניהם.

   הוא מדבר על דרכים שונות של היכרות: השתיקה, ההישפטות. יש משהו מעורר התקוממות בדבריו. אפרים מדבר אליו בתוקפנות. משה מגביר את ההתלבטות שבהם. משה מדבר במעין התרסה כנגד האחרים. הוא חווה את המלחמה ואת סיוטיה. הזיכרונות שהוא מעלה מעוררים את נחמה לבטא את זיכרונותיה מן הפוגרומים בלבול. כל אותם זיכרונות קבועים עמוק בתוך תודעתם של הגיבורים ומהווים חלק משמעותי בדבריהם. נפתלי תוהה על עצמו, רואה את עצמו כמעין ליצן. נפתלי מודע למין שינוי שצריך לחול בו. ישנה סצינה של מעין פיתוי בין מרים ולנפתלי. קיים המתח הארוטי שמעוררת שפרה בגברים. ישנו הוויכוח בין מרים לבין נחמה המבטא את היחס לארוטיקה. ישנן במחזה שיחות בין גברים לבין עצמם, בין גברים לנשים ובין נשים לבין עצמן. המציאות היא גם העבר וגם העתיד, כאשר יצטרכו ללכת להתיישב במנסורין. המציאות היא הוויה יומיומית מטרידה, עמה עליהם להתמודד.כאן בולטת אישיותו של משה, הנמסה להשפיע על הקבוצה. בין הנשים בולטת השפעתה של שפרה. יש תביעה לשתיקה המובעת מפי כמה גיבורים ומבטאת רצון להשלטתה של נורמה מסוימת. מאבק זה הוא בעיקר ניסיונם של יחידים להכתיב כללי התנהגות לקבוצה כולה.

 

 

הדמויות:

 

        אפרים:

אפרים כמנהיג מוביל. אפרים הוא בן למשפחה בורגנית מווינה. אפרים מדגיש בראשית המחזה, כי הוויכוח על העלייה לקרקע הוכרע כבר בעבר.

אפרים מחפש חיים של סכנה. אין הוא מסכים להצעתו של עקיבא לשוב לרוסיה. אפרים שולל את התרבות האירופאית ואת אירופה. אפרים מדגיש את החידוש שבתרבותם, באותו שולחן מזבח של קומונה בכל אותן התחלות. אפרים חולם על האדמה ועבודתה, אפרים פוחד מפני אבדן השליטה של החבורה על עצמה. הוא מתנגד לחיטוטים חולניים. אפרים מדבר בגילוי על הקמת זוגות, מתן ביטוי ליצר. אפרים קוטע את ההיסטוריה שלהם, כאשר הם מתחילים להתפשט כאיש אחד. הודעתו על הנורמות שלהם. על מה שיש בינו לבין מרים. הוא מטיף מוסר למשה, לבל יזלזל במולדת, בעם, בהיסטוריה. אפרים מטיל ספק, אם יתפשטו, היגאלו עצמם בכל הסכנות? אפרים מתקומם בחריפות כנגד הבטות של משה מגבוה על החבורה כולה וההכרח כולה וההכרח להתבייש לפניו.

 

נפתלי:

    את נפתלי כדמות הססגונית ביותר. נפתלי שותק מרוב בושה על המחשבות שלו. הוא חולם חלום על עקיבא הלבוש שריון קשקשים. הוא מגדיר את עצמו כאדם מצחיק. נפתלי מדבר על הייאוש. הוא מגיב באירוניה על דבריו הנלהבים של אפרים. נפתלי הוא הצעיר בחבורה. גימנזיסט בן שמונה – עשרה, בן טובים. משה מדבר על היצר הקטן של אפרים. הסצינה בין מרים לנפתלי היא ארוטית במהותה. נפתלי מגלה בה את מבוכתו, את התרגשותו, את פחדו מן המגע. הוא מתוח כמו קפיץ לדברי מרים. הוא מחפש את האימהות.פוחד מן הדיבורים ומעדיף את השתיקה. נפתלי שוב חוזר ומגדיר אותו כליצן. הידידות בנו לבין עקיבא מעוררת את חטטנותה של הקבוצה ומעוררת את העימות בין משה לבין שפרה. נפתלי מבטא את חוסר הנחת שלו בתיאור נדודי שינה שלו בלילה. נפתלי הוא חסר ניסיון בענייני נשים. מרים מלגלגת עליו כלשהו. עקיבא מתוודה על אהבתם המשותפת, שלו ושל נפתלי לשפרה.

הכרזתו, כי במנסורין יגור נפתלי עם נפתלי לבד באוהל, מבטאת גם את עליבותו ואת בדידותו פרט לאינדיבידואליזם שבו. נפתלי בולט במיוחד בהתייסרותו.

 

עקיבא:

    המחזאי מגדירו כפרח אמן המגלף בעץ. עקיבא מודה לבעיית העתיד, למאבק מחר במנסורין עם אריסים ערביים. עקיבא אינו יודע, כיצד תיראה החברה שלהם. הוא מדבר בביטול על יישוב הארץ. המוני הנוער מאירופה טרם באו. הגבעות הן שוממות. עקיבא מתקומם כנגד ניסיונו של נפתלי לחשוף את היחסים בניהם, אך לעצור אותו רק לזמן מה. לאחר מכן עומדים הוא אפרים בחקירה צולבת על יחסיהם. הוא נרתע מלדבר על יחסו אל מרים כאכזריותו. היא תוקפת אותו על שהוא מענה את מרים. עקיבא הוא מעשי מאוד. עקיבא סובל מן ההתערבות של החבורה בעניינים פרטיים הן ביחסיו עם נפתלי והן ביחסיו עם מרים.

 

משה:

    משה הוא הבוגר בחבורה. כבן חייט מגליציה לחם בשורות צבא אוסטריה במלחמת העולם הראשונה. ניסיון החיים שלו רב יותר ובגרותו מעניקה לו מעין מקדמה. הוא מחטט ומתערב בעניינים הפרטיים של האחרים. הוא מגיע לעימות עם שפרה ואחר כך עם אפרים. שאלותיו וטון דיבורו הם תוקפניים כלשהו. בחלק הראשון בעמודים הראשונים של המחזה אין הוא בולט עדיין. לאחר מכן מלבה נוכחותו והתנהגותו את אש הוויכוח. משה תוהה: מה אנחנו בארץ? אחר כך הוא מזכיר לאפרים את אביו. אזכור זה אינו בא בהקשר חיובי.

  משה פוחד מפני השתיקה, שיש בה הסתרת משהו אחר. הוא מדבר בשמה של המוסריות. העימות בין משה לבין שפרה חושף את עברו הפלבאי, את המבוכה שגרם לשפרה, כאשר התארח בביתה. הוא קורא לשפרה לחשוף את רגשותיה. היא מגלה את שנאתה אליו. הוא דומה לבראנד הכול או כלום. הוא פוגע, דעתה, בהרמוניה הקבוצתית, מנסה לפורר הכל, כדי שיהיו תלויים בו. הוא לא מסוגל להיות שווה בין שווים.

 

שפרה:

   שפרה תוהה על החיים. יש בה רצון לחיות ולפעול לפי תחושותיה. היא דורשת מנפתלי שיראה להם את הדרך לצאת מן המבוכה שפרה תומכת בקיום סודות ובפרטיות. היא רגישה, אך אומרת עליה נחמה, בוכה על כל דבר. שפרה מתנגדת לעינוי כאשר משה חוקר את נפתלי ועקיבא לדעת מה יש בניהם. שפרה רוצה לחיות את החיים. היא מרחמת על משה ואינה אוהבת אותו למרות שנפגשו עוד בגולה בבית הוריה. משה מענה אותה באזכור ביקורו בבית המפואר של הוריה בחוץ לארץ.

   שפרה מעונינת לשמור משהו מעצמה לעצמה. התפשטותה באה להראות את נשיותה וגם למחות כנגד חייהם מאובנים. שפרה מגלה הזדהות עם מרים כטהורה ממנה. רצונה של שפרה להתפשט מבטא גם רצון לשבור מחיצות. אפשר גם להגדירה כיוצאת דופן בהשוואת לנשים האחרות. היא נמרצת יותר בדבוריה, בפתיחות לבה. היא מרבה לצטט מהספרים שקראה מתרבות אירופה. המחזאי מבליט את דמותה ביחס לנשים האחרות גם מבחינה כמותית. דבריה תופשים מקום רב יותר במחזה. היא נמצאת העימותים שונים המבליטים את רכותה. המחזאי הגדיר אותה כבת טובים מבאדן. חינוכה ותרבותה הם של בת טובים.

מרים:

כבת עשרים "שובבה". היא פוחדת מפני הבחירה של דרך החיים. מאמינה בקומוניקציה על ידי מבט. מפריעים לה הסודות של נפתלי בניגוד לשפרה הייתה מעדיפה, שהכל יהיה גלוי. יש במחזה עימות חריף בינה לבין עקיבא. בעימות הזה מתארת מרים את תחושותיה כלפיו, את זלזולו. עקיבא מענה אותה ומעלה את חמתה של שפרה. מרים חשה פחות טהורה משפרה. לוקחת ולא נותנת. מרים מתמסרת בקלות כדבריה והגברים מנצלים זאת. יש לה מערכת יחסים ארוטית עם כמה גברים בקבוצה.

 

נחמה:

   נחמה היא סטודנטית בת טובים מווינה.נחמה מרגישה את הכורח להיות חזקה תמיד. קיום המסגרת מקל עליה. נחמה שותפה לביקורת של הנשים האחרות על נפתלי וסודותיו. נחמה היא אישה חזקה. מרים מעידה, כי איש לא ראה אותה בוכה. היא חזקה כמו הבחורים. נחמה מגלה תוקפנות מול מרים. מנקרת ונכנסת לחייה הפרטיים. נחמה אומרת, כי בשביל להקים זוגות יכלה להישאר בווינה. נחמה מעידה על עצמה, כי איננה מעונינת להיות מין בהמת סבל, אשר תזכה להערכה. גם לה יש נטייה לחטט בחיי אחרים.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות