מקבת \ שייקספיר – סיכום וניתוח

מקבת

מקבת הוא מחזה פופולרי והטרגדיה הקצרה ביותר שכתב ויליאם שייקספיר. המחזה שנכתב בשנת 1606 לערך, ומוצג בתכיפות בתאטראות מקצועיים וחובבניים ברחבי העולם. המחזה נקרא על שמו של מקבת', מלך סקוטלנד. המחזה היינו ארכיטיפ של סיפור המתאר את הסכנות שבתשוקה לכוח ובבגידה בחברים. המחזה מבוסס במקצת על המהלכים ההיסטוריים של מקבת', מלך סקוטלנד כפי שתוארו על ידי הפילוסוף הסקוטי הקטור בוצ'ה.

 

תיאור העלילה

את המחזה פותחות שלוש מכשפות הדנות בפגישתן העתידית עם מקבת'. מקבת' ובנקו, גנרלים בצבאו של דאנקן מלך סקוטלנד, חוזרים משדה הקרב שם מנעו פלישה של כוחות מנורבגיה ומאירלנד בהנהגתו של המורד מקדונוואלד. המכשפות מברכות לשלום את מקבת' ובנקו ומשמיעות להם נבואות. המכשפה הראשונה מברכת את מקבת' כשליט של גלמיס (Thane of Glamis), השנייה קוראת למקבת' השליט של קודור (Thane of Cawdor), והשלישית מנבאת שמקבת' יהפוך למלך סקוטלנד. לבנקו המכשפות מבשרות שצאצאיו יהיו מלכים. בעוד מקבת' ובנקו מהרהרים במשמעות הנבואות, המכשפות נעלמות ושליח מאת המלך, השליט של רוז, מבשר למקבת' כי מעתה הוא השליט של קודור. בכך מתגשמת הנבואה הראשונה (מכיוון שמקבת' כבר נושא בתואר השליט של גלמיס). כמעט מיד מקבת' נושא עיניו למלוכה.

מקבת' כותב לאשתו, ליידי מקבת', ומספר לה על הנבואות. המלך דנקן מחליט לישון בטירתו של מקבת', וליידי מקבת' יוזמת תוכנית לרצוח אותו על מנת לעזור לבעלה לעלות לשלטון. למרות שמקבת' מתנגד בתחילה למזימה, הוא לבסוף משתכנע.

בלילה, מקבת' רוצח את דנקן וליידי מקבת' מטמינה פגיונות נוטפי דם על מנת להפליל את משרתיו של המלך במעשה. בבוקר הבא, לנוקס, אציל סקוטי, ומקדף, מושל פייף', מגיעים לטירה. שומר הסף פותח להם את דלתות הטירה ומקבת' מוביל אותם לחדרו של המלך, שם מגלה מקדף את גופת דנקן. בהתקף זעם מזויף מקבת' רוצח את המשרתים לפני שהם מספיקים להכריז על חפותם. מקדף חושד במקבת'. בניו של המלך, מלקולם ודונלביין, חוששים לחייהם ובורחים, הראשון לאנגליה והשני לאירלנד. מכיוון ששני היורשים לכתר עזבו, מקבת' (הבא בשרשרת הירושה), מוכתר כמלך סקוטלנד.

למרות הצלחתו, מקבת' חי בחשש בגלל הנבואה שבנקו יהיה לאביהם של מלכים. הוא מאמין שבנקו מהוה איום על שלטונו. מקבת' מזמין את בנקו ובנו, פליאנס, לנשף ומבקש מהם ללון בטירתו. מקבת' נפגש בחשאי עם מתנקשים ומזמין את רציחתם של בנקו ופליאנס. הרוצחים משספים את צווארו של בנקו, אולם פליאנס מצליח לברוח. בנשף, רוחו של בנקו מתיישבת בכיסאו של מקבת', אולם איש מלבד מקבת' אינו מסוגל לראות את רוח הרפאים. התנהגותו המפוחדת ונאומו של מקבת' מרמזים על אשמתו.

מוטרד, מקבת' הולך למכשפות ומבקש נבואות נוספות. הן מעלות באוב שלוש רוחות המזהירות אותו ממקדף, אולם מוסיפות שאף יליד אישה לא מהווה סכנה, וששלטונו מובטח עד אשר יער בירנם יצעד לטירתו. מכיוון שמקדף בגלות, מקבת' תוקף את טירתו של מקדף ורוצח את כל הנוכחים, כולל את ליידי מקדף והילדים.

בעקבות מעשיה, דעתה של ליידי מקבת' מתערערת. תחושת האשמה שלה גוברת. בסצנה ידועה היא הולכת בשנתה ומנסה לשטוף דם דמיוני מידיה.

באנגליה, מלקולם ומקדף מתכננים פלישה לסקוטלנד. מקדף מוביל צבא להתקפה על טירת דונסינן. לאחר שמקבת' מתבשר על מותה של ליידי מקבת' (סיבת המוות אינה ידועה, אולם מקובל להאמין שהיא מתאבדת) הוא נואם מונולוג ניהליסטי מפורסם. בינתיים, צבאו של מלקולם עובר דרך היער, כורת את ענפי העצים לשימוש כהסוואה, וגורם לאשליה כאילו היער עצמו צועד לעבר הטירה.

בזמן ההתקפה מקדף ומקבת' מתעמתים. מקבת' מאמין שמקדף אינו יכול לו, ומסתמך על נבואת המכשפות שאף יליד אישה לא מהווה לו סכנה. מקדף מכריז שהוא נולד בניתוח קיסרי, ולכן אינו "ילוד אישה". מקבת' מבין שנפל קורבן לכשל לוגי בהבנת הנבואה, אולם הבנתו מאוחרת מידי. במהלך הקרב עורף מקדף את ראשו של מקבת' מאחורי הקלעים, ובכך מגשים, למעשה, את נבואת המכשפות.

בסצנה האחרונה מוכתר מלקולם למלך סקוטלנד, מהלך המרמז על חזרת השלום לממלכה. אולם לצופים במחזה ידוע כי נבואת המכשפות לבנקו גם היא תתקיים, מכיוון שג'יימס הראשון היה, לפי הטענות, צאצא של בנקו.

ניתוח המחזה על פי התיאוריה של דורותיאה קרוק

קרוק התבססה על התיאוריה של אריסטו. אריסטו דיבר על מהלך העלילה = הנפילה של הגיבור הטראגי וקרוק מבחינה בארבעה שלבים שקיימים בכל העלילות של הטרגדיות הקלאסיות (הן היווניות והן השקספיריות). להלן פירוט ארבעת השלבים בתיאוריה שלה והדגמתם על פי "מקבת":

המעשה המביש – המעשה המביש הוא בראש וראשונה מעשה / פעולה  (שאינו תלוי בתכונה או באופי כלשהו. אלא יש לו ביטוי בעולם הממשי. ולכן קרוק קוראת למעשה הזה "אובייקטיבי") המביעים את הטבע האנושי היסודי או נובעים מגורלו היסודי של האדם, וכרוכים בבגידה, ניאוף או רצח. אלה מעשים מבישים כיוון שהם מפרים את הסדר האוניברסלי האנושי והדתי (לכן רצח, ניאוף או הדחת מלך שכיחים בטרגדיות הקלאסיות). קרוק מצביעה על כך שהמעשה המביש לאו דווקא צריך להיעשות ע"י הגיבור הטראגי. ואכן, יש מחזות שבהם הגיבור אינו מבצע את המעשה המביש. כמו כן, קרוק טוענת שכדי לזהות את המעשה המביש, צריך לשאול מהו המעשה המחולל את הסבל במחזה. ב"מקבת" המעשה המביש הוא בהחלט של מקבת עצמו. מקבת רוצח את דנקן, המלך. רצח מלך הוא מעשה מביש מן המעלה הראשונה, כיוון שבהירארכיה האנושית המלך מורם מעם ונחשב למי שקרוב יותר לאלים משאר בני האדם. באחד המונולוגים שלו לפני הרצח, מקבת מתייחס לכך שהוא בוגד במלך שהיטיב אתו ונתן לו את נסיכות קודור בנוסף לנסיכות שנמצאת בידיו, ואם לא די בכך הוא גם קרוב משפחתו. כלומר יש פה מעשה מביש הכרוך בבגידה וברצח מלך ושאר בשר.

הסבל והיסורים – במקרה של "מקבת" קל מאוד לזהות את המעשה המביש המחולל במישרין את הסבל שהוא השלב השני בעלילת המחזה. נראה שהרצח של המלך פותח את הפתח להתדרדרות המוסרית של מקבת  ועם ההתדרדרות הזאת הסביבה סובלת מן הרציחות, ומן האווירה הקשה, ליידי מקבת סובלת מן ההתרחקות של בעלה ממנה ומאובדן השליטה על ההתרחשויות ומעל לכל זה מקבת סובל מחשדות, מכך שאמנם השיג את המלוכה, אך המחיר כבד מנשוא. הוא מבודד, מפוחד ופרנואידי, ואיננו מסוגל לישון עוד. כבר אחרי רצח המלך אומר מקבת "מקבת רצח שינה. על כן קודור לא יישן…" ואכן, הוא רדוף וחסר מנוחה עד הסוף המר. כלומר – רצח המלך שהוא המעשה המביש הנורא ביותר הוא המעשה שגורם לסבל. קרוק טוענת שלסבל יש כמה מאפיינים:

  • א. הסבל חייב להיות העז ביותר שאדם מסוגל לחוות בתנאים הנתונים.
  • ב. על הסבל להיות בעל השפעה הרסנית וממוטטת. והוא כרוך באובדנו הגמור של האדם הסובל ולכן הטרגדיה מסתיימת פעמים רבות במות הגיבור.
  • ג. הסבל חייב להיות מודע. סבל עיוור או בלתי מבוטא עשוי להיות מעורר רחמים, אך אינו נחשב לטראגי. לאור זאת אפשר לומר שסבלו של מקבת הוא טראגי, לעומת סבלה של ליידי מקבת שהוא פחות מודע, ולכן פחות טראגי. מקבת מודע כל הזמן למעשיו, לחומרתם ולתהליך ההשחתה שהוא עובר. הוא סובל, אך אינו מסוגל להפסיק את מעשיו והוא נכנס לסחרור של רציחות עד אשר במודע הוא בוחר לפעול מבלי לחשוב עוד. פשוט להוציא לפועל את מחשבות ההרג שלו מבלי לשקול אותם. המודעות הזאת היא שהופכת את סבלו לטראגי.

הידיעה – הסבל מוליך במישרין לידיעה. הידיעה, טוענת קרוק, היא הבנה של טבעו היסודי של האדם, או הגורל האנושי. ב"מקבת" הידיעה קשורה למה שמקבת מכנה בשם "עלילה שעניינה מלכות". עיקרו של המחזה קשור בתאוות השררה של הזוג מקבת. שייקספיר מביא את סיפורו של מקבת, תאב השלטון, שמוכן לעשות הכול כדי לזכות במלוכה. תחילה הוא מתלבט האם לרצוח את המלך על מנת לממש את נבואת המכשפות (שמצטרפת לתכנית שממילא קיימת בראשם של מקבת וליידי מקבת לתפוס את המלוכה), ובהשלכות של מעשה כזה. ההכרעה המוסרית שהוא עושה כרוכה במשגה טראגי שאין ממנו דרך חזרה. מקבת מבין זאת מיד לאחר מעשה, אך זה כבר מאוחר מדי. הוא מתדרדר במדרון המוסרי והכרעותיו הופכות להיות מזוויעות יותר ויותר. אך האם הוא מגיע לידיעה? קרוק טוענת שמלבד הסבל, אותו צריך הגיבור הטראגי לחוות, הוא אינו צריך לקיים את השלבים האחרים. כלומר, הוא אינו מחויב להגיע לידיעה, ועדיין הסבל ייחשב לטראגי, כיוון שהוא מביא לידיעה, וחשוב שאנו, הצופים או הקוראים נפיק את הידיעה. אז מהי הידיעה ב"מקבת"? – כיוון שהעיסוק הוא בתאוות השלטון ובתאווה לכוח עד כדי כך שהמטרה מקדשת את כל האמצעים, ולו השפלים ביותר, נראה שיש פה הבנה לגבי טבע האדם שאינו חסין בפני הרוע והרצחנות, כשהוא נכנע ליצר השררה. זוהי הידיעה שמגיע אליה הצופה / הקורא ב"מקבת" לאחר גל הרציחות והשתלשלות העלילה. הידיעה הזאת מצמיחה את האישור מחדש.

האישור מחדש – על פי קרוק האישור מחדש הוא אישור של ערך רוח האדם וכדאיות חיי האדם וזוהי למעשה מטרת הטרגדיה. ראשית הטרגדיה הוא במעשה המביש, המפר את הסדר האוניברסלי, האלוהי, האנושי הנכון וסופה באישור אותם ערכים שהתערערו. במקרה של "מקבת" בסיום המחזה מקבת משלם בחייו. הוא נהרג בשדה הקרב, בני המלך חוזרים לסקוטלנד (לאחר שנאלצו לברוח ממנה מחשש לחייהם) והיורשים הטבעיים יורשים את כס המלכות. הסדר שב על כנו. קרוק טוענת שזאת הסיבה שאנו חווים בסיומה של טרגדיה התעלות הרוח.

אריסטו דיבר על הקתרזיס = ההשתחררות מרגשות החמלה והפחד שחווינו במהלך הצפייה / קריאה בטרגדיה. קרוק מסבירה חוויה זו כחוויה של התעלות הרוח כתוצאה מהאישור המחודש של הערכים האוניברסליים שאין עליהם עוררין.

 

המחזה מציג את כוחו ההרסני של הרוע. רוע זה אינו טמון בדמויות הפיקטיביות של המחזה, אלא בכל אדם, ומכאן גדולתו. המחזה הוא על נושא אוניברסלי, מעל לזמן ולמקום, והוא אקטואלי גם בימינו.

מוטיבים במחזה מקבת

ההקבלה – היא התחבולה השנונה ביותר במחזה היסטורי , יש הבלטה באמצעות עימות – כלומר העמדה בסמיכות של תמונות ועלילות ,  זה לעומת זה , כך מקושרים אירועים קומיים לסיפור המרכזי ויוצרים אירוניה וכד' . במקבת , אפיזודת דאגת ההורים לילדים ( דנקן , בנקו , ליידי מקדוף , מקדוף וסיוורד הזקן ) , לעומת הזוג מקבת להם אין ילדים . איזכורים אלה יוצרים משמעות עצומה להיותו של מקבת חשוך ילדים ומסבירים את פשר התנהגותו לפגוע בבנקו ובניו ובמקדוף וזרעו : אטבח את האישה , התינוקות ושאר הניגררים העלובים ") מע' 4 , תמ' 1 )

מקבת , יותר משהוא מחזה היסטורי הוא טרגדיית " גלגל המזל " . תחילה מתוודה מקבת על הצלחותיו ועל שאפתנותו , על מסכת פשעיו ותפיסת השילטון הכוח , על תחושותו שנפילתו קרובה , ובסיום המחזה תבוסתו בקרב – כל אלה ממקמים את המחזה במסורת הדתית שמצביעה על תפנית בגורלו של החוטא , הנבל , "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא " ( מהר גבוה לבור עמוק ), והענשתו בידי אלוהים כגמול על חיי חטא . מקבת בוחר למות כחייל העוטה את שיריונו במהלך קרב , וליידי מקבת , מתייסרת במוסר כליות מנסה להתכחש להיותה אישה המונעת על-ידי רגשות .

 

מקבת וכוחות השחור

מקבת חווה מפגש מכריע על אם הדרך , שלוש המכשפו והשאלה הנשאלת היא: האם הן חורצות את גורלו או אולי האדם הוא אדון לגורלו והבחירה בין טוב לרע נתונה בידיו?.

האקספוזיציה של המחזה מעלה שלוש מכשפות הרוקחות מזימות ומזוהות מיד עם כוחות השאול . מרגע זה נוצר חיבור הדוק בין ההתרחשות הבימתית ובין הממשות העל-טבעית של כשפים , נבואה וקסמים  , שתהייה חלק מן העלילה – פגיון מונף באוויר , רוחות מהלכות וחזיונות תעתועים .

בני התקופה האמינו בקיומו של עולם על טבעי , ובהשפעותיו על העולם הטבעי , הוא מעיין מראה הפוכה שלו . במקום סדר חברתי – פוליטי שמיוצג על-ידי שושלת דנקן , המכשפות מבקשות להשליט אי סדר ולהנציח את שלטון הרשע .

חזיונות פלאיים ממלאים תפקיד מפתח במחזה , רוחו של בנקו , שלוש ההתגלויות (ראש חובש קסדה , תינוק שותת דם, וילד עם כתר ועץ בידו ) נתפסו על-ידי הקהל כדבר טבעי ולכן הבינו את אובדן העשתונות של מקבת למראה רוחו של בנקו , והפכו לשותפים פעילים של כוחות אלה .

המכשפות אחראיות , במידת מה לעלילה ולשפת בני הזוג . שני ההיבטים – עלילה ושפה מרכזיים .

המכשפות מוצגות כיצורי כלאיים של זכר ונקבה , אישה בעלת זקן – היא ייצוג גרוטסקי מוקצן של דמות האדם אשר מורכב מיסוד נשי וגברי . בני הזוג שוגים בניסיונם להכחיד את יסוד הרחמים , המזוהה עם האישה .

ברקים ורעמים מקדימים את כניסת המכשפות , ומכאן הן קשורות במישרין בהתססת איתני הטבע . הסערה בטבע מטרימה הפרת סדר חברתי ופוליטי שמתרחש במחזה .

האדם בתקופה זו האמין בקיומו של סדר מוסרי בתבל . אלוהים כונן סדר זה מתוך התוהו , והאדם מפר אותו דוב ושוב . מי שפוגע בסדר המוסרי משבש את הסדר הקוסמי , ומאחר שמקבת פתח את הדלת לעולם העל-טבעי , ואפשר לו לפרוץ פנימה , כל מעשיו של מקבת מלווים בהשתוללות של איתני הטבע (רצח דנקן , בנקו ובני מקדף) .

לנוכס : " הלילה השתולל : באכסניה

עקרה הרוח ארובות ; בחוץ

נשמע בכי תמרורים , כמו שאומרים .

צווחות של מוות , נבואות זוועה…

כי גם האדמה קדחה ורעדה .         ( מע' 2 , תמ' 3 ) .

האנדרלמוסיה שהאדם מחולל  בפגיעתו בסדר המוסרי והחברתי מזעזעת שמיים וארץ :

זקן : … לעל פלצות כזה חידוש הוא לי . …

רוס : ניצחון הלילה או חרפת היום

החשיכו את כל פני האדמה ,

האור החי אינו נושק לה עוד . …

זקן : ביום שלישי תינשמת התנפלה

על בז דואה ברום , טרפה אותו . …

רוס : סוסיו של דנקן … התפראו …

אומרים שזה את זה טרפו חיים .

המכשפות קשורות גם לשעת "בין  השמשות " ל"ערפל " , " אוויר מטונף " ועוד .

מוטיבים לשוניים – כשפניים בפי בני הזוג מקבת

סגנון דיבורן של המכשפות ייחודי להן , ושונה משל שאר הדמויות . הוא קצבי , גרוטסקי וכמעט אבסורדי. שתי השורות שחותמות את התמונה הראשונה של המחזה הן מעין פזמון חוזר "… טוב הוא רע, והרע הוא טוב ", שיר זה יוצר ניגוד מתחום המוסר.  מכאן שבסיס המחזה מצויה מלחמה בין הטוב לרע. המשפט הראשון שאומר מקבת על הבמה הוא " יום טוב ורע כמו זה עוד לא ראיתי " – דבריו כמו הד לדברי המכשפות , מבלי ששמע אוטתן כלל . אמירתו הגותית , ומנוגדת לשפת חייל הלקונית והעניינית .

בין מקבת למכשפות יש קשר מילולי , דבר שמצביע על מכנה משותף – מוסריות מעוותת . מקבת מוצג על-ידי שאר הדמויות כאיש צבא העשוי ללא חת , אמיץ ונחוש – אך אף דמות לא מציינת קשר כלשהו בין מקבת לבין מערכת ערכים מוסרית כלשהי .

מקבת לעומת זאת קושר למלך דנקן ולבנקו מנהיגות והתנהגות מוסרית . הוא משווה את עצמו אליהם ורואה את המציאות כהווייתה , ללא אשליות .

מקבת מסתייג מרצח דנקן ומונה סיבות רבות מדוע לא לבצע את המעשה " דנקן מפעיל סמכות בנועם רב / נושא בלא דופי בתפקיד הרם " .(  מע/ 1 , תמ/ 7 ) .

מקבת מודע לסגולותיו של בנקו " סגולות מלכות באיש ./ וזה מטיל מורא . הוא די נועז / ולרוחו האמיצה נלווית / תבונה המדריכה את התעוזה / לפעול לבטח . אין איש זולתו / שקיומו מפחיד אותי : תחתיו / נדחקת יכולתי , כמו שאנטוניוס / נדחק מפני אוגוסטוס , כך אומרים . ( מע' 3 / תמ/ 1 ) .

מקבת חש נחיתות מול השניים , מה שמעיד על יושרו הפנימי ועל פיכחונו בכל מה שקשור בו . אי יכולתו להעמיד פנים, היא תכונה שתלווה את עלילת המחזה . המכשפות צובעות את דמותו בצבעים דמוניים , אדם שמערכת ערכיו רופפת , זה שמשקיט את מצפונו בקלות . יסוד הרוע עולה מיד בפתיחה , ומסמן עבור מקבת את הנתיב שבו יחליט לצעוד .

הערבוביה בין הטוב והרע מצביעה על יכולתו של מקבת להבחין בין טוב ורע , הלשון משקפת איפוא את עולמו הפנימי . המכשפות נבאו את זכייתו העתידית במלוכה , אך לא ציינו מתי ואיך יזכה בה . דרך הדמים היא בחירה של מקבת , שמראש הוא מודע ומפחד מיכולת הפשיעה שלו עצמו , ולכן חי הראש עם תחושת אשמה . ככל שהעלילה מתקדמת ה"טוב " יעלם ו"הרע" יהפוך לשכיח .

בעקבות פגישתו עם המכשפות תיסדק מסכת החייל האמיץ שעטה , ופחדים ולבטים יצוצו , כפי ששפתו תשתנה בהתאם .

גבריות ונשיות

בני הזוג מקבת משתיתים חלק גדול מעולם הדימויים שלהם על קטגורית גבריות ונשיות . מלכות היא יסוד גברי – חוסן נפשי , סמכות וחוק . הולדה , שדיים , חלב הנקה , תינוקות וילדים , רוך וחמלה הם יסודות נשיים . יסודות אלה נחותים בעיני ליידי מקבת והיא מנסה ללא הצלחה להפטר מהם , רוס לעומתה מבכה על המולדת כאילו הוכחד היסוד הנשי " סקוטלנד , כבר איננה אטמנו היא קיברנו " , " אם תזרח עיניך  על סקוטלנד / תצמיח חיילים , נשים תאחזנה / בנשק להסיר את כסות השחור " ( מ' 4 , ת' 3) כלומר , המציאות האלימה וההרסנית היא הכופה על כולם , ללא הבדלים של גיל ומין , לנהוג כלוחמים .

מבחינת גבולות המגדר מקבת (גבר) מואשם על-ידי אישה שהוא נוהג כאישה , ולכן הוא מנסה להוכיח את ההפך , שהוא גבר שבגברים , ליידי מקבת מנסה להוכיח שאינה אישה (בניגוד לבעלה ) אך מגלה שכל חולשותיה נובעות מעצם היותה אישה .

האם תפקידי גבר ואישה מוגדרים כמשלימים זה את זה , או שבכל אדם יש את שני היסודות בו זמנית ?

דנקן הוא דוגמה להיותו אדם ששני היסודות מצויים בו בהרמוניה . הוא מלך , ומכאן בעל תעוזה ויכולת עשייה , אך הוא גם נדיב , טוב   לב ורב חסד (וגם – נציג האל עלי אדמות ) . אוצר הדימויים שלו לקוח מעולם ההזנה והטיפוח , הוא אומר למקבת " לשתול אותך התחלתי , מעתה / מטופח עד שתגדל " , מקבת לא עונה ודנקן ממשיך , לבנקו שעונה לו " אם שדם אפרח , הפרי כולו שלך" , בסוף המחזה אומר יורד העצר מלקולם " ושאר דברים שיש לעשותם , לשתול אותם טריים בזמן " , מה שמבטיח שהאחדות ההרמונית שוב תשרה בסקוטלנד לאחר השמדת הרוע .

ליידי מקדוף מגנה את בעלה ורואה בו בוגד " נוטש א שתו , עם תינוקות / ביתו ונכסיו , והוא עצמו בורח לו…/ חסר בו רגש אב : גם הפשוש , / הקטן שבעופות , מוכן ללחום , אם גוזלים לו , נגד הינשוף ./ הכל כאן פחד , אין אהבה ,/ גם לא תבונה " ( מ' 1 , ת/ 3 ) . בעיניה , בעלה משולל ברגע זה תעוזה ורגש כאחד , ומכאן , אדם טוב הוא זה שיש בו חומרים נשיים וגבריים בו זמנית .

מקבת יודע שלא ניחן בתכונותיו של השליט האידיאלי כדנקן ובנקו . הוא יודע את מהות "הטוב" אך מונה אותו בנשימה אחת עם "הרע".

המפתח להבנת דמותה של ליידי מקבת הוא אמונתה שאדם צריך להיות קרוץ אך ורק מיסודות גבריים . מי שהיסודות הנקביים מודחקים יכול לעשות חיל ולהצליח . היא משוכנעת שתוכל לאהוב רק גבר העשוי ללא חת , זה שהיסוד הזכרי שליט בו . היא מדגישה באמצעות פנייתה למקבת "נגיד שלי" , את היותה נתינה ואת הצורך שלה לסמכות . כשמקבת מתלבט אומרת :" מעתה אני יודעת מה שווה אהבתך " מתגרה בו "אתה עוד גבר ?" (מע'3 , ת'4) . היא לא מודה אפילו בעיני עצמה שאינה יכולה לאהוב גבר שאכזריותו פגומה , ומטילה ספק ביכולתו של מוג לב לאהוב אהבת אמת . ליידי מקבת היא זו שמפיחה אומץ ומדרבנת את מקבת לתת דרור לכוחות ההרס שבו . מבחינתה גבריות והרג הם מילים נרדפות . למרות מחאותיו של מקבת על יכולת התעוזה שלו אומרת אישתו:

" אז , כשהיה בך העוז לפעול ,

היית גבר . לעלות שואף

ולהתעלות נכון כגבר . אז

הזמן והמקום לא הזדמנו,

אבל עכשיו היית לזמנם :

ועכשיו הם כאן , הכל מושלם , אתה –

נסוג לי " .

מקבת נאלץ לעמוד במבחן הגבריות שאשתו מעמידה לו , הוא מחליט לרצוח משום שכך נוהג "גבר אמיתי" . פעולה החלטית , אומץ ותעוזה הם המגדירים גבריות אצל בני הזוג . הגדרתו של אדם כלוחם שוללת את מוסריותו משום שהמטרה איננה הגנה על החיים אלא שלילתם .

מקבת שזוהה בתחילת המחזה עם תכונת הגבריות (איש צבא מקצועי , עשוי ללא חת , מוערך על-ידי מפקדיו ופיקודיו ) ממשיך גם כשהוא מלך לתת לתכונה זו מקום מרכזי .

מקבת מאיץ בשכירי החרב לרצוח את בנקו כשהוא משתמש באותן מילים בהן השתמשה אישתו כשדירבנה אותו לרצוח את דנקן :" רוצח א' : גברים אנו , מלכי .

מקבת : כן , לכאורה הרי אתם גברים .

כשם שכלב צייד , כלב-ים ,

גשש , רועה וסתם משתין בקיר,

צמיר , גורר מזחלת וזאב , כולם

קרויים כלבים : אבל במחירון

יש הבחנה : מהיר , נרפה , נבון ….

וכך גם גברים.

אם מעמד לכם במחירון ,

אם אין אתם גברים מסוג ירוד …"(מע' 3 , ת/1)

לדעת מקבת גברים אמיתיים הורגים אויב , וכך מוכיחים את גבריותם .

במשתה , שבו רוחו של בנקו מערערת את שלוות נפשו ומעוררת בו חלחלה , פונה ליידי מקבת בבוז :" האתה עוד גבר?" , ותשובתו " כן , גבר בעל אומץ המישיר / מבט במה שיחריד את השטן " .

מול רוחו של בנקו , במשתה טוען מקבת שאילו לבש דמות של דוב , נמר או קרנף היה מסוגל להתמודד מולו " כל שיעז גבר , הן אעז

בוא קרב אלי כדב רוסי שעיר ,

נמר מיער או קרנף מקרין ,

לבש צורה אחרת כלשהי , ועצבי

האיתנים לא ירעדו : …

אם רעד יאחזני אז , קרא לי

תינוקת …" .

כשהרוח נעלם הוא אומר " הנה , הלך , גבריותי חזרה "

הדם כלייטמוטיב

לייטמוטיב – מוטיב מרכזי , מולך .

מלבד "גבריות" גם המילה "דם" מטביעה חותם  עמוק במחזה . הלוחמים במחזה מורגלים בראיית דם ואדישים למראהו , אך המילה "דם" היא יותר מכך . בראש ובראשונה משמעותה בסיס עליו משתיתים את המלכות והמשפחה , כן את הקשרים החברתיים . רצח דנקן גורם לערעור הסדר הטבעי והמדיני , שכן ברית כרותה בין הסדר המדיני-חברתי לבין הטבע .

המילה "דם" מאפיינת את הפעולות המניעות את העלילה : קצין שותת דם מתמוטט על הבמה לעיני הצופים , מקבת נכנס לבמה לאחר רצח דנקן כשידיו מגואלות בדם והפגיונות בידיו , בנקו נרצח על הבמה לעיני הצופים ולעיני בנו ,כשרוצחו מופיע בפתח אולם המשתה ודם על פניו . בנו של מקדוף בתמונה מזעזעת במיוחד על הבמה , ואימו מאחורי הקלעים – אך את רוצחיה הבורחים רואים הצופים . בסוף המחזה מציג מקדוף את ראשו הכרות של מקבת (הד לדברי הקמין בפתיחה שתיאר כיצד מקבת הרג את יריבו – שיספו מקורקבן עד לסת / ואת ראשו תקע על חומה) .

בנוסף למחזות הדמים משופע המחזה בתיאורים ובדימויים הקשורים בדם . למשל , במפגש האחרון עם המכשפות "תינוק שותת דם " מופיע בהתגלות השנייה . ליידי מקבת בסיום מבקשת לרחוץ את הדם שדבק לכאורה בידיה לאחר הרצח , מקבת זועק בתמונת המשתה על רוחו של בנקו "חדל כבר לטלטל את תלתלי הדם שלך מולי ! " .

שזירת המילה "דם" והמחשתו בפן החזותי מרתקים ומזעזעים את הקהל בו זמנית . הקונוטציות האנושיות והתרבותיות הקשורות לדם הופכות את המחזה מקונקרטי לאוניברסאלי , ולצערנו גם לאקטואליים .

האישה כמכשפה – דמותה של ליידי מקבת

ליידי מקבת מגלמת את דמותה של האישה המפתה , המדיחה , אותה מכנה מלקולם בסיום המחזה "בת שטן, .

ממפגשו עם המכשפות מתברר שמחשבות על רצח חלפו בראשו עוד לפני תחילת המחזה , לכן היה מזועזע כל-כך מיכולתן לקרוא את צפונות ליבו . היסוסיו מעידים שניתן היה בקלות להניא אותו מן המעשה , אך ליידי מקבת , אשת סודו ושותפתו לתכניותיו השאפתניות לא תיתן להזדמנות חד פעמית שבה המלך מתארח בביתה , לחמוק מידיה .

היא עולה לבמה בתמונה ה-5 כשהיא קוראת את מכתבו של מקבת , בשקט ובלי תגובה . היא מנתחת את אופיו של בעלה בדייקנות "פניך הם כמו ספר/ שבו ניתן לקרוא מוזרויות"

דמותה מיוחדת על רקע התקופה , היא עצמאית , ושוות ערך למקבת בתקופה פטריארכאלית .

כמו מקבת , משיכתה לכוחות על-טבעיים תלך ותגדל . היא מקבלת את נבואת המכשפות כפשוטה , ואין לה ספק באמיתותה " גלמיס אתה וקודור , גם תהיה מה שהובטח " . היא מכריזה על עצמה כעל החוליה החזקה , אין לה לבטים מוסרים וכל דרך כשרה בעיניה להשיג את מטרתה . היא מעדיפה את קיצור הדרך, היינו הרצח , מהמתנה פאסיבית למימוש נבואת המכשפות .

ליידי מקבת בזה לתכונותיו היפות של מקבת ובכך מעידה על עצמה כאדם חסר התלבטות מוסרית , בעוד מקבת , מוצג כאדם מתלבט , שהטוב והרע , המצויים בנפשו באופן שווה , מתנגשים . היא מגנה את היסוד האנושי-נשי במקום להוקירו .

זיקתה לעולם המכשפות מתעצם כשהיא קוראת למכשפות , לאחיות הגורל או לרוחות לסייע לה לעקור את נשיותה , להחליף את מינה , ולהמיר את חלבה בארס . אך יותר משהיא מבקשת להיות מכשפה ליידי מקבת רוצה להיות גבר . "… בואו רוחות

הממונים על מזימות קטלניות ,

החליפו את מיני , מלאו אותי

מראש עד כף רגל , עד גדותי ,

אכזריות אימים ! עשו לי דם

סמיך , שלא תחלוף בו חרטה ,

שום רגש של מוסר כליות נלוז

אל יערער בי את נחישותי ,

אל יעמיד מכשול לפעולתה !

בואו , מלאכי הרצח , אל שדי ,

הפכו את החלב לציץ – מרה . ( מערכה 1 , תמונה 5 ) .

 

ליידי מקבת מגייסת לעזרתה את כוחות האופל וההרס , רוחות ומלאכי חבלה , להם היה הקהל עד בפתיחת המחזה . היא מבקשת לעקור כל התייחסות רגשית לזולת : רחמים , נתינה , הגנה , חרטה , הזנה – ובעצם מבקשת לעקור את היסוד הנשי ולאמץ יסודות גבריים . לאחר רצח דנקן היא מבטאת את שביעות רצונה " הצבע מתנוסס גם על ידי , אך לבושתי , ליבי צח להפליא " .

מושג הגבריות נעלה בעיניה , לכן כשמקבת רואה את רוחו של בנקו היא מגיבה " הו, רטטים כאלה (מן פחדים  המצוצים מאצבע) מתאימים לסיפורי אישה מול אח חורפי                                                                                                            המסתמכים על סבתא…זו בושה!".

היא בזה לבעלה שנבהל מרוח , כמו עשוי מחומר ממנו קורצו נשים וילדים שמעשיות על מכשפות מטילות עליהם אימה . מקבת יתגעגע לפחדים אלה בסוף המחזה :" כמעט שכחתי טעם פחד מהו :

היו ימים בהם צמרמורת וקור

חלפה בי בשומעי צווחה לילית ,

והשיער על קודקודי לשמע

סיפור מבהיל סמר וזע ונע

כאילו חי …" (מע'5 תמו'5) .

בני הזוג תמימי דעים שהגבריות היא התנהגות ודרגה אנושית אליה יש לשאוף . אך מקבת מתקשה לנסח מה הטעות בהגיון של אשתו .

כששקל בינו לבין עצמו עד כמה אלים יהיה רצח דנקן הוא השתמש בדימויים נשיים :

" כל סגולותיו , כמו מלאכים ,

תפצחנה בתרועת קטרוג גדולה

על המארה הנוראה של חיסולו :

חמלה , בדמות תינוק עירום בן יום

רכוב סופה , או כמו כרובי עליון

על גבי רכבי אוויר בלתי נראים ,

תפציץ כל עין בזוועה הזאת ,

תטביע רוח בדמעות" (מע' 1 תמ' 7 ) .

מקבת מתמלא אימה מעורפלת , שכן הוא עומד להפר טאבו מוסרי , המשלת הרחמים לתינוק בו יומו מצביעה על היסוסיו לגבי הרצח . אך מול   אשתו משתנים ציורי הלשון :

" אני הינקתי , לי זכור מה טוב לאהוב את היונק הקט

אך בלי לשעות למתק חיוכו , אקרע את פיו הרך מפטמתי

ואנפץ מוחו לקיר , אם אשבע  כמו שנדרת " (שם,שם).

ליידי מקבת , כמכשפות מצליחה לקרוא את מחשבותיו הפנמיות . ניפוץ ראש התינוק כתגובה לרתיעתו מהרצח (אותו דימה לתינוק בן יום). כך מודגש הדמיון בינה לבין "אחיות הגורל" .מקבת בחר להיות מושפע מדברי המכשפות (בניגוד למשל לבנקו) , כך הוא בחר ביודעין לאפשר לאשתו לחזק את הצד האפל שבו . בסוף השיחה מקבת מאמץ את הגדרת הגבריות של אשתו ואת השקפת עולמה :

" הביאי לעולם בנים בלבד !

קורצת מחומר עז , שלא יוציא

אלא זכרים." (שם).

המפגש בין שני יסודות זכריים הוא עקר ואינו נושא פרי בטן , מקבת לא זוכה ליורש , ולא זרעו יכוון את שושלת המלוכה .

המהפך הטראגי של בני הזוג מקבת

ליידי מקבת עוברת את השינוי הקיצוני ביותר במחזה . היא נאלצת להחזיר את הפגיונות המגואלים בדם אל זירת רצח דנקן משום שמקבת מגלה חוסר אונים . היא חזקה כל עוד מקבת חלש . אבל בינה לבין עצמה היא מודה שכל רחש קטן מעורר בה אימה . מכאן ואילך היא נרדפת אחרי מעלליה : "לולא דמה (דנקן) לאבא בשנתו , הייתי כבר עושה זאת " (את הרצח) .

ליידי מקבת הופכת לסהרורית , ורק אז , כשהיא אינה במצב של מודעות היא מבקשת להישען על בעלה "בוא למיטה , בוא למיטה : שומעים דפיקות בשער : בוא , בוא , בוא , בוא , הושט לי יד : את הנעשה אין להשיב : בוא למיטה , בוא למיטה , בוא למיטה " ( מערכה 5 , תמונה 1 ) .

בסיוטיה היא נוכחת תמיד בזירת הפשע ומשחזרת שוב ושוב את הפשע , מכאן הדפיקות שהיא שומעת , וניסיונותיה למחות את הדם על ידיה

" צא כתם רע! אני אומרת ! אחת , שתיים …

מה אתכן ידיים , לעולם לא תהיינה נקיות ?…

ריח דם כל הזמן : כל בושמי ערב לא יצליחו לבשם את היד הקטנה הזאת " ( שם) .

הרופא  מזועזע משפשוף הידיים האובססיבי , והאצילה שאיתו מעירה שזוהי פעולה שכיחה שלעיתים היא מתמידה בה כרבע שעה . ליידי מקבת מסגירה בזבה אחר זה את סדרת מעשי הדמים שאין עליהם כפרה , אלה שהכתימו את נשמתה . היא מאנישה את ידיה וגוערת בהן על המעשה כאילו היו ישויות נפרדות ממנה .

ליידי מקבת היא קורבן לסערת רגשות עד שדעתה נטרפת עליה . היא בורחת לשיגעון דווקא ברגע ההצלחה . מיד לאחר רצח דנקן היא חווה התפכחות:

" אין כלום , הכל לריק

אם מגשימים תשוקה ללא סיפוק :

הן נוח למומת , יורד דומה ,

מלממית , החי בנועם המדומה " ( מערכה 3 , תמונה 2 ) .

לאחר תמונת המשתה שם היא מחפה על מצבו המעורער של מקבת (שרואה את רוח בנקו) אז נעלמת לחלוטין מן הבמה עד לתמונת הסהרורית הסיום שם היא שבויה בליל הרצח . גם אז היא נוזפת בבעלה "בושה אישי , בושה ! גיבור כזה פוחד ? "

כיצד נתן להסביר את התפנית הקיצונית שחלה בה , מאשת ברזל לאישה רדופה ?

אם נראה את ליידי מקבת ובעלה כדמות אחת שמשלימה האחת את השנייה נבין את השינוי הקיצוני . הפחד מתפרץ אצל מקבת לאחר רצח דנקן , אך מתפתח אצל ליידי מקבת . הוא רואה בעיני רוחו את הפגיון , ואילו היא חולה בשל הפרעה נפשית . מקבת שומע לאחר הרצח קול " מקבת לא ישן !" אך היא זו שהופכת לסהרורית . מקבת ניצב חסר אונים כשידיו מגואלות בדם ומלמל : " כל מי האוקיינוס של פוסידון / כלום די בהם למחות דם זה כליל / מעל ידי ?"(שם) , אז מנחמת אותו אשתו " קצת מים ינקונו מהכל " (שם) והיא זו שמאוחר יותר תנסה להפטר מהריח ומכם הדם למעלה מרבע שעה . כל חששותיו של מקבת מתגשמים בה ולא בו .

בניגוד לרעייתו מקבת מבקש להשקיט את מצפונו על-ידי בולמוס עשייה , מעשי רצח ושפיכות דמים . ליידי מקבת הפכה טרף לייסורי מצפון וסיוטים ומקבת , קורבן למעשיו . עם עקירת הרחמים מתוכו נעלמו האושר והשלווה ההופכים את החיים לראויים .

בהספידו את אשתו הוא אמר :" מחר , ועוד מחר , ועוד מחר

יזחל אט – אט כצב מיום ליום

עד הדף האחרון בלוח- הזמנים :

וכל תמולינו רק האירו דרך ,

שבה הלכו טיפשים לזלול עפר " ( 5 , 5) .

תחושתו היא שמה שהיה הוא שיהיה , אין לזמן טעם ומשמעות ( בניגוד לפתיחה אז הכריז לאחר ששמע דברי המכשפות שזוהי פתיחה של מחזה אדיר שסיומו טוב ..) .

במות אשתו מקבת מאבד את הטעם והמטרה למרוץ הדמים ומייחל למותו " דעך , דעך כבר , נר קצר !" .

כך הוא מאבד גם את יכולתו להרגיש ,הבשורה על מות אשת סודו ושותפתו לחיים ולפשע מתקבלת באדישות ואפילו בכעס על המועד הלא נוח של מותה . כל עוד פעלו בני הזוג כיחידה אחת הצליחו כנגד עולם ומלואו . את העדר היורש תרגמו לאלימות נוראה כלפי הסביבה . שאפתנותם השלתה אותם שהם הולכים לעבר מימוש שאיפותיהם והם חווים תהפוכת צפיות , כל צעד קירב אותם אל סופם המר .

רצח דנקן , המלך הראוי , מייצג הסדר הטוב ונציג אלוהים עלי אדמות היה שבירת טאבו , והתוצאה ההרסנית לא מאחרת לבוא , הנבל החוטא משלם את המחיר ולאחריו שב הסדר האלוהי , הקוסמי והמדיני על כנו .

מקבת הופך מרוצח לרצוח , ממקריב לקורבן , ממייסר למיוסר לכן לא נותרה בידו ברירה אלא להעביר את "המחר" בבולמוס של עשייה פושעת (חטא הייאוש מחמת חטא ).

כשמקבת עומד מול הפחדים של עצמו , מול ההזיות והסיוטים הוא מצליח להגביה מבט מעבר לגורלו האישי אל עבר גורל האדם בכלל, וכך הופך הרוצח ונבל למשורר שמעורר בנו הזדהות אנושית . ניסיונו לדכא את האנושי שבו מוביל אותו לנפילתו . אבל , הפתיחה והסיום מעמידים את מקבת באור חיובי , הוא לוחם אמיץ עשוי ללא חת , עד נשמתו האחרונה . לכן , למרות היותו רוצח שמעשיו הנוראיים מזעזעים את הקהל ומעוררים אימה , הוא גיבור טראגי . הוא מייצג את הגורל האנושי , ובנפילתו מעורר בנו רגשות אימה וחמלה (קתרזיס – זיכוך ) .

עוד דברים מעניינים:

האם מלחמה טובה לסולידריות? לא בטוח

החברה הישראלית כידוע לכל היא חברה רווית קונפליקטים ובין אם זה על פוליטיקה, דת או סתם זכות קדימה בכביש הישראלים לא מהססים לצלוב אחד את השני. אולם כל אימת שיש

שינוי גודל גופנים
ניגודיות