הר אדוני \ ארי דה לוקה – סיכום ותקציר

הר אדוני – תקציר העלילה:

הרומאן "הר אדוני" מתרחש ברובע מונטדידיו ("הר אדוני") שבנפולי, 15 שנים לאחר מלחמת העולם השנייה ומתאר את תהליך התבגרותו של נער בן 13 (הגיבור המספר), המפסיק ללמוד בבית-הספר ויוצא לעבוד על מנת לסייע בפרנסת המשפחה. הוא עובד כשוליה בנגריה, שעובד בה גם הסנדלר היהודי דון רפנילו, ניצול שואה טוב לב, גיבן ואדום שיער, "שאפילו הוא לא יודע כמה שנים הוא בעולם". אמו של הנער חולה ומאושפזת חודשים ארוכים בבית-חולים, בשעה שאביו מטפל בה. האם תדעך במחלתה ולא תחזור.

האב מעניק לבנו מתנה לרגל יום-הולדתו, בומרנג עשוי עץ, אשר הנער מתאמן בתנועות ההעפה במשך חודשים, על גג הבית שבו הוא גר, הגבוה ביותר בשכונה. הנער מתרגל את פעולת הטלת הבומרנג, מבלי לשחררו מידו, וכך מפתח את שריריו.

באותו בית, גרה נערה בת-גילו, בשם מריה, שכבר מכירה את "הגועל של החיים". היא נאלצת לשלם בגופה את שכר-הדירה לבעל-הבית, לעשות לו את "התענוג של הגברים", משום שהוריה לא מסוגלים לעמוד בתשלום. למרות שאינה מתלוננת, היא יודעת שהיא מועלית קורבן על מזבח המשפחה.

שני הילדים הנטושים נצמדים זה לזה. הם מחליטים שהם "מאורסים". מריה היא היוזמת את הקשר ומשמשת כאם, כאחות וכאהובתו של הנער. הנער נענה לחיזוריה בהשתאות, בהערכה ובהוקרת תודה גדולה. מריה מלמדת את הנער כמה מסודות ההתבגרות ומובילה אותו בעדינות מרגשת להתנסותו המינית הראשונה.

במקביל מנהל הנער קשר אנושי וחם עם חברו לעבודה דון רפנילו, וממנו הוא לומד כמה אמיתות חשובות בנוגע למשמעות החיים. דון רפנילו משמש לנער תחליף אב, והנער הופך למיטיבו של פליט השואה, כעין בן. השפעתם ההדדית תסלול את נתיב חייהם.

בסיום היצירה, משלים הנער את תהליך התבגרותו באופן סמלי, כאשר הוא נפרד מהבומרנג, אותו

הוא מטיל בעוצמה ומדון רפנילו ששם קץ לחייו ומתעופף מגג הבניין.

 

משמעות שם הרומן "הר אדוני:

הסיפור מתרחש בעיר מונטדידיו שבנפולי. מונטדידיו= הר אדוני.

לשם הסיפור משמעות  ברובד הארצי ומשמעות ברובד הרוחני.

הרובד הארצי – "הר אדוני"- הר אדוני במקור הוא מקומו של בית המקדש  בירושלים- מקום עלייה לרגל משכנו של האל.

בסיפורנו הסופר דה לוקה מנמיך והופך אותו למקום התרחשות הסיפור: רובע עני צפוף ורועש בו חיים אנשים פשוטים.

הר אדוני הופך במרוצת הספר לגג הבניין בו גרים הילדים.

על גג זה מתאמן המספר בזריקת בומראנג ושם הוא גם יוצר את הקשר האינטימי שלו עם מרייה.

בסופו של הרומן זה המקום ממנו מועף הבומראנג והמקום ממנו בוחר דון רפניילו לעוף אל ירושלים (במישור הפנטסטי) או להתאבד (במישור הריאליסטי)- וכך להיגאל מייסוריו.

כך זוכים הנער ודון רפניילו לשחרר עצמם מהעולם הזה והנער יוצא לבגרות ולעצמאות.

בנוסף , אי אפשר להתעלם מהאירוניה על כך שהעיר מונטדידיו שבסיפור היא רק חיקוי של הר אדוני שבירושלים. חיקוי שמנסה לדמות את העיר הענייה לירושליים הקדושה: " הר אדוני, כן, אבל בנפולי. נכון שהם יודעים לשחזר טיפ טופ רהיטים עתיקים, שעונים יקרים וחפיסות סיגריות אמריקאיות. אבל לשחזר את הר אדוני זה כבר חיקוי מוגזם, ההר ההוא נמצא רק בירושלים. ..כאן.. יכולה לעמוד מרפסת של תצפית נוף ולא הדום רגליו של אלוהים…"(עמ' 65)

בקטע זה מועברת ביקורת על התרבות והצביעות. חפצי אומנות ומותרות אפשר לזייף אך הר אדוני (ירושלים) יש רק אחד ויחיד.

הרובד הרוחני ל"הר אדוני"- מקור השם "הר אדוני" מוזכר בתנ"ך אצל היהודים ואף אצל הנוצרים בברית החדשה כמקומו של בית המקדש בירושלים – משכנו של האל: " מי יעלה בהר אדוני ומי יקום, במקום קדשו" (תהילים כד" ג').

ארי דה לוקה מצטט מתוך תהילים באמצעותו של דון רפנילו הסנדלר היהודי: " בעיירה שלי הייתי קורא תהילים, היכן שכתובה השאלה" " מי יעלה בהר אדוני: התשובה היא : "נקי כפיים ובר לבב" (עמ' 64). כך נוצרת אילוזיה ברורה למקור שבספר תהילים.

"הר אדוני" מקבל בסיפור שני רובדי משמעות: רובד ארצי: מונטדידיו(הר אדוני) הוא מקום התרחשות הסיפור.

רובד רוחני: דון רפנילו המתייחס להר אדוני (שבבית המקדש) שבירושלים.

גם הנצרות מתייחסת אל הר אדוני וקושרת אליו ואל האלוהות את ברי הלבב: " אשרי ברי הלבב כי הם יחזו את האלוהים" (מתי ה' 14).

היהדות והנצרות מוצגות כדתות בעלות תפיסות דומות המשלימות זו את זו– בהר אדוני הן נפגשות (וכמובן לא רק בו). זהו מקום משותף לשתי הדתות.

מאחר והעיר מונטדידיו אינה עיר יהודית בסיפור, נוצר מפגש בין היהדות לנצרות.

גם על פי היהדות וגם על פי הנצרות – הצדיקים הם אלה שיזכו לעלות להר אדוני שבירושלים.

בקריאה ראשונה נדמה שאולי הצדיק העיקרי הוא דון רפנילו ששמו המקורי הוא רב דניאל. (אילוזיה גם לספר דניאל)

הוא ניצול שואה, השריד היחידי מהעיירה בה חי . על אף הזוועות שעבר, הוא בוחר לתת מעצמו ע"י תיקון נעליים לעניי העיר ללא כל תמורה.

דון רפנילו אומר כי :"המלחמה נקתה לי את הלב ורחצה לי את הכפיים שלי בסיד. כשהיא נגמרה הייתי מוכן לעלות בהר אדוני ". משאת נפשו היא להגיע להר אדוני שבירושלים.

אך מתברר שישנן דמויות נוספות בעלות לב, רגש וחמלה, שהן אכן ברי לבב ונקיי כפיים = צדיקים! .

על פי הרומן שתי הדתות, הנוצרית והיהודית קשורות ומחזקות את הרעיון שנקיי הכפיים (הצדיקים) יעלו להר אדוני.

וכך יוצא שכל הדמויות שחונכות את הנער : נוצרים ויהודים כאחד, ניחנות בתכונות אלה. : דון רפנילו, מאסט אריקו ומרייה.

מכאן המחבר אולי רוצה להעביר מסר ולומר, שביאת המשיח ותיקון עולם יגיעו כשתהייה הרמוניה בין הדתות השונות.

 

סיום הרומן:

הוא בסימן של פריצה מעולם הילדות.

בסיום "הר אדוני" מסיימים מריה, המספר ואביו את ארוחת ערב ראש השנה. המספר ומריה מארגנים את הבית לאחר הארוחה ומביטים החוצה. שם מתחילות חגיגות השנה החדשה(יריות, זיקוקי די נור). קצת לפני חצות המספר ומריה עולים על הגג, כדי שהמספר יוכל להעיף את הבומרנג שלו. המספר מתכנן את פרטי הטלת הבומרנג (לאן יכוון אותו, באיזה יד ישליך אותו) ולבסוף מטיל אותו בעוצמה רבה. רפנילו משליך כנראה את עצמו מהגג לכיוון הבומרנג. מריה, כנראה, באותו זמן מותקפת על ידי בעל הבית וצועקת לעזרה. המספר נחלץ לעזרתה ומשליך את בעל הבית מעבר למעקה. המספר ומריה מחבקים זה את זו. המספר משחרר מגרונו צעקה עזה.

בסיום היצירה המספר חווה מס' פרידות:

  • מרפניילו אשר מחליט "לעוף" להר אדוני האמיתי, לארץ ישראל במישור הפנטסטי, אל מותו במישור הריאלי.

2) נפרד מהבומרנג שלו אשר עליו התאמן במשך תקופה ארוכה. ייעודו הראשוני של הבומרנג אשר אמור לחיזור אל המשליך אינו מתממש למרות שהוא מודע לו:"אבא מסביר שמעיפים אותו רחוק והוא חוזר בחזרה עמ' 8.

ייתכן שזוהי הספקנות המאופקת של המספר אשר התנסה באכזבות ובפרידות(מות אמו למשל) די והותר על מנת לדעת שהעוזבים אינם חוזרים. והרי הבומרנג מתואר לכל אורך היצירה באמצעות האנשה כ"חבר" של המספר.

  • באותה סיטואציה מגיע בעל הבית ולפי תאור ההתרחשות נראה כי המספר נפטר ממנו אחת ולתמיד. כך הוא
  • משחרר את מריה , נוקם את נקמתה ומבסס את הקשר עמה.

הם נותרים מחובקים אחרי ה"תעופה" של הסנדלר בעל הבית והבומרנג.

בשחרור הבומרנג הוא נפרד מעולם הילדות.העימות עם בעל הבית ממחיש את האחריות שהוא מוכן לקחת על עצמו, כדי להגן על אהובתו.

בנוסף, הצעקה שמשחרר המספר מגרונו בסיום היצירה, צעקה עזה ומטהרת, ממחישה את העובדה שהוא עתה אדם אחר, אדם בוגר יותר, שמוכן לנקוט עמדה ולעשות מעשה בעבור דברים שחשובים לו.

גם החיבוק של מריה והמספר הוא חיבור שונה. זהו חיבוק הדדי, שמסמל מערכת יחסים רצינית ובוגרת מזו שהיתה ביניהם עד כה. עד כה מריה הובילה את מערכת היחסים והמספר פשוט נשאב לתוכה.

כעת מערכת היחסים הדדית ודו צדדית. ולבסוף, קפיצתו של רפניילו שליווה את המספר בפרק החיים שהוא מתעד בספרו, מסיימת אף היא את תקופת הילדות. עכשו המספר נמצא לבד ברשות עצמו.

הנובלה לא מסתיימת בנימה אופטימית. עם זאת, העובדה שזוהי שנה חדשה הנפתחת בפרידה מהצל שהעיב על הקשר שלו עם מריה, פותחת אולי פתח לכוחות חדשים כוחותיהם של הזוגיות , הנאמנות האבירות והאהבה.

ההתרחשויות בסוף הרומאן הן בסימן חגיגי ביותר אך גם  הרסני; ברקע זיקוקין די- נור והמספר מסביר לדון רפניה "אתה רואה את הכוכב ההוא, אתה והבומראן עוברים מתחתיו, הוא יפתח לך את הדרך בתוך היריות של זיקוקי- הדי- נור…נפולי עולה באש, יורה, מנפצת, משליכה חפצים לרחוב, אי- אפשר לשמוע שום קול והכול הוא שחרור של כוח שרוצה לזרוק באוויר, לארץ, כנגד הקירות" (140). התחושה היא של פורקן, יצרים משוחררים ועוצמה. המספר חווה גם כאב באותו מעמד. זהו בעיקר כאב פיזי: "הוא צורב את היד שלי, עושה את זה בכוונה, אחרת ברגע האחרון לא אטיל אותו, הוא כווה את האצבעות שלי כדי שאעזוב אותו…הנשימה שלי נפלטת בגלל הכאב של האש באצבעות.." (141), אך הכאב הפיזי מלווה בכאב נפשי של הפרידה: "ואני מרים את זרועותיי להזניק נפנוף שלום אחרון" (שם). הנפנוף מכוון הן לבומראן ששוחרר וקיבל רצון משלו  הודות להאנשה של המספר, והן לרפנילו שקופץ "…והולך למקום של העקבה המתלקחת של הבומראן" (שם). הסיטואציה הטעונה מלווה כל הזמן ב"רעש יריות, שריקות, מערבולות של רוחות פרצים בפרצוף" (שם).

למספר אין זמן לחוש ולעכל את כאב הפרידה. מיד עם המעוף של היקרים לו מכל, לא נותר מהם זכר: "שום כוויה, היא קרירה, על הרצפה השמיכה של רפנילו" (142). הוא נאלץ לפקוח את "העין הטובה" ולהתמודד עם הצל הגוחן מעל מרייה. בעל הבית המטיל צל מטאפורי לאורך הספור ומעיב על בלעדיותו ואושרו של המספר עם מרייה, מועף אף הוא. "הכל עף ממונטדידיו" (שם), מסכם המספר בסגנונו המאופק.

עם סיום הרומן נותר על גג הבית רק זוג האוהבים. אפילו מקום על גליל הנייר לא נותר לבטא את צעקת המספר, צעקת ההתבגרות שלו. זוהי פרידה מהילדות הקצרה שלו, פרידה מהיקרים לו (רפנילו והבומראן), עמם טיפח מערכת יחסים אמיצה במשך זמן רב. הם נטלו חלק חשוב בתהליך החניכה שלו, וכעת סיימו את תפקידם. מסכם מנחם פרי( עורך הרומן) כי "הנער התמים לא לגמרי נאיבי. הוא יודע שלא הכל טוב בגדילה של הגוף. יחד עם הגוף גדל גם הרוע,  כוח מר שמסוגל לתקוף, ומתוודעים לעצבות ולייאוש" (144). הנובלה לא מסתיימת בנימה אופטימית. עם זאת, העובדה שזוהי שנה חדשה הנפתחת  בפרידה מהצל שהעיב על הקשר שלו עם מריה, פותחת, אולי, פתח לכוחות  חדשים, כוחותיהם של הזוגיות, הנאמנות, האבירות  והאהבה.

 

הרעיונות המרכזיים ומשמעותם

  1. "הר אדוני" כסיפור התבגרות וחניכה. היצירה עוקבת אחר תהליך התבגרותו המהיר של הנער המספר, כאשר הוא מסתייע בשתי דמויות חונכות: דון רפינלו, הסנדלר היהודי טוב-הלב ומריה, שכנתו האהובה.
  2. "הר אדוני" מציג תמונת עולם מציאותית של סובלנות ואהבה לצד ניכור ואכזריות. באמצעות תיאור הברית המופלאה שבין הנער לבין מריה ובינו לבין דון רפנילו, מעביר דה לוקה מסר מעודד באשר לכוחה של החברות להכריע את הרוע האנושי. טוב-לב ונדיבות אנושית אפשריים גם על רקע של ריקבון מוסרי.
  3. הספר מקדם ערכים של כבוד לזולת: א) כבוד להורים – הנער המשתוקק לצאת מהנגרייה הסגורה להתענג בשמש החורפית, חושב על אביו העובד בתוך מחסני האניות: "מגיע לו יותר מאשר לי, אני רק בעצבות הראשונה". הנער מודע לקושי של אביו לדבר איטלקית ואומר: "הוא רצה לדבר איתי, נתן לי חשיבות. לא אמרתי כלום. הסתכלתי בו ישר בפנים. זה מעט, רק לשבת מולו ולתת לו את כל הקשב שאני יכול, בלי לזוז ועם העיניים". ב) כבוד לאישה – למרות הפגיעה האנושה במריה, בולט הספר במחשבה האחרת ביחס לנשים: "לגברים אין הכבוד ללדת", אומר דון רפנילו. "כל מה שהיא עושה עשוי טוב", אומר הנער על מריה, מתוך גאווה בה על יופיה וחוכמתה. "מאורסים עושים מהלכים שווים", הוא אומר אחרי אחת הנשיקות הראשונות שלהם. האב המתאר את אשתו החולה: "אם היא הולכת, אני נשאר ידית בלי דלת". כולם ביטויים של כבוד אמיתי לנשים, מתוך זוגיות מופתית והערכה כנה. ג) כבוד לכל אדם באשר הוא אדם – הנער נוהג בכבוד כלפי דון אריקו הבוס, השוער, הכובסת, איש הפיצה ולמעשה כלפי כל אדם.
  4. כנות ויושר – הנער בדברו רעות על בעל הבית הידוע לשמצה, ננזף על-ידי דון אריקו שאומר לו: "נער, מי שמדבר מאחורי הגב של אחר, מקבל תשובה מהתחת". הנער מגיב כמי שלקח לתשומת לבו את איסור הוצאת לשון הרע: "צבטתי את עצמי בפרצוף מרוב בושה על שדיברתי מאחורי הגב. או שאומרים בפרצוף או ששותקים." כך הוא מציב את הכנות והישירות כערכים ראויים שיש לשמרם.
  5. היצירה מדגישה את כוחה של האהבה בהתמודדות עם צער העולם. הנער חווה מוות טרגי במשפחה, מריה חווה ניצול מיני מתועב מצד בעל הבית שלה. אהבתם של השניים צומחת מתוך עצב החיים. דון רפנילו אומר ש"גם עם חיים עצובים צריך לעשות דברים", ואכן הנער ומריה באופטימיות המפוכחת שלהם מאירים את החושך שבחיים באור אנושי, מוצאים את הדרך להפוך את הכאב לחסד ולזהות את האושר שהחיים מזמנים.

 

נושאים נוספים והמשך הסיכומים:

הר אדוני כרומן התבגרות וחניכה

דמויות ברומן הר אדוני

מוטיבים ברומן הר אדוני

סמלים ברומן הר אדוני

 

עוד דברים מעניינים:

האם מלחמה טובה לסולידריות? לא בטוח

החברה הישראלית כידוע לכל היא חברה רווית קונפליקטים ובין אם זה על פוליטיקה, דת או סתם זכות קדימה בכביש הישראלים לא מהססים לצלוב אחד את השני. אולם כל אימת שיש

שינוי גודל גופנים
ניגודיות