בדמי ימיה \ עגנון – סיכום

המספרת מציינת בפתיחת הנובלה "בדמי ימיה" את מות אימא שלה. היא הייתה בת שלושים שנה במותה. במשפט השלישי מאפיינת המספרת את חייה של אימא שהיו רעים, קשים ומלאי סבל. בגלל מחלתה, מחלת לב,  נשארה האם בביתה ונמנעה אפילו מקשר כלשהו עם חברותיה. היא תמיד הייתה לבושה לבן. לעיתים אף ישבה ליד החלון. המספרת מבליטה את השקט והעצב שאפף את הבית. האם נשלחה כל קיץ  לבתי מרפא. בביתה היא שכבה במיטתה או ישבה ליד החלון. הנובלה פותחת אפוא במוטיב המוות.

אבי המספרת הוא סוחר קטניות שצמצם את היקף עסקיו כדי לשהות ליד אשתו החולה. הוא גם מיעט לנסוע לחוץ לארץ לרגל עסקיו. פתיחת הסיפור מציינת לא רק את מות האם אלא גם מתארת את הימים ואת האירועים שקדמו למותה. מצבה החריף והלך ולמעשה אפסו סיכוייה לחיות. בתקופה זו נמלא הבית עצב. במשך החורף הייתה תקווה כלשהי שמצבה השתפר, אך זו הייתה תקוות שוא. עם סיום החורף ובוא האביב וקצת לפני חג הפסח, עשתה האם משעה יוצא דופן שחרג משגרת חייה. היא ירדה ממיטתה, לבשה שמלה חדשה וגם היטיבה את מראיה ופניה. המעשה שעשתה הוא כזה: היא התיישבה ליד החלון והוציאה ממגירת השולחן שליד החלון צרור דפים אותם קראה בעניין תוך התנתקות מוחלטת ממה שקורה סביבה. נראה היה שהיא נשאבה כל-כולה ע"י הקריאה בדפים אלו שהיו, סביר להניח, יקרים לליבה. עם הקריאה, היא נשקה את הדפים והשליכה אותם לתנור. היא גם נשמה לקרבה את עשן הדפים העולים באש. גם את המפתח שהיה קשור מעל ללילה, היא השליכה לאש.

שריפת הדפים נתפסת או מתפרשת כסמל המאותת על מותה הקרב של האם. היא כנראה הייתה מודעת למותה הקרב ועל-כן בקשה להיפרד מדבר קרוב ללבה, במקרה הזה, מדובר בצרור דפים שאותה קראה בפעם האחרונה בשקיקה רבה. גם עשן הדפים מתפקד כסמל למשהו שבא לסיומו. למרות שריפת דפים אלו והיעלמותם, שואפת האם לקרבה את עשן הכתבים הבוערים מתוך רצון עז לספוג אותם בתוכה, כדי להפוך אותם לחלק מדמותה-רוחה. אמנם היא נפרדת מהם, אך גם נוטלת אותם בדמות העשן. שריפת הכתבים, כלומר, השמדתם, קודמת למותה. נראה שהאם לא יכלה להסתלק מהעולם בטרם עשתה את המעשה היוצא דופן.

בלילה לפני מותה, בקרה אותה חברתה הטובה ביותר: מינטשי גוטליב שבקשה להישאר ולסעוד אותה, אך, אם המספרת סירבה והאיצה בה לחזור לביתה כדי להשלים את ההכנות לקראת השבת וזאת על-מנת שמינטשי תהיה פנויה למחרת להשתתף בלווייתה. מכאן אנו למדים כי האם הייתה מודעת היטב למותה הקרוב ומשום-כך היה חשוב לה שחברתה תלווה אותה למחרת בדרכה האחרונה. האם גם דחתה את בקשת הבעל לשהות אתה בלילה. וכך למחרת, עם השכמת הבוקר, גילתה הבת-המספרת את מותה של האם. וכך מסכמת הבת-המספרת את מות אימא לאה: "ואמי שכבה בשלום על משכבה, כי השיבה רוחה אל האלוקים. אמי השיבה רוחה ובערב שבת בין השמשות לקברות הובלה. בערב שבת מתה אמי, כאישה צדקדנית מתה" (עמ' 10).

עלילת הנובלה מתפתחת ומתמקדת באב ובבתו הצעירה שנותרו לבדם לאחר מות אם המספרת בגיל צעיר. מוות מוקדם זה השפיע על האווירה בבית שמעתה הפך לבית בית עצוב. חלפה כשנה ומר מינץ (אבי המספרת) ובתו הלכו אל עקביה מזל שיחבר את נוסח המצבה. זהו למעשה המפגש הראשון בין הבת-המספרת לבין עקביה מזל. משום-מה תנועת ידו דמתה לתנועת יד האם והגיליון שעליו היה כתוב נוסח המצבה, היה ספוג בדמעותיו. דמעות האב כיסו על דמעות עקביה מזל. ביום הנחת המצבה, מציינת המספרת שאביה הניח את ראשו על המצבה וידו אוחזת ביד מזל. האב ובתו הקפידו לעלות לקבר כל יום. עם קריאת הנובלה מתחילות לצוץ שאלות כמו למשל מדוע הגיליון שעליו נוסח המצבה שכתב עקביה מזל היה ספוג בדמעות? מדוע בעת גילוי המצבה אחז מר מינץ בידו של עקביה מזל ומדוע שוב הוא ובתו הלכו כעבור זמן-מה אל עקביה מזל? מר מינץ, אבי המספרת, הודיע לו שלא מצא את הכתבים. לאילו כתבים התכוון אדון מינץ? ומדוע נבהל מזל מתשובת האב? כעת אנו יודעים שאדון מינץ התכוון להוציא את שיריו של עקביה ששלח בזמנו לתרצה, כספר שירים. אך הוא לא מצאם (כי בתחילת הנובלה, תרצה שרפה אותם לאחר עיון וקריאה בהם).

מדוע היה חשוב לאדון מינץ להוציא את שירי עקביה מזל כספר שירים?

מכאן ואילך מתחיל פרק חדש בחיי תרצה שהיא כעת בת ארבע-עשרה שנים. המספרת (תרצה) מתארת בעיקר את לימודיה כעיסוק העיקרי. בנוסף ללימודיה הרגילים בבית הספר שכר אביה עבורה שני מורים: מורה לדקדוק עברי ומורה מסורתי ללימודי תורה. המספרת מבליטה את משיכתה לקריאת ספרים את העניין הגדול שגילתה בהם. זו הייתה דרך אישית להעצים את הקשר או ההזדהות עם האם. אנו נראה שהקריאה והכתיבה ימלאו תפקיד חשוב בחייה הנערה המתבגרת.

בעצת הרופא הוחלט לצאת אל הטבע כדי להחליף אווירה. ביתה של משפחת גוטליב שהיה בקצה העיר, יכול היה בהחלט לשמש כמקום שונה ואחר ובעיקר הביקור בו עשוי היה לנתק את מר מינץ מהעלייה היומיומית לקבר האם. בית  משפחת גולטיב היה למעשה בית חרושת לתמרוקים. המספרת תרצה הבת מתארחת בבית משפחת גוטליב ומתוודעת לסוד השמור אשר ישפיע עליה מעתה ואילך "בימים ההם זכרנו את אמי עליה השלום ובימים ההם סיפרה לי מינטשי כי אהוב אהב מזל את אמי עליה השלום וגם אמי אהבה אותו ולא נתנה אביה לו כי הוכיח את בתו לאבי האשה". גילוי זה שבעבר אימא ועקביה מזל היו מאוהבים לפני נישואי לאביה ורק בגלל החלטת הורי האם (לאה) אהבה זו לא באה לידי הגשמה, כי אבי האם הועיד את בתו (לאה) לאדם אחר.

גילוי מרעיש זה נותן את אותותיו על נפש הבת-המתבגרת. כעת מתחברים והולכים אט-אט דברים בלתי-מובנים. האיש אותו פגשה פעמיים והיה אחראי על נוסח המצבה והאיש אשר שלח שירים אל אמא שלה, למעשה היה אהוב ליבה של האם. וכך מספרת תרצה לאחר גילוי מסעיר זה: "על משכבי בלילות שאלתי בלבי, לו נשאה אמי למזל כי עתה מה היה? ומה הייתי אני? ידעתי כי מחשבות שוא הן, ובכל זאת לא עזבתי אותן. ובהאלם הרטט אשר בא עם הרהורי אמרתי, עוול נעשה למזל. ויהי מזל בעיני כאיש אשר מתה עליו אשתו והיא איננה אשתו". כעת מבינה תרצה הבת את המצב לאשורו: העצב שאפך את מזל נבע מאהבתו ארוכת השנים למרות נישואיה לגבר אחר. לכן הוא התאבל עליה כאילו הייתה אשתו.

בואו כעת נתאר ונסכם את ההתפתחות העלילתית של הנובלה "בדמי ימיה", כלומר, את השתלשלות העניינים מרגע זה של הגילוי המרעיש של תרצה על אהבתם הבלתי-ממומשת של אימא שלה ואהוב לבה עקביה מזל. בדרך כלל בהתפתחות לינארית-כרונולוגית, מן המוקדם למאוחר. בעת הזו תרצה היא נערה מתבגרת בת ארבע-עשרה שנים אשר התייתמה מאימא וחיה עם אביה סוחר הקטניות המתקשה להתגבר על מות אשתו-אהובתו לאה. סדר האירועים משתבש פעמיים: בפעם הראשונה כשתרצה קוראת ביומנה של מינטשי גולטיב המבוסס על כתביו האישיים של עקביה מזל. מסתבר שבזמנו הגיעו לידיה כתביו של עקביה מזל אשר מתוכם העתיקה ליומנה קטעים נבחרים. בתקופה הזו בה תרצה התארחה בביתה, מינטשי מסרה לידיה יומן. כך התוודעה תרצה לסיפור אהבתם של אימא שלה ועקביה מזל. מבחינה עלילתית סיפור זה מהווה מעין סטייה מרצף העלילתי. אנו מושלכים אחורה ומתוודעים לעולם 'טרום-סיפורי' השופך עור על אירועים שהתרחשו בעבר. זוהי הצצה אינטימית של הבת באהבתה של אימא לאה בנעוריה. הפעם השנייה בה מתרחשת סטייה מהרצף העלילתי מיוצגת בעשת שעקביה מזל מגולל את סיפור חייו לתרצה. גם כאן העלילה מתקדמת 'אחורה' ולא 'קדימה'.

תוכן הספר שהעתיקה מינטשי גוטליב מיומן נעוריו של עקביה מזל מתחיל בעמוד 18 ומסתיים בתחילת עמוד 25. אכן זהו סיפור מדהים על סטודנט צעיר לפילוסופיה שנקלע לעיירה קטנה בעת טיולו בקיץ. הוא מוזמן לביתה של נערה שניצבה בחלון. מכאן ואילך מתחיל סיפור אהבה  אידיאלי בין השניים. הסטודנט הצעיר (עקביה מזל) שוכר חדר במשפחה זו, למעשה סוכה שהוסבה לחדר, ובאופן הדרגתי מתפתח קשר אהבה בינו לבין בתם של בעלי הבית. בביתם של בני המשפחה היה תלוי 'מזרח' על קיר המזרח. הקשר הסמלי בין הנערה (לאה) בא לידי ביטוי באמצעות המשפטים הבאים שבתוך המזרח: "אשרי איש שלא ישכך ובן אדם יתאמץ בך// כי דורשיך לעולם לא יכשלו// ולא כילמו לנצח כל החוסים בך". את הפסוקים האלה המופיעים על המזרח קרא הסטודנט. הסטודנט, עקביה מזל, נשאר להתגורר בבית משפחת לאה וגם תכניותיו השתנו: הוא לא חזר עירו וינה, ויתר על לימודי האוניברסיטה  והחליט להתגורר בעיר הזו. האהבה בינו לבין לאה התעצמה ביותר. כאמור הביטוי הסמלי לאהבתם הגדולה ולקשר הרגשי ביניהם  ניתן ע"י ה'מזרח'. באחת הפעמים תלתה לאה את ה'מזרח' בסוכתו של עקביה מזל והטבעת אשר באמצעותה נקשר 'המזרח' אל הקיר נפלה. וזהו התיאור שקראה תרצה ביומן הזה: "ותקח את הטבעת ותשם אותה על אצבעי ובחוט השני אשר למחלפות ראשה קשרה את המזרח בקרי ותקרא אשרי איש שלא ישכחך ואני קראתי אחריה ובן אדם יתאמץ בך ופתאום נתאדמנו שנינו". שימו לב אפוא למשמעות משפטים אלו הנאמרים ע"י זוג האוהבים, משפטים המבטאים מחויבות, הבטחה ואהבה נצחית. מדובר אפוא בהצהרת נישואים של השניים. קשר אהבה זה איננו מתממש בסופו של דבר בגלל העדפת הוריה של לאה חתן אמיד על פניו של הסטודנט חסר האמצעים. הורי לאה הועידו את בתם למר מינץ אשר שכר את חדר-הסוכה במקומו של עקביה מזל שעבר לגור בקצה העיר בהרגשה כבדה של אובדן אהבה גדולה. כך מסתיים סיפור אהבה זה בתחושה טראגית שאכן נגרם לעקביה מזל עוול בל-יתואר. אל אלה קראה תרצה. אתם יכולים לדמות בעיני רוחם את ההשפעה הבלתי-מודעת של סיפור זה על נפשה של נערה מתבגרת הנחשפת לסודות החיים של הוריה. מכאן ואילך גילוי זה ילווה אותה, ידריך את מנוחתה, יסעיר את נפשה ויעמיק את מחשבותיה.

אז מה קורה מכאן ואילך? ובכן מכאן ואילך מתוארת שגרת חייה של תרצה הכוללת בעיקר דפוס-חיים מוכר של נערה העסוקה רוב שעות היום בלימודיה בבית-הספר ובמשק הבית הנוגה והעצוב. מאז מות האם ניטלה שמחת הבית. אביה, מר מינץ, היה עסוק וטרוד בענייני מסחרו הגם שהצהיר על פרישה. אחד האירועים החשובים אשר יחזיר את עקביה מזל לתודעת הנערה המתבגרת מתרחש בתפילת ערב יום כיפור כשאביה ביקש סליחה מעקביה מזל, תמונה שנקלטה היטב בעיניה והותירה רושם עליה "וארא את אבי עומד לפני איש בלא טלית, ואכיר כי עקביה מזל הוא, ותכה מדמעה עיני". אילולא ידיעתה את תולדות העבר ואילולא קראה ביומנה של חוה מינטשי, הרי שתגובתה היה מאופקת ואולי גם טבעית. ואולם, לאור פרשיית האהבה הבלתי-ממומשת ואולי גם חלקו העקיף של אביה בגרימת העוול ל עקביה מזל, הרי שתמונה זו בה אביה כאילו מבקש סליחה מעקיה מזל משפיעה עליה ועל התנהגותה באופן בלתי-מודע. נדמה כי מעתה ואילך תפעל תרצה כדי לתקן את העוול שנעשה בזמנו לעקביה מזל. גם אביה שותף באופן חלקי ואולי אשם במצב הטראגי, שהרי כספו וממונו קטעו באיבו סיפור אהבה מבטיח.

בואו נעשה סדר לפני המשך תיאור יחסי תרצה-עקביה מזל ונציין עד כה את ביטויו הישיר והעקיף של קשר זה: א. תרצה פוגשת לראשונה את עקביה מזל בביתו בנושא נוסח המצבה. ב. בפעם השנייה פוגשת תרצה בגבר שגר בקצה העיר כשאביה מודיע  לו על היעלמותם של שיריו. ג. הפעם השלישית בה תרצה פוגשת בעקביה מזל מתחרשת בבית הקברות בעת גילוי מצבת אימא: אביה מניח בצער את ראשו על המצבה וידו אוחזת ביד עקביה מזל. ד. הפעם הרביעית בה היא חוזה בעקביה מזל מסעירה את נפשה עד-כדי בכי: בערב יום כיפור. אביה מבקש סליחה מעקביה. עם זאת שומעת תרצה באופן עקיף על עקביה פעמיים: כשחווה מנטשי מגלה לה את סוד אהבת אימא. בפעם השנייה, תוך-כדי קריאה ביומנה של חוה מינטשי, כאמור, מבוסס על זיכרונות עקביה מזל. זוהי הפעם הראשונה שתרצה נחשפת לעוול שנעשה לעקביה.

תיאור המשך עלילת "בדמי ימיה".

בינתיים חלפו שנתיים. כעת תרצה בת שש עשרה שנים. היא סיימה את לימודיה.  מכאן ואילך מתחיל פרק חדש בחייה. היא נרשמת ללימודי הסמינר למורות. בסמינר למורות מורה עקביה מזל. עובדה זו חשובה ביותר להמשך חייה של תרצה. אין-ספק שכניסתה לסמינר זה לוותה בציפייה או אפילו משאלה ביחס לעקביה מזל. מדובר במפגש מחודש עם אדם 'מוכר' לה ואף קשור בנימים חזקות להוריה. אירוע המסמן התהוות קשר אקטיבי בין השניים הוא פרי יוזמתה המשעשעת של התלמידה הצעירה אשר המציאה כביכול התנפלות כלבו של עקביה ופציעת ידה. אירוע או מהתלה זו מצד תרצה יצרה פתח או הזדמנות ליצירת קשר בין המורה לתלמידתו. היא הצליחה להוליכו שולל. בליבה היא חשבה את הדברים הבאים: "ואומר בלבי אתה יודע כי ידעתי כי יודע אתה את צפונותי. בכל זאת אכיר לך תודה אם לא תזכירני את אשר ידעת". מחשבה זו מורה על עומק מחשבתה של הבת תרצה המצביעה על תודעת הקשר המשותף הקיים בינה לבין עקביה מזל. שניהם מודעים לקשר זה ואינם יכולים להתעלם או להתנכר לו. נפשט את הדברים: כל מפגש עם עקביה מזל מעורר את סיפור האהבה הטראגי וכל פעם שעקביה פוגש בה, לבטח מתעוררים בו הזיכרונות הכואבים על אהבתו לאימא שלה. כלומר, צפונותיה של תרצה גלויים ושקופים לעיני עקביה מזל. והשאלה הגדולה היא: כיצד מכאן ואילך יתפתחו העניינים.

כשם שגילוי אהבתם של אימא שלה ועקביה מזל הדיד שינה מעיניה וגרף אותה למחשבות נסערות, כך עכשיו בעקבות המפגש עם עקביה מזל אומרת היא בלשון זו: "כל הלילה התהפכתי על משכבי". המטפחת שבה כרכה את ידה ושבה נגע עקביה מזל, הופכת למעין סמל לקשר ביניהם. אנו עדים להתפתחות חדשה וכן להעמקה בנפש תרצה: רגשותיה כלפי עקביה מזל מתעצמים והולכים. מחשבתה ממוקדת בו. תרצה חווה כעת מצבי רוח המצביעים על מצוקה נפשית: "כאנשים ניוורוזיים המנמנמים על היום ובערב יתעוררו. ובזכרי כל אשר עשיתי אמש ואקום ואקח חוט אדום ואקשור אותו לזיכרון על ידי" (עמ' 30).

האירוע הבא בחיי תרצה מיוצג ע"י ביקורו של השדכן בביתם. מכיוון שתרצה הגיעה לפרקה, היא הפכה לנושא ביקורם של השדכנים שביקשו לשדך לה עלם. בעקבות המפגש עם השדכן חולמת תרצה את החלום הבא: "בלילה ההוא חלמתי כי נתן אותי אבי לאשה לנשיא ראש שבט אינדיאני. וכל בשרי כתובת קעקע, פיות פיות בנשיקתם. ואישי יושב ממולי על שן סלע וסורק את זקנו בשבע רגלים מרגלי הדאה ואתמה. כי ידעתי כי האינדיאנים גוזזים את ראשם ואת זקנם. ומאין לקח אישי כל השערות האלה (עמ' 31). משמעות חלום זה היא האיום שחשה תרצה, נראה לה כאילו אביה מעוניין לכפות עליה שידוך בניגוד לרצונה כפי שהורי אימא עשו לבתם לאה. חרדת תרצה מפני שידוך כפי בא לידי ביטוי בבעלה בחלום שהוא ניגוד לכל בעל נורמאלי: הוא ראש שבט אינדיאני מזוקן וטמא. זהו חלום המראה עד-כמה חוששת תרצה מפני כל שידוך בלתי-רצוי. החלום מרחיק לכת עדי כדי הצגת השידוכין כעסק כלכלי שבו היא נמסרה או נמכרה לאישיות הרחוקה מכל ציביליזציה. ובחלום היא הפכה למעין מושא שבו מטביעים הפראים את נשיקותיהם בבשרה כאילו היו כתובות-קעקע. עד כאן משמעות החלום.

אירוע הבא עליו תרצה מספרת קשור לגילוי שעקביה מזל איננו מורה יותר בסמינר. רגשותיה מעורבים: מחד היא שמחה שלא תפגוש יותר אותו אך מאידך התעצבה. הסיבות המסבירות את התפטרותו של עקביה מזל מהסמינר מתפקדות כסיפור פנימי, כסיפור רומנטי המשקף את הלוך רוחה של תרצה גיבורת הנובלה.  קראו את הפסקה הראשונה בעמ' 32 כדי לעמוד על סיום עבודתו של עקביה מזל בסמינריון. מהו המוטיב המרכזי בסיפור פנימי זה?

מכאן ואילך מתוארת שגרת חייה של תרצה עם גילוי סיום עבודתו של עקביה מזל בסמינר למורות. מקום זה הופך עבורה לזרא קן השעמום הבית הזה. כך היא מכנה את הסמינר בלא דמותו של עקביה מזל כמורה. החשק, הרצון והמוטיבציה ללמוד התמעטו בגלל חסרונו של המורה. ימי החורף חלפו מבלי שהיא ראתה אותו. שימו לב: לתרצה נתנה הזדמנות הולמת לפגוש את עקביה מזל ההופך באופן הדרגתי למושא מחשבותיה העיקרי. תרצה מחליטה לבקר אותו בביתו במחלתו.

כאן מתרחש אחד המפגשים המשמעותיים ביותר בין תרצה המתבגרת לבין עקביה מזל: חלפו כ-3 שנים מאז מותה של אימא. היא צברה מידע חשוב על עקביה ועל יחסיו עם אימא שלה. מלווה אותה תחושה עזה שהוא קופח, נעשה לו עוול בל-יתואר בכך שעקרו ממנו את לאה. למעשה נגרם עוול כפול הן לעקביה והן לאימא שלה בכך שלא ניתן להם לממש את אהבתם הגדולה. על האם נכפו נישואים נעדרי אהבה בעוד שעקביה מזל נידון לחיות בבדידות רבה, ממאן להינשא וכל השנים האלו עוקב מרחוק אחר מושא אהבתו הגדולה. משום-כך לא רק הבעל מתאבל על מות אשתו האהובה אלא גם אהוב לבה הראשון: עקביה מזל. לכן יש לקרוא ולנתח את הפגישה בין תרצה לבין עקביה מזל לאור האמור לעיל. לעקביה מזל, מבחינתה, נגרם בזמנו עוול. הפגישה בין השניים מלווה ברגשות ובדמעות מצד תרצה. זוהי הפעם הראשונה בה היא מזדמנת באינטימיות רבה עם גבר המבוגר ממנה בשנים רבות ובניגוד למוסכמות החברתיות. מכל מקום במפגש זה מפילה תרצה תמונה משולחנו של עקביה מזל: זהו צילום דיוקן אימו האהובה. מכאן ואילך מתחיל עקביה לספרת את תולדות משפחתו. סיפור פנימי זה שופך אור על דמותו אך גם "עוצר" את התקדמותה הכרונולוגית של עלילת הסיפור. שוב ישנה כאן מעין סטייה מהרצף העלילתי. ישנה כאן פניה אחורה, אל העבר הקשור למשפחתו של עקביה מזל (36-34).

בואו נזכיר נקודות מסיפור חיי עקביה מזל הנמסר לתרצה: הוא למעשה צאצא למשפחה מומרת. אבות אבותיו המירו את דתם בגלל סיבות כלכליות וגרמו להתרחקות מוחלטת מזהותם היהודית. כפי שקורה לעיתים קרובות בסיפורים כאלה, אחת מבנות המשפחה, כעבור דורות אחדים, גילתה את תמונת דיוקן אבי המשפחה שהמיר את דתו. זאת הייתה אמו של עקביה מזל אשר החליטה לחזור אל שורשיה היהודיים. היא נישאה ליהודי והשניים הולידו את בנם עקביה מזל אשר החליט ללכת בעקבות אימו ולהדק את קשריו עם המסורת היהודית. ביום מפגש זה מציינת תרצה את מצבה הנפשי באמצעות התיאור הבא: "שבתי הביתה ונפשי מלאה. כאיש אשר שתה לשכרה נעו מעגלותי בדרך. הלבנה אורה ועל נתיבותי נגה אור" (עמ' 36).

יש לשים לב לאחת הדרכים של עגנון בבניית עלילת הנובלה 'בדמי ימיה': לעיתים אין הוא ממשיך לתאר באופן רציף את הקו העיקרי של מהלך האירועים: הוא קוטע את הרצף, יוצר מעין הפוגה כלשהי, משלב אירוע חדש השייך כביכול לעילת הנובלה, אך למעשה מרחיק אותנו מהקו העיקרי שנוצר בציפיותינו: שאלת היחסים בין עקביה מזל לבין תרצה. גם כאן יש לנו מעין סטייה הגם שאירוע כזה נרמז לקורא עם הופעתו של השדכן בבית תרצה. אם תרצו שאלת עתידה של תרצה משתקף גם באירוע הבא: היא מקבלת מכתב ממחזר צעיר, עלם בשם לנדא שהוא גם תלמידו של המורה סגל המלמד גם את תרצה. אם-כך עגנון פונה כעת ומספר לנו את פרשת חיזוריו של עלם יהודי זה אחר תרצה. תרצה מגיבה לחיזור זה באופן אמביוולנטי: מצד אחד לא נעלם מעיניה שמדובר במחזר צעיר הרוחש לה אהבה, אך מצד שני היא נקלעת למבוכה אישית בעניין יחסה אליו. האם היא באמת מעוניינת בו? לכן בתחילה היא משהה את תשובתה למכתבי חיזוריו. עם הזמן עלם זה הפגין נחישות, אסרטיביות וחדל להיות הבחור ההססן, החיוור והביישן. עגנון מתאר את הופעתו בלילה חורפי ומושלג כדי להזמין את תרצה. אך משום-מה ליבה של תרצה לא נהה אחריו. נראה שכל דעתה הייתה נתונה לעקביה מזל. פרשת חיזוריו של העלם לנדא מסתיימת בחוסר היענותה של תרצה.

עם סיום פרשה זו חידשה תרצה את לימודיה בסמינריון. תרצה הגיעה לשלב האחרון בלימודיה. עקביה מזל חזר  לעיר עם תום ימי האבל על מות אימו. תרצה מגלה את העונג בהחלקה על הקרח. באחד הפעמים בדרכה אל ביתה, עברה דרך ביתו של עקביה מזל. כשלא מצאה אותו בביתו, היא פזרה על מפתן ביתו את הפרחים שלקטה בדרכה.

המפגש עם עקביה מזל בבית הכורך:

האירוע הבא מתאר את המפגש האקראי שבין תרצה לבין עקביה מזל. לקראת פסח החלה לנקות את הבית וגם את הספרים. היא החליטה לקחת אל הכורך ספרים אחדים וגם את המזרח הישן אל הזגג. זהו אותו מזרח שהיה בבית הורי אימא. בבית הכורך פגשה תרצה את מזל. לשאלתו מהו הדבר העטוף שהביאה אתה בנוסף לספרים, היא התירה את העטיפה והמזרח הישן מבית הורי אימא שלה נגלה לעיני עקביה מזל. כמו אימא שלה לאה שקראה את פסוקי המזרח, כך גם עכשיו קוראת תרצה בקול רם את פסוקי המזרח המביעים את רחשי ליבה כלפיו אשרי איש שלא ישכחך. פסוק זה הנאמר בפי תרצה מציף בלב מזל את זיכרונות האהבה הטראגית הישנה בינו לבין האם לאה, אך הוא גם מבין שקריאת פסוק זה כעת ע"י תרצה מביע את עולמה הרגשי כלפיו ומשום-כך הוא ממהר לצאת אחריה. הוא כנראה מבין את משמעות המצב שבו נמצאת הנערה הצעירה, מצב שהוא לא היה כל-כך מודע לקיומו. דבר לא היה גורם לו שנערה זו, כלומר, תלמידתו ובתה של אהובתו לשעבר, פתחה אהבה כלפיו במרוצת השנה האחרונה. תרצה ומזל יוצאים אל היער המתפקד מכאן ואילך כמקום סמלי שבו מתערערות המוסכמות החברתיות. רק ביער מסוגלים השניים לקיים מפגש בלתי-מקובל ומפתיע. יש לציין את תגובת מזל לביטויי אהבתה של תרצה כלפיו המבוססת על רצון לצנן את שפעת רגשותיה כדי לגרום לה התבוננות שקולה בכוונות הרגשיות כלפיו. אמנם כעת היא נמשכת אליו, אך האם משיכה זו תתמיד אם וכאשר גבר אחר ייקח את לבה? מזל איננו מסתיר מפניה גם את רצונו לשמור על שגרת חייו השלווים.

שיבתה אל ביתה מלווה בקחת ובהתרגשות רבה ובהזיות ובייסורי חרטה על התנהגותה כלפי עקביה מזל. סבלה הנפשי מתגבר והיא נופלת למשכב. בימי מחלתה, היא מודיעה לאביה על ארושיה לעקביה מזל. לעומת תגובתו המאופקת של אביה, נכרה התרגשותה של קילא שאינה  חוסכת את ביקורתה כלפי התנהגותה הלא-אחראית של תרצה, ואילו חווה מינטשי פונה אל שכלה הישר ומבקשת ממנה לשקול מחדש את החלטתה לקשור את גורלה עם אדם מבוגר. בתשובת תרצה אנו למנים עד-כמה חלחל בלבה הרעיון של תיקון העוול שנעשה כלפי מזל: חובתה היא להינשא לעקביה מזל. היא ממהרת לשלוח הודעה לעקביה מזל על ביטול הפגישה ביער עקב מחלתה. מחלת תרצה נמשכה ימים רבים. לאחר החלמתה, נשאה לעקביה מזל בערב שבת נחמו, השבת שלאחר תשעה באב. זו הייתה חתונה צנועה ביותר. כעשרה איש נקראו לחופה. התקופה שלאחר נישואיה מייצגת את סיום הנובלה: השניים יוצאים לירח דבש אשר בסופו הם חוזרים להתגורר בביתו של עקביה מזל לאחר שיפוצו. עד לסיום הנובלה מתוארים חיי השגרה של הזוג הנשוי. עקביה מזל היה התמסר כול-כולו לכתיבת ההיסטוריה של העיר ואילו תרצה מלאה את תפקידה כעקרת בית השוקעת מדי-פעם בהרהורים ובמחשבות על נישואיה וחייה עם עקביה מזל. נראה שעולות בה מחשבות על הצדקתם של נישואים אלו. מחד נראה ששוררת אווירה נעימה ונינוחה בין תרצה לבעלה, אך מצד שני מכרסמת בה המחשבה שמא היא שדדה את מנוחתו בנישואים שכפתה עליו. בסופו של דבר שאלת הזוגיות וההורות מנקרת בה כעת ביתר שאת: האם מתאים מצב כזה לעקביה מזל? האם מתאימים לו וראויים לו חיי נישואים אלו לאחר שהורגל לחיות חיי רווק בודד לעצמו? זוהי המחשבה המלווה את האם הצעירה בחודשי הריונה הראשונים : ואני לא ידעתי שלו, איד אישי הממני. אכן להיות רווק נולד, ומה שגגתי מנוחתו. ואבקש את נפשי למות, כי מוקש הייתי לעקביה. ואתפלל לילה ויום כי יתן לי אלוהים בת ודאגה לכל מחסוריו אחרי מותי.

משאלת המוות של תרצה מצביעה על ייסורי המצפון המלווים את נישואיה ואולי גם את המשגה שביסודם. סיום הנובלה מעצב אווירה משפחתית חמה המנסה להתגבר על דאגות וחששות המלווים את תרצה. היא מוקפת בדאגת שני גברים הדואגים למחסורה: בעלה ואביה. עליה לדאוג לשלווה בין שני הגברים שתפסו מקום מרכזי בחייה  ובחיי אימא שלה. רק לקראת סופה של הנובלה מגלה הקורא שתרצה היא לא רק המספרת אלא גם כתבה במו ידיה את זיכרונותיה. כתיבת זיכרונותיה היא עיסוק שיש לו משמעות כפולה: מחד זוהי פעילות הממלאת את זמנה של תרצה כעקרת בית בתוכן כלשהו, כעקרת בית עיסוקיה מועטים ועל-כן הכתיבה מעסיקה אותה. מאידך כתיבת זיכרונותיה מתפרשת כעיסוק תרפויטי, כלומר, כפעילות מרפאה שהרי נישואיה מעוררים בה מחשבות המבליטות את מצבה הנפשי הזקוק לחיזוק ועידוד. באמצעות הכתיבה, מביאה תרצה מזור לנפשה. כך מסתיימת הנובלה: "בחדרי בלילות בעשות אישי את מלאכתו ואירא פן אפריע אותו ממעשהו ואשב בדד ואכתוב את זיכרונותי. יש אמרתי על מה כתבתי את זיכרונותי, מה החדשות אשר ראיתי ומה הדברים אשר יש עמי להודיע אחרי? ואומר על אשר אמצא מרגוע בכתבי, ואכתוב ככל הכתוב בספר הזה".

עד כאן ניתוח עלילת הנובלה תוך הבלטת האירועים המרכזיים הבונים את רצף עלילת "בדמי ימיה". עם זאת הניתוח הנ"ל טעון השלמת המשמעות העומדת מאחורי עלילה זו כפי שתוראה עד כאן. עלילת הנובלה "בדמי ימיה" מתקדמת לרוב מהמוקדם אל המאוחר. פתיחתה מיוצגת ע"י מותה הטראגי של לאה, אימא של הגיבורה. זהו האירוע שנבחר ע"י המספרת לפתוח את סיפור חייה. למה דווקא הנובלה פותחת באירוע זה? הרי תרצה המספרת יכולה הייתה לבחור אחר ולאו דווקא במות אימא שלה. אין ספק שבחירה זו נועדה לשקף את האווירה הטראגית האופפת את כל הנובלה: מותה המוקדם של הם מקרין לא רק חייה הטראגיים, כלומר, אי-הגשמת אהבתה לעקביה מזל, אלא גם מקרין על חייהם משוללי האושר כל הדמויות המרכזיות בנובלה: תרצה, מר מינץ אביה ועקביה מזל. יש אפוא לזכור שמאחורי בחירה זו של פתיחת הנובלה במוטיב המוות, ניצבת כוונה ברורה של המספרת או של הסופר עגנון. תרצה המספרת ו'הסופרת' נוקטת בדרך כרונולוגית במסירת סיפור חייה: סדר האירועים והתפתחותם כפוף בדרך כלל לעקרון הזמן, חוץ משני מקומות בהם סוטה מהקו הכרונולוגי ויוצרת מעין שני 'פלשבקים' ה'עוצרים' את התקדמות העלילה: בפעם הראשונה כתרצה קוראת ביומנה של חווה מינטשי המבוסס על יומנו של עקביהמזל ובפעם השנייה כשהיא מאזינה לסיפור חיי משפחתו של עקביה מזל. בשני המקרים לשתי 'סטיות' ממהלך האירועים יש תפקיד חשוב ביותר: לאפיין באופן עקיף את דמותו המורכבת של עקביה מזל. למעשה המספרת תרצה משלבת באופן מקוטע שני פרקי חיים המשלימים את דמותו של עקביה מזל. אין ספק שהקריאה ביומן המבוסס על זיכרונות עקביה וההאזנה לסיפור משפחתו משלימים את אפיון דמותו אך גם מעשירים את תרצה במידע חשוב על דמותו ועל פרשת אהבתו לאימא שלה, מה שמעניק לה פרספקטיבה חדשה להתבוננות מקיפה יותר על דמותו של עקביה.

אם-כך לבד משתי 'סטיות' אלו מתקדמת עלילת הנובלה באופן כרונולוגי ומכסה שנים אחדות בלבד בחיי תרצה. לעומת עלילת הנובלה שהיא קצרה ומשתרעת על-פני שנים אחדות בלבד המכסות את חייה של תרצה מרגע מות אימא שלה ועד לנישואיה לעקביה מזל וחודשי הריונה הראשונים, הרי שסיפור הנובלה 'בדמי ימיה' עמוק יותר ומתחיל לפחות מרגע בואו של עקביה מזל לעיירה בה התגוררה האם לאה. יהיו כאלה שיגידו שבעצם הסיפור מתחיל אפילו מוקדם יותר, עם קורות משפחתו של עקביה מזל. מכל מקום בתוך העלילה משולבים בין אם באמצעות פלשבקים או אזכורים, קטעים המייצגים את הסיפור. כאמור עלילת הנובלה קצרה ונמשכת שנים אחדות, לערך כחמש שנים. עלילת הנובלה שייכת לעלילות יצירות שבמרכזן מתוארת תמה חשובה ביותר והיא תמת ההתבגרות. אלא שסיפור התבגרותה של תרצה מיוחד במינו, מפתיע ומעורר  מחשבה, מכיוון שהתבגרותה כוללת מעין התאהבות אובססיבית בגבר שהיה אהוב לבה של אימא שלה. תרצה מחליטה כאילו לוותר על התבגרות רגילה ונקלעת לשנים מאומצות בהן היא לומדת להכיר את חייהם הטראגיים של הוריה, תוך התמודדות עם ידיעה והכרה זו. הנובלה מבליטה אירועים אחדים בחיי תרצה אך אחד האירועים אשר הותיר את חותמו בחייה עשוי בהחלט להיות מעין מפנה לא רק בחייה אלא גם בעלילת הנובלה והוא הגילוי המדהים, כשנה לאחר מות האם, על אהבתם הבלתי-ממומשת של אימא שלה וגבר אחר אשר עד כה טרם הכירה באופן אקראי: עקביה מזל. גילוי זה המתפקד כמפנה עלילתי משפיע באופן ניכר על תרצה וקובע את מהלך חייה לשנים הבאות. מכאן ואילך תרצה תשקיע לא מעט זמן להפנים גילוי זה ולפעול על-פיו באופן מודע ובלתי-מודע. באופן הדרגתי יתפתח בה רגש עמוק כלפי אהוב ליבה של אימא שלה ואט-אט תחלחל בה ההכרה שעליה לתקן את העוול שנגרם לעקביה מזל בגלל הורי אימא שלה אשר העדיפו על פניו את מר מינץ אביה. התנהגותה מכאן ואילך מושפעת מגילוי זה ומפרשנותה האישית ביחס לגילוי זה.

עלילת הנובלה סוקרת אפוא מהלך חיצוני של אירועים המייצגים את התבגרותה של תרצה כנערה צעירה דרך לימודיה בבית-הספר ועד לכניסתה לבית המדרש למורות, כולל המפגש עם עקביה מזל כמורה בסמינר למורות. הקשר הרגשי כלפיו ילך ויתעצם משנה לשנה ודמותו תתפוס מקום חשוב בעולמה הפנימי. בין לבין חווה תרצה שידוך עם עלם צעיר בשם לנדא שלא צלח כל-כך בגלל התעצמות רגשותיה כלפי עקביה מזל. גם לה לקח זמן עד שהינה שהיא מאוהבת בו, בגבר שיכול היה להיות אביה. תרצה חווה התבגרות נשית מועצמת וממוקדת בגבר מבוגר ממנה בשנים רבות. מבחינה זו היא שוברת נורמה חברתית מקובלת: היא דוחה שידוך רגיל ונענית לרחשי ליבה כלפי עקביה מזל. שבירת המוסכמות מתבטאת גם באמצעות שימוש ביוזמה ובאקטיביות במימוש משיכתה אל עקביה מזל. האירועים החשובים המייצגים את יוזמתה מתרחשים בעת המפגש בבית הכורך ויציאת השניים ליער. למעשה תרצה מתוודה באופן עקיף על אהבתה לעקביה מזל. הסובבים, כולל עקביה מזל, מנסים להניא אותה מקשר זה, אך תרצה נחושה. היא נקלעת למצב נפשי נסער המתבטא גם במחלתה. כאמור, הנובלה מסתיימת נשואיה לאחר החלמתה. סיום הנובלה מציג את שגרת חיי השניים: האישה הצעירה ובעלה המבוגר. מבעד לאווירה האידילית השוררת בין השניים בביתם, שבים ועולים דברים, מחשבות והרהורים על טיבם של נישואים אלו. האם תרצה מאושרת? הקורא ישפוט. מכל מקום עלילת הנובלה מסתיימת כביכול בתיקון העוול שנגרם בזמנו לעקביה מזל. ברור שנובלה זו מעצבת נושאים (תמות) חשובות ולא רק התבגרות, אלא גם אהבות בלתי-ממומשות, יחסי הורים בנים, קבלת ודחיית נורמות חברתיות. אין ספק שמוטיב האהבה (הטראגית) ניצב במוקד עלילה זו. ועוד דבר אחד: אמנם אנו מזהים מעין קו מתמשך אירועים מרכזיים אך בתוך עלילת הנובלה משולבים סיפורים קטנים או קטעי סיפורים שהדמויות מספרות, כלומר, בתוך הרצף העלילתי ארוגה רשת של סיפורים קטנים, לעיתים מעין אנקדוטות או אפילו סיפורי עם המעשירים את העלילה המרכזית. סיפורים אלה פשוט מעבים את משמעות הנובלה. אזכיר דוגמא אחות מיני רבות. בעת מחלתה של תרצה לאחר שהייתה ביער עם עקביה מזל, היא שוקעת בהזיות וקדחת בחום. היא נזכרת באגדה כלשהי המשקפת את חששה מפני הישנות המשגה של הורי אימא שלה: "ואזכור את אגדת בת הרוזן אשר אהבה איש מדלת העם ואביה אמר היה לא תהיה. ותחלה הנערה עד מות, ויראו הרופאים כי נחלתה ויאמרו נחלה מכתה, אין כהה לשברה, כי חולת אהבה היא. אז יבוא אביה א מאהבה והתחנן לו כי יקח את בתו לאישה. כה שכבתי על מטתי ומחזות שונים הדיחוני. ומדי תסוב הדלת על צירה שאלתי מי זה בא? לבי נהפך עלי וקול כקול אמי בחלותה את חליה". לא ננתח כעת את משמעות אגדה זו המתפקדת כסיפור פנימי, אך נגיד שכמוה או בדומה לה קיימות בנובלה. נסיים מהלך זה ונגיד שלעיתים פוקדת את הקורא מעין תחושה של 'דז'ה וו', כלומר, שהדברים מוכרים לו ממקום כלשהו, כאילו כבר קרא עליהם אות פגש אותם קודם-לכן. ואכן תחושה זו וודאית כי נראה לנו במהלך עלילת הנובלה שישנה מעין כפילות של אירועים, כאילו הדברים חוזרים על עצמם. לדוגמא הסיפור על המזרח. תחושה זו נובעת מרצון בלתי-מודע של הבת תרצה לחיות מחדש את חייה של אימא בלעדי המשגה שבצעה, כלומר, ריצוי הוריה וויתור על הגשמת אהבתה הגדולה לעקביה מזל. ישנו כאילו רצון עז מצידה לחיות מחדש את חייה האם, להגשים את אהבתה הבלתי-ממומשת של האם. האם הצליחה? הקורא ישפוט.

בואו נעסוק כעת בדמוית המרכזיות בנובלה 'בדמי ימיה':

נעסוק באופן סימטרי בארבע דמויות מרכזיות פחות או יותר: שתי דמויות נשים, אם ובתה ושתי דמויות גברים: מר מינץ ועקביה מזל. ישנן דמויות נוספות כאלה המופיעות יותר מפעם אחת וכאלה שתפקידן הוא משני וכאלה ישנן רבות. נתחיל קודם-כל בשתי דמויות הנשים הממלאות תפקיד מרכזי בעלילת 'בדמי ימיה': לאה האם ובתה תרצה. נפסח לרגע על שמותיהן הפרטיים העשויים לתפקיד כאמצעי אפיון עקיף: לאה מתאפיינת כאישיות עייפה, יגעה ולאה ואילו תרצה מונעת מצורך עז לרצות את סובביה. הגם שנוכחותה הפיזית של לאה בעלילת הנובלה היא מועטה, היא בעיקר מופיעה בפתיחת הסיפור כשעננת המוות מרחפת מעליה ומחלתה מגבילה את תנועותיה, חיה בתוך ביתה ובעיקר מבלה שעות רבות במיטתה עוטה תדיר בגדי לבן, למרות הסתלקותה המהירה והמכאיבה, נוכחותה קיימת לאורך כל עלילת הנובלה. ניתן עוד לומר שהמניע את אישיותה של הבת תרצה היא למעשה רוחה של האם הקיימת בכל אחת מפינות הבית, בתודעת הבת, בגעגועיו העזים של הבעל המסרב להשלים עם מות אשתו האהובה. נוכחותה המטונימית של האם קיימת גם באמצעות הצורך להקים מצבה לזכרה ואין די בכך כי בית הקברות בו היא טמונה משמש כאתר עלייה הן לבעלת ולבת והן לגבר שהמשיך לאהוב אותה מרחוק כל השנים האלה עד למותה בלא עת. לאה, למרות מותה בתחילת הנובלה, ממשיכה להתקיים במחשבות ובזיכרונות של הדמויות בעלילה. ניתן גם לומר שהיא משמשת מעין דמות מופת לבתה תרצה בעיקר בדרך השגתה את עקביה מזל.

מיהי אפוא לאה? מדוע דמותה ממשיכה 'לרדוף' אחר הדמויות בנובלה? מדוע שרפה את שירי האהבה ששלח אליה אהובה עקביה מינץ? כיצד יכולה היית להסכין לחיי נישואים בלא אהבה גדולה אל בעלה הטוב והמיטיב? האם היא מתה בדמי ימיה בגלל מחלת לב או שמא לא יכלה לשאת יותר את געגועיה אל אהובה שחי אותה עיירה אך במרחק כזה שלא התיר להם להתראות? מדוע לאה לא עמדה על שלה כשהוריה כפו עליה נישואים כלכליים עם מר מינץ? מדוע כה וויתרה מהר מבלי להיאבק על מימוש אהבתה? כל הסימנים מעידים על-כך שהיה בה יסוד נוירוטי באישיותה שנבע מתסכול בחייה האישיים. שימו לב תסכול כפול: חוסר הגשמה עצמית באהבה וקבלת מרותה של נורמה חברתית אשר כפתה עליה לחיות עם גבר פחות נאהב מאשר אהובה האמיתי. מחלתה, חולשתה, אישיותה הפאסיבית, תלותה בבני-הבית אשר עמדו כל הזמן לסעוד אותה, חייה הסגפניים ואולי הרוחניים יתר על-המידה, כל אלה ממחישים אישיות עדינה, נקיה מכל דופי (מבחוץ), בגדיה הלבנים מנציחים את נעוריה האבודים ואולי גם את הקיבעון אותו העדיפה על פני השלמה עם בחירת הוריה: הגם שהיא רחשה כבוד לבעלה, בסופו של דבר נותר הוא כאחר עבורה, כתחליף לגבר מושא אהבתה עקביה מזל. מזל נותר בלתי-מושג עבורה, מעין דימוי או מטאפורה לאהבה בלתי-מושגת. תיאור לאה בא להמחיש אישיות מלאכית הרחוקה מכל קיום גשמי ומציאותי. היא אמנם ילדה את בתה, אבל ללא ספק, ייתכן מאד שעברה בה מחשבה שבת זו עשויה הייתה להיות גם בתו של אהובה המורחק. אני סבור שהיא מגלמת אישיות נוירוטית מכיוון שחייה האישיים היו משוללי אהבה. חייה המשפחתיים, כאם וכרעיה המכבדת את בעלה היו ללא דופי. אבל מערבולת האהבה הייתה רחוקה ממנה. מותה גם נגרם משברון לב הגם שמות אחיה היווה תקדים. על חשבונה של לאה התנהל מאבק איתנים בין כסף וממון לבין אהבה, בין תפיסת עולם חומרית וכלכלית, וודאית וסלולה לבין תפיסת עולם המבליטה את הצורך ברגשות עזים, בהגשמה עצמית. לאה חששה מפני החלטה עצמאית. היא עדיין לא הייתה בשלה לעמוד על שלה ומשום-כך קיבלה בלא התנגדות את תכתיבי הוריה. ועם זאת לאה מעולם לא וויתרה על אהבתה הגדולה אל אהוב נעוריה. עובדה: כשהיא הייתה מודעת למותה הקרב בקשה קודם-כל להיפרד באופן סמלי מאהובה באמצעות קריאה טוטאלית של שירי האהבה ששלח אליה בזמנו. היא כה שקעה בקריאה זו עד כדי שכרון חושים, התמזגות מוחלטת עם האותיות ומה שמעבר להן. בשעת התייחדות זו עם שירים אלו, נדמה כי היא מנותקת מהעולם ואף מבתה שנכנסה פעמים אחדות לחדרה כדי להסב את תשומת לבה. יש לקרוא שוב את רגיעה האחרונים של לאה ולשים לב ללבושה, לצבע הלבן השולט בבגדיה, לישיבה הסמלית ליד החלון המתפקד כסמל ואחר כך לשריפת השירים ובליעת העשן שיצא מהתנור. ואם אין די בכך, שימו לב גם לעובדה שהיא זרקה גם את המפתח שהיה תולה על ליבה. רק לאחר טקס מעורר השתאות כזה, הייתה נכונה להיפרד מהעולם. היא דחתה את הצעת בעלה לסעוד אותה בלילה. את חברתה הטובה היותר חווה מינשטי היא שלחה לביתה כדי להכין מבעוד יום את צרכי השבת כדי שתא מזומנת ללוויה. אכן, והדבר מאד מצמרר, לאה הייתה מודעת מותה. בעצם, וזאת פרשנותי, היא ייחלה למותה. כמה זמן אפשר לשאת חיים בלא הגשמה אישית? אהבתה אל עקביה מזל הייתה חסומה מכל עבר. מכאן שהיא ראתה במוות מעין גאולה אישית.

עד כאן באשר ללאה. ומה עם תרצה? שוב נשאל מיהי תרצה? מה מניע אותה? מה דוחף אותה? מהו עולמה הפנימי? נתייחס אליה לא רק כדמות דמוית-מציאות כלומר ממשית אלא גם כדמות ספרותית, כלומר, נשאל כיצד היא מעוצבת כדמות ספרותית או מהן הדרכים או האמצעים בהם משתמש הסופר בעיצוב דמות מרכזית זו. אנו מכירים את תרצה במרוצת שנים אחדות 'המכסות' בעיקר את שנות התבגרותה, וכקוראים אנו מלווים אותה בשנים מאז התייתמה מאימא שלה, דרך שנות לימודיה בבית-הספר ועד לכניסתה לסמינר למורים ועם סיומם היא נישאת באופן מפתיע ובניגוד לכל המוסכמות החברתיות לאהוב ליבה של אמא שלה המבוגר ממנה בשנים רבות והיה יכול להיות למעשה אביה. מות האם משליך אותה למציאות חדשה ובלתי-מוכרת: חיים במחיצת אב, איש עסקים המתקשה להשלים עם מות רעייתו האהובה, אדם לכל הדעות כבוי שרק הדאגה לחיי בתו מניעה אותו מלשקוע לחלוטין באבל מתמשך. לפני מות האם נכרה שמחת חיים בנערה תרצה ולא נבדלה מכל נערה אחת בת גילה, ואולם מות האם מאיץ בה תהליך של התבגרות מלווה בעננה של עצב ותוגה המחלחל אף בין קירות הבית. היא חיה עם אביה ואט-אט מתוודעת למציאות שעד-כה לא נתנה עליה את הדעת כמו למשל ביקוריו של אביה בלווייתה לביתו של בשם עקביה מזל. בוקעת בה מעין הרגשה המתחזקת והולכת שבין אביה לאדם זה מתרחשת 'מתיחות' מסוימת ובלתי מפוענחת. כל מפגש מחדש עם דמות זו (עקביה מזל) מעורר בה תשומת לב המצטרפת עם הזמן למעין רצון לדעת עליו יותר ויותר פרטים. כתיבת נוסח המצבה בידו מציבה אותו במקום מועדף בעיניה וכן העצב שפוקד את אביה ועקביה מזל עם אובדן שיריו. הסתודדות השניים בתפילת ערב יום כיפור הופכת אותם לישות אחת בעיניה. עוד בטרם נודע לה הסוד המודחק על אהבת אימא ועקביה מזל, הבינה תורצה בחושיה הדקים שיש דברים בגו. כאמור המפנה בחייה בא לידי ביטוי באמצעות גילוייה המרעישים והמפתיעים אודות העבר הנסתר והכמוס.  גילוי הסוד והקריאה בזיכרונות מזל עלולים להתפרש כ'פלישה' או כ'חדירה' לתחום שאין לה למעשה דריסת רגל.

תרצה היא נערה בריאה ברוחה, חיה כמעט בבדידות רבה עם אביה האלמן והמכונס בעצמו. שגרת לימודיה בבית הספר כולל לימודי דקדוק עברי ולימודי קודש ממלאים את עולמה. קילא משרתת הבית מפקחת ומשגיחה עליה. תרצה ניכרת קודם-כל באמצעות עולמה הפנימי העשיר: הגילוי אודות יחסי אימא ועקביה מזל מעורר בה מחשבות רבות, תהיות והתבוננות שאיננה אופיינית לנערה מתבגרת בגיל זה. מסקנותיה האישיות מפרשה אהבה טראגית זו באות לידי ביטוי בסדרה של תובנות עמוקות המבטאות את תפיסתה העמוקה ובשלותה הנשית והמוקדמת. כמו למשל המחשבה הבאה אחרי הגילוי המרעיש: "ויהי מזל בעיני כאיש אשר מתה עליו אשתו והיא איננה אשתו". תובנה זו מצביעה על עומק ודקות הבחנתה, יכולת מפתיעה להגדיר את מצבו של עקביה מזל אשר למרות נישואי לאה למר מינץ, נחשבה בעיניו עדיין כאשתו למרות הנתק ביניהם. יש להניח שמדובר בתחושה הדדית שהייתה קיימת בין לאה לעקביה. אחת הדרכים בבניית דמותה של לאה היא באמצעות עולמה הפנימי, הנחשף והולך ככל שאנו מתקדמים בקריאת נובלה זו. עולמה הפנימי ובעיקר מחשבותיה, חלומותיה, הרהוריה ובכלל זה תגובותיה הנפשיות תופסים נפח חשוב הן בעלילה והן בדרך בנייתה כדמות ספרותית. אנו נחשפים לרגשותיה כלפי העלם לנדא המחזר אחריה וגם לרגשות האשם התוקפים אותה עם דחייתו. גם הרהוריה כלפי מזל עם כניסתה לסמינריון ומשאלותיה או ציפיותיה ליחס כלשהו מצדו כלפיה מדריכים את מנוחתה. היא נוקטת בכל דרך כדי להסב את תשומת לבו. היא מאוכזבת עם סיום עבודתו בסמינר למורים, מה שאומר שסיכוייה לראותו מעטים. פרשת החיזור של העלם לנדא מציגה אותה כעלמה בוגרת, רגישה ומבינה. היא מודעת לצומת בו היא נמצאת: להיעתר לעלם לנדא או לדחותו. היא נוהה יותר אחר רחשי ליבה ונדחפת תוך לבטים ומתחים לקיים את הצו הפנימי המדריך אותה מאז גילוי העוול שנעשה לעקביה מזל. התאהבותה באיש המבוגר איננה פרי החלטה ספונטנית ומשוגה כלשהי אלא נובעת מתהליך שהתגבש בה באופן הדרגתי וקיבל גושפנקא עם סיום לימודיה בסמינר. מודעותה למשיכתה אל עקביה והצורך להיטיב עמו במקום שבו כשלו הורי אימא שלה, מקבלים אישור סמלי בבית הכורך עם הכרזתה על נאמנותה לעקביה מזל. מכאן ואילך עולמה הפנימי נסוב סביב החלטה זו לקשור את גורלה עם גורל עקביה. סיום הנובלה מבליט את עולמה הפנימי של תרצה לצד שגרת חייה במחיצת בעלה. נדמה כי האווירה האידילית המקיפה את בני הזוג איננה מחפה או מסתירה את השסע הפנימי המתקיים בה: מחד היא מאושרת בחייה אך מאידך מודעת היא למחיר שנתבע ממנה לשלם כדי לממש את נישואיה.

תרצה גם עשויה להתאפיין באמצעות מעשיה, פעולותיה ובכלל זה התנהגותה. קריאת יומנה של חווה מינשטי המבוסס על קטעי היומן של עקביה מזל מתפרשת כהבעת מעורבות רגשית בסיפור חייה הטראגי של אימא. גם האזנתה לסיפור חייו של עקביה מזל מבטאת רצון עז להכיר באופן קרוב דמות גבר זה. העמדת פנים כאילו נשכה כלב נועדה למשוך את תשומת ליבו של המורה עקיבה מזל. התנהגותה המאוחרת של תרצה מצביעה על רצון להתנתק מאווירת האבל שהנהיג אביה בביתם. היא מנסה לסגל אורח חיים האופייני לעלמות מתבגרות. כך היא מוצאת עונג בהחלקה על הקרח עם חברותיה ללימודים. כשפוקד אותה הלוך רוח נוגה, היא יוצאת אל היער וכשהיא קרובה לביתו של מזל, היא מחליטה לבקרו. היא נוקטת ביוזמה, היא בוגרת ברוחה ומודעת היטב למשיכה אל מזל הגם שידיעה זו מביכה ומבלבלת אותה. לבסוף היא כופה את עצמה עליו וסוללת את הדרך לזוגיות מפתיעה באמצעות הכרזת נאמנותה לאור המזרח בבית הכורך. היא מתרגזת כשנדמה לה שמזל עדיין מתייחס אליה כאל נערה בוגרת ומתעלם מבשלותה הנפשית. היא נחושה ברצונה להינשא לו ואף 'כופה' את רצונה על כל קרוביה המתייחסים אליה בסלחנות לאור מחלתה. היא בסופו של דבר מגשימה את מאווייה וגם מודעת היטב למחיר שהיא משלמת. ניתן לאפיין את תרצה באמצעות השוואתה לאימא שלה. האנלוגיה הניגודית היא אמצעי עקיף להארת דמותה. אבל גם יחסיה אל דמויות אחרות הם אמצעי לאפיון דמותה. עד כאן באשר לדמותה של תרצה. כדי להשלים את אפיונה עלינו להגדיר ולנתח את יחסיה עם שתי דמויות גברים הממלאים תפקיד חשוב בעולמה: מר מינץ אביה ועקביה מזל. תיאור מערכת יחסים זו עשוי להשלים את הצגת דיוקנה של גיבורת הנובלה. עם זאת יש לזכור שוב שתרצה ממלאת תפקידים אחדים: היא גיבורת הנובלה, אך היא גם המספרת וגם כותבת ורושמת את מה שקראנו.  נישואי תרצה לא הביאו שלווה ומרגוע לנפשה המיוסרת ומשוםכ-כך היא מתמסרת לכתיבה סיפור חייה. כתיבה זו כמוה כריפוי נפשי אך גם מהווה מעין התבוננות פנימית וניתוח עצמי את אישיותה.

 

אולי יעניין אותך:

אפילו מתוך השקר האמת ניכרת: 9 ציטוטים מרגשים של ש"י עגנון

מדוע קרא לעצמו ש"י עגנון כפי שקרא? ואיך זה קשור להמצאת הרכבת, החלום האמריקאי והחילון

 

סיכומים נוספים של סיפורי ש"י עגנון:

המלבוש \ ש"י עגנון

האדונית והרוכל \ ש”י עגנון

סיכום: הרופא וגרושתו \ ש”י עגנון

“מדירה לדירה” \ ש”י עגנון 

תהילה \ ש”י עגנון

פנים אחרות \ ש"י עגנון

כל סיכומי היצירות של עגנון 

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות