המאהב / א.ב. יהושוע – סיכום, תקציר וניתוח

הרקע לרומן "המאהב"

הסיפור של "המאהב" מאת א.ב.יהושע מתרחש בתקופת מלחמת יום- כיפור. כמה חודשים לפני המלחמה וכמה שבועות אחרי המלחמה.

השפע הכלכלי שהיה בשנים שבין מלחמת ששת הימים לבין מלחמת יום –כיפור, הניצחון במלחמת ששת הימים והעבודה הערבית הזולה יצרו הרגשת שאננות ואמונה כי ישראל מסוגלת להתגבר על כל אויביה.

עם פרוץ מלחמת יום – כיפור החלה תקופה של בלבול ואיבוד עשתונות. היתה פגיעה רצינית בביטחונם של התושבים ובכוחה הצבאי והמדיני של ישראל, שנחשב עד אז כמעט בלתי- פגיע. כולם הצטרפו למאמץ המלחמתי: אפילו החרדים מגיעים לחזית כדי לעודד את החיילים המותשים ולנסות ולהחזיר להם קצת את האמונה בדת, שכה התערערה בתקופה זו.

רוב האחריות ל"מחדל" מוטלת על המודיעין ועל הממשלה בראשותה של גולדה מאיר.

למלחמה היו השלכות קשות: ההוצאות הכבדות של המלחמה עצמה והשיקום שלאחריה הטילו עול כבד על הכלכלה של ישראל והאיצו בהרבה את האינפלציה, שכמעט נבלמה עד המלחמה. האמון בממשלה נתערער. ועדת חקירה, בראשותו של השופט ארגרנאט מונתה והטילה את האשמה על העדר כוננות של צה"ל ועל חלק מהמפקדים הבכירים. הרמטכ"ל דאז, דוד אלעזר, דדו, התפטר מתפקידו, אך ההרגשה בציבור היתה כי האשמים באמת לא נענשו. מאוחר יותר התפטרה הממשלה בראשות גולדה מאיר והורכבה ממשלה חדשה בראשותו של יצחק רבין. באופן כללי נגרם נזק לישראל בתחום הכלכלי והמדיני בגלל האינפלציה וההוצאות על המלחמה וכן בגלל הלחץ הדיפלומטי המסיבי שהפעילו מדינות ערב על המדינות בעולם וניסיונם לרכז את תשומת הלב בבעיית השטחים (שיש לה קשר לסיפור זה).  גורם נוסף לבעיות הכלכלה של ישראל היה ה"חרם הערבי", שהוטל על ישראל ועל המדינות המסייעות לה. מלחמה זו ערערה את השלווה והשאננות שליוו את ישראל בין השנים 1967-1973, וגרמה לירידה במורל העם ולזעזוע של כל המערכת הצבאית והפוליטית.

המבנה והעיצוב האומנותי של הרומן "המאהב"

הצורה החיצונית של הרומן מעוצבת בכתיבתו של א.ב. יהושוע מתוך השפעה מסויימת מסגנון כתיבה מודרני שנקרא: "זרם התודעה",  או "רשומון", שבו משתמשים  לעיתים קרובות בטכניקה של מונולוג פנימי. ע"י כך מעוניין הסופר ליצור מגע ישיר של הקורא עם עולמה הפנימי – נפשי של הדמות, ללא התערבות מצידו כסופר. ע"י המונולוג  הפנימי שבו משוחחת, כביכול, הדמות עם עצמה, משחררת הדמות את עצמה ממעצורים ומאפשרת לה לתאר את חייה בהווה ולשחזר את חייה בעבר באופן חופשי  ואמיתי.

המונולוג מראה כי הדמות חיה בתוך עולם כפול שיש בו שני מישורים: גלוי וסמוי:

  • המישור הגלוי: הדמות מתארת ומשחזרת את עולמה החיצוני הגלוי לעין, בו היא מתפקדת בהגיון, מתכננת את חייה, שולטת בהם ומנווטת אותם באופן שמשרת את האינטרסים שלה ואת רצונה להסתגל למוסכמות החברתיות המקובלות כדי להקנות לעצמה השתייכות לסביבתה (פרט לגבריאל). תיאור המישור הגלוי הוא ריאליסטי – נאמן למציאות כמו שהיה מקובל בישראל בשנות ה-70 וכפי שהיא מוכרת לסופר מהתנסותו האישית, וכך גם היא מוכרת לקורא הישראלי. לכן המישור הגלוי נראה לקורא אמין ומשכנע.
  • המישור הסמוי: תיאור המישור הסמוי נאמן למציאות הפנימית של הדמות. עולמה הפנימי של הדמות הוא כמעט סוריאליסטי, כלומר הוא לא מתאים להיגיון של הנורמות החברתיות המקובלות. זה עולם לא סוציאלי, שמונע ע"י יצרי מין והרס, ע"י רגשות וע"י דחפים אינסטינקטיביים. בעולם הסמוי שלה פועלת הדמות לעיתים כשהיא מודעת למעשיה, מתכוונת ורוצה לעשותם, אך לעיתים הדמות אינה שולטת בהתנהגותה ובמניעיה ,ופועלת בניגוד לרצונה ולבינתה המודעת. הדמות יודעת שחלק ממעשיה מגונים ואף אסורים עפ"י חוקי החברה. אך עובדה זו אינה מונעת ממנה להתנהג כך. עם זאת הדמות דואגת שעולם זה יהיה סמוי מעיני החברה. (לדוגמה: כשאדם שכב עם טלי, או היחסים של אסיה עם גבריאל).

חשיפת הדמות באמצעות מונולוג באופן שמראה את חייה הכפולים גם כפי      שנראים ע"י החברה וגם כפי שמוסתרים מעיני החברה נראית לקורא כעיצוב דמות באופן מורכב בעל פנים רבות, מעמיק וריאליסטי.

היצירה היא בעלת 5 חלקים. אין בה עלילה במובן המקובל, אלא כולה בנויה שרשרת של מונולוגים מפי הדמויות בגוף ראשון. כל מונולוג בנוי בצורה של וידוי ונראה כמו יומן חיי הדמויות. לפעמים ניתן לראות את אותה סיטואציה בחמישה מונולוגים שונים מפי הדמויות השונות וכך ניתן לבחון את הסיטואציה מכמה היבטים.

 

הרומן בנוי כשש עלילות חיים של שש דמויות שמתקדמות במקביל לאורכו (אדם, אסיה, גבריאל, נעים, דאפי, וודוצ'ה) ישנם גורמים שמלכדים את העלילות הבודדות ליצירה אחת:

  1. המקום בו פועלות כל הדמויות משותף לכולן – חיפה.
  2. הזמן – תקופת מלחמת יום-כיפור.
  3. כל דמות מתייחסת במונולוגים שלה לדמויות האחרות ומקיימת איתן קשרים שונים ומפגשים שונים.
  4. הדמות של אדם היא המרכזית והיא המקשרת בין הדמויות. דמותו של גבריאל מהווה גם כן גורם מקשר – כולם מחפשים אותו ודואגים לגורלו.
  5. מוטיבים חוזרים לאורך כל העלילה:
  • מוטיב ה"חיפוש" – במישור העלילתי המוחשי מהווים החיפושים אחר גבריאל נושא מרכזי שחוזר שוב ושוב במהלך היצירה וקושר סביבו את הדמויות.
  • מוטיב ה"חיפוש" – במישור הסמלי – חיפוש הזהות של הגיבור המרכזי, אדם כפרט, כבן של החברה הנמצאת במשבר, כקולקטיב.
  • מוטיב ה"מאהב" – חוזר 3 פעמים במקומות שונים ומהווה מבנה משותף בין כל הדמויות פרט לוודוצ'ה. הוא מבטא את הדומיננטיות והעדיפות שיש לעולם הלא רציונאלי והלא מודע על אישיות הדמויות הפועלות ברומאן על פני העולם הגלוי, המודע, ההסתגלותי. מכאן משתמע המסר של הסופר לגבי עוצמת ההשפעה של העולם הלא רציונאלי והלא מודע על חיי האדם במציאות האנושית ולא רק בתחומי היצירה האומנותית.

 

סדר מסירת ההתרחשויות אינו כרונולוגי. היצירה פותחת בתיאור המצב בהווה לאחר המלחמה, ואח"כ יש פלשבק, מפעם לפעם, אשר משחזר אירועים שהתרחשו בעבר ומבהיר ומפענח בתהליך הדרגתי את המצב בהווה.

עיצוב הרומן

האמינות כלפי העובדות שמתוארות ברומן נוצרת ע"י טכניקה של הצלבת מידע: דמויות שונות מוסרות מידע עובדתי דומה מאד על אותה התרחשות, אך עם זאת, כאשר הדמויות השונות נוקטות התייחסות רגשית כלפי ההתרחשות, יש ניגודים ושוני בעמדת הדמויות כלפי אותה סיטואציה.

יש ביצירה אפיזודה (התרחשות) של מתח ומסתורין שמאפיינת סיפורים בלשיים. לדוגמה, כשדאפי חוזרת הביתה ומוצאת בדירה את נעים. כשנעים משכפל מפתח ודוחף לתוך נעלו. כשאדם מגיע בלילה לדירת הסבתא עם צרור מפתחות מהמוסך ומנסה אותם אחד אחד כדי לפרוץ לדירה ואז מגיעה השכנה שמאיימת שתתלונן במשטרה. כאשר אדם מחלץ את המכונית של שוורצי (מנהל ביה"ס) אחרי התאונה, ומגלה כתם של המכונית השניה, ומגרד את הצבע במברג ומגלה משטח תכלת של המוריס שהוא מחפש.

הסמליות ביצירה

  • הבן החירש יגאל מסמל את החירשות בתוך המשפחה. אין תקשורת, אנשים אינם קשובים למצוקות הזולת וכל אחד שרוי בבדידותו.
  • המוסך – סמל של בנין ועשייה, עושר והצלחה כלכלית.
  • שנת 47 – מסמלת במישור הלאומי את התקופה בחיי העם היהודי לפני קום המדינה ולפני מימוש הציונות , כאשר יהודים וערבים חיו ביחד, תקופה משוחררת כמעט מעול ומהתחייבות ואחריות. במישור הפרטי גם אדם, הגיבור הראשי חי חיים צעירים ללא עול ומחויבות.
  • שנת 48 – החברה היהודית בארץ מקבלת על עצמה עול כבד ואחריות של ניהול המדינה. ובמישור הפרטי: אדם, הגיבור הראשי, אף הוא מקבל עליו אחריות , הוא מתחתן. המרדף חסר המנוחה אחר מוריס 48, וגבריאל מסמלים את הגעגועים והמשיכה הלא מודעים של הפרט ושל החברה לסמלים של שנת 1948.

במישור הגלוי והמודע יש שנאה בין יהודים וערבים שרואים זה בזה אויבים. אך יתכן במישור הלא מודע, יש כמיהה לקרבה אינטימית בין שני הצדדים, דוגמת הקשר בין דאפי ונעים.

"המאהב" כרומן חברתי

כל דמות מעוצבת בצורה מוחשית ויש לה סיפור חד פעמי משלה. עם זאת, היא מייצגת קבוצה מסויימת בתוך החברה שלנו. יש ברומן חתך של החברה הישראלית על רבדיה השונים, על ההוואי ואופי הקיום של כל שכבה: משפחה ישראלית יהודית, בורגנית (אדם ואסיה), נוער בגיל ההתבגרות (דאפי, אוסנת, טלי,) אופי הקיום היהודי בארץ לפני מלחמת השחרור (וודוצ'ה), יורדים ועריקים (גבריאל – דרכו עושה הקורא היכרות עם הוואי צבאי בתקופת המלחמה ועם העם היהודי), והחברה הערבית אותה מייצג נעים.

הערבים ברומן

   נעים מייצג את הערבים הישראלים. באמצעות המונולוגים שלו אנו מתוודעים לקבוצה אליה הוא שייך. הוא גר בבית הוריו בכפר ערבי. יש לו שני אחים שלומדים באוניברסיטה. האב אינו רוצה עוד בן שלומד, ולכן מוציא אותו מביה"ס ושולחו לעבוד בחברה היהודית.

תכנית הלימודים בביה"ס הערבי זהה לזו ביהודי (נעים מצטט קטעים מתוך ביאליק). יום עבודתו של נעים: קם ב ארבע וחצי בבוקר. נוסע באוטובוס מלא ערבים מהכפר (יחד עם אלו שמתפרנסים בחברה היהודית כעוזרות בית, זבלנים, רוחצי כלים וכו') תעודת הזהות שלהם תמיד בכיסם למקרה של ביקורת פתע של היהודים. נעים יודע עברית, אך שונא לשמוע חדשות ב"קול ישראל" וב"גלי צה"ל" ומעדיף שירי אהבה מתוקים בערבית.

בתיאור ערב שבת במשפחתו של אדם נמסרות הכללות שעושים היהודים כלפי הערבים. אדם מציג עמדה אינדיבידואלית יוצאת דופן, הוא אינו עושה הכללות. הוא מעסיק במוסך שלו כ- 30 ערבים ויודע שלא כולם גרועים וראויים לגינוי.

אדם מתאר בהערכה גדולה את חאמיד, שהוא מכונאי  מעולה וחרוץ שאפשר לסמוך עליו. חלק מהעובדים במוסך הם ילדים שנכנסים למעגל העבודה בגיל רך. הם מנקים ואוספים ברגים במקום ללמוד בביה"ס. בעיתות שלום לא מרגישים מתח בין הערבים ליהודים, אך בזמן מלחמה הערבים לא מופיעים לעבודה.

נעים מתאר באחד מהמונולוגים שלו את אחיו עדנאן, שרצה להתקבל לאוניברסיטה העברית ולא הצליח, אז אביו פנה למשרד הביטחון כדי שיעשו למען בנו מחווה מיוחדת, כי הוא מלשין לטובת היהודים, אך למרות זאת עדנאן לא התקבל וכנקמה הוא הצטרף לארגון חבלה שפועל מלבנון.

אדם מתאר גם שעל אף ש 30 ערבים  במוסך בסדר כלפי חוץ, הם לא הלשינו על עדנאן למרות שידעו על מעורבותו. כשבאו לכפר הערבי אנשי שרות הביטחון ועיתונאים וצלמים, אמר האב כי עדנאן היה מופרע ומשוגע בניגוד לאחיו נעים.

הערבי בחברה היהודית תמיד בחזקת חשוד. נעים מתאר כיצד הוא מסתובב בחיפה עם שקית פיתות ומביט בחנויות. היהודים מזהים שהוא ערבי וחוששים שיש לו בשקית  פצצה, ולכן מחליט לזרוק את השקית, עוד הוא מוסיף ואומר: "כשאנחנו הערבים בתנועה זה בסדר, אבל כשאנו עומדים מיד חושדים בנו".

כשנעים מתארח בערב שבת בביתו של אדם כדי לפרוץ בלילה לבית הסבתא, חוקרת אותו אסיה על משפחתו כאילו היתה ממשרד הביטחון, וכששואלים אותו על המחבל שהתפוצץ  באוניברסיטה, הוא מסתיר את זהותו כאחיו ומשקר באומרו שזה בן דוד רחוק ומשוגע.

דאפי, בשיחתה עם נעים, מבקשת ממנו אישור על כך שהערבים שונאים את הישראלים, ונעים בתשובה עונה שגם הערבים הם ישראלים ומכחיש שהם שונאים את היהודים, אך בפני עצמו הוא מודה בכך.

כשנעים מגיע לביתה של וודוצ'ה היא מאלצת אותו להתרחץ בביתה שוב למרות שהתרחץ כבר בביתו, וזאת כדי 'שלא יכניס לביתה לכלוך וג'וקים' היא אומרת לו: "פה זה לא מכה!"

וודוצ'ה נוהגת לחטט בכיסי מכנסיו של נעים כדי לבדוק שאין שם פצצה או חשיש, וכשמצאה פעם אולר בכיסו החרימה אותו, כי 'היא פוחדת מערבים שמסתובבים עם סכינים'.

דור האבות – קשיחות ודבקות במטרה

דור האבות  ברומן מיצג בידי 3 דמויות: אביו של אדם, אביה של אסיה וודוצ'ה, סבתו של גבריאל.

אביו של אדם מוזכר בכמה משפטים בודדים ועקיפים שנאמרים ע"י אדם.  הוא  בעל מוסך ודרש מאדם לעזוב את בית הספר, ולעזור לו במוסך עד ראשית מלחמת השחרור. זו דמות של איש עבודה, פועל, מוסכניק', מקצוע מכובד ביותר בישוב העברי בשנות ה -40.

הוא מוריש לבנו אדם אהבה לעבודת כפיים ואת הגאווה בעבודה עצמית ואי ניצול הזולת.

 

אביה של אסיה מעוצב באופן עשיר ומעמיק יותר. כבר בתיכון, בטרם הכרזת המדינה ידע אדם שאביה של אסיה, אז בת כיתתו, שייך למנהיגות וקשור בענייני ביטחון. זו הסיבה שלאסיה היה מעיל צבאי וכל מיני אביזרים צבאיים אמיתיים, שהרשימו את בני כיתתה. בתום מלחמת השחרור שמו של אביה הופיע בחדשות וקשרו אותו בפרשה אפלה, הוא הודח מכל תפקידיו ונשמעו תביעות להעמידו למשפט.

כשאדם ואסיה מכירים זה את זה, אדם מתאר אותו כמוקף ערמות ענקיות של עיתונים, מאזין לרדיו גם בלילה, עובר מתחנה לתחנה באובססיביות, כאילו מחפש אינפורמציה על הפרשה שלו ממקומות זרים ורחוקים. הוא אינו רוצה לראות את חבריו. גאה וכועס על העולם, בטוח בצדקתו, בעוול שנעשה לו.

המפגש המשמעותי השני עם אביה של אסיה מתרחש שנים לאחר מכן, בנסיבות של אסון. כשבנם החירש של אסיה ואדם נדרס למוות, והוריה של אסיה הגיעו ושהו בביתם שלושה חודשים על פי בקשתם. אז הגיעו פקודיו לשעבר מהשירותים החשאיים, כל אלה שהתרחקו ממנו לאחר הפרשה החליטו כעת לבוא ולהתפייס עם המנהיג הגדול, המודח. כזה הוא דור הנפילים של האבות המייסדים. גם כאשר הם טועים ושוגים, הם קשוחים ובטוחים בצדקת דרכם אפילו במחיר של בדידות חברתית. אך כאשר פוקד אותם אסון הם מתאחדים ועם האבלות באה גם המחילה וההתפייסות.

שני האבות האלה מקדישים את כל חייהם לשני מקצועות המיתוס: עבודת כפיים וביטחון. שניהם גברים ממוצא רוסי אשכנזי.

 

וודוצ'ה דמות אשה , ילידת ירושלים. ביתו של רב ספרדי, שזכה למעמד בכיר בדור האבות של הציונות המודרנית בא"י.  היא הדמות המרשימה ביותר ברומן ומעוררת הערכה והתפעלות הן אצל אדם ונעים המבקרים בביתה והן אצל הקורא. כשהיא מאושפזת בבית החולים חסרת הכרה ומנהלת המוסד בו היא שוהה מספרת לאדם, שבא לבקרה, כי היא ראתה את תעודת הלידה העותומנית שלה והיא בת 93. נולדה בשנת 1881 (תחילת הציונות). היא מכנה אותה ישישה היסטורית. נכס ממש. ולמרות גילה המופלג, שערותיה עדין שחורות, עורה חלק וקמטיה מעטים.

מצבה הולך ומשתפר, הכרתה שבה אליה, והיא נאחזת בחיים במלוא המרץ. היא נזכרת בכל מה שידעה: החלה מתלבשת ושרה לעצמה. היא מתנפלת ברעבתנות על עיתון "מעריב" ישן. לפי דרישתה, מספרים לה הרופא והאחיות את קורותיה וקורות המדינה בכל התקופה שהיתה מחוסרת הכרה. רק עתה נודע לה על מלחמה נוספת שהתרחשה. היא אפילו ביקשה לעשן.

כאשר שמעה שגבריאל, נכדה, הגיע מפריז כדי לראות אותה, היא מזמינה מונית ושבה לביתה בחיפה. כאשר מביא אדם את נעים לביתה כדי לגור איתה, היא נזכרת שראתה אותו בליל הפריצה והבחינה מיד שהוא ערבי. היא בודקת את המזוודה שהביא, שולחת אותו להתרחץ כדי שלא ילכלך את ביתה ומדברת עמו בערבית.

שמה "וודוצ'ה" מעיד עליה וידה = חיים. היא נאחזת בחיים בכל רמ"ח אבריה ושורדת למרות ועל אף גורלה הכאוב. היא מתעניינת ואכפתית באשר למתרחש מימי ילדותה בירושלים של סוף המאה הקודמת ועד להיותה זקנה בזמן מלחמת יום הכיפורים.

נכדה, גבריאל, סוטה מהדרך של סבתו ובוגד במיתוסים הציוניים המהותיים ביותר: ירד מהארץ וערק מהצבא (ברח מהחזית במלחמת יום – כיפור). וודוצ'ה אינה יכולה לשאת זאת ונוטלת על עצמה את האשמה. היא מאבדת את הכרתה שוב ומתה מבלי שזכתה לראות את נכדה גבריאל.

דור הבנים – התפרקות מערכים והתברגנות

הדור הדומיננטי ברומן הוא דור הבנים, המעוצב בעיקר בדמותם של אדם ואסיה. זהו דור תש"ח, דור מלחמת השחרור, דור של צברים, ילידי סוף שנות העשרים שינקו והתחנכו על ברכי האידיאלים של דור המייסדים וערכיהם. בבגרותם התפרקו מן הערכים שהנחילו להם אבותיהם והתברגנו במערכות החיים עם הצמיחה הכלכלית של שנות ה 60, 70.

 

אדם – הפסיק את לימודיו בגיל 15, כדי לעזור בפרנסת המשפחה. הוא ספג בנערותו שבטרם המדינה, ערכי א"י העובדת, ובשנות ה-50 המשיך לעבוד במו-ידיו בכל עבודות המוסך. עסקיו פרחו. המוסך גדל והתרחב, והוא שכר לו בהדרגה עוד ועוד פועלים עד ל-30 במספר. רובם ערבים מכפרי הגליל המערבי. לאט לאט הפסיק לעבוד בעצמו ויותר השגיח על הפועלים ועבודתם. רווחיו הלכו וגדלו והוא הפך ל"נובוריש" (אדם שלא הגיע ממשפחה עשירה והפך להיות עשיר). תמיד החזיק בכיסו חבילת שטרות (אלפי לירות), מפזר את כספו ללא דין וחשבון. הוא החליף דירה. קנה לעצמו מכונית חדשה וגם לאשתו. הממון אצלו ואצל בני דורו, הופך  תחליף לערכים חברתיים ואנושיים של אבותיהם.

אדם הוא גבר כבן 45. בעל זקן שופע. מתאר את עצמו כאדם שקט. דאפי בתו מותחת ביקורת על הקשרים החיצוניים של הוריה. אדם מעיד על עצמו כי רוצה בחבר קרוב ואינטימי, עימו יוכל לדבר ולספר על דברים אישיים. בהתנהגותו של אדם יש מישור לא ראציונאלי, שאינו מובן לו. הוא אינו שולט בו ואינו מודע לו. למשל: החיפוש האובססיבי אחרי גבריאל, המאהב של אשתו. אדם מתאר גם סיטואציה בה טלי חיכתה לדאפי לבד בביתם והוא חש תשוקה אליה עד כדי הסתגרות בחדר ופורקן אישי. לאחר מכן הוא מציע לטלי להצטרף אליו לנסיעה במכוניתו והיא מסכימה. הוא קונה חולצות לטלי ולדאפי ביתו. לטלי הוא קונה כדי לפצות את רגש האשמה על תחושת התשוקה כלפיה. לאחר מכן הוא נוסע עמה לים והם עוברים דרך בית החולים, שבו שהתה הסבתא. אדם משחד את השומר הערבי ב- 10 לירות ומבקש חדר ללילה. הוא שוכב עם טלי. בתחילה היא מתגוננת ובוכה ואח"כ משתפת עמו פעולה. בחצות הוא מחזיר אותה לביתה, תוך תחושה קשה שעשה מעשה שלא יעשה וחושש שהעניין יתגלה. הוא אומר על עצמו: "הנה גם אני הפכתי למאהב, מאהב שמחפש מאהב".

בעולם המודע מחשיב אדם את הערך הנחשב בחברה: עוצמה כלכלית, הצלחה מבחינה חומרית ובעצם, הוא מתעשר מהמלחמות. בעקבות מלחמת ששת הימים הוא מבסס את המוסך שלו בעיקר על עבודה ערבית זולה. ובעקבות מלחמת יום הכיפורים המוסך שלו מתמלא במכוניות של היוצאים לעבודה. הוא מספר שהוא נהנה להגיע אחה"צ למוסך על מנת לספור את הכסף שצבר. אך כנראה יש לו התנגדות תת ערכית לנורמת החיים שהסמל שלה הוא כסף, נראה כי הכסף בכל זאת מפריע לו. הוא מחפש הזדמנויות לפזר את כספו בנדיבות מוגזמת.

יחסו של אדם לאסיה הוא אמביוולנטי (דו ערכי). לדוגמה: לאחר מותו של בנם יגאל, חשב אדם תקופה ארוכה על פרידה מאסיה מפני שאינו חש תשוקה כלפיה, אך מצד שני לא רצה להתגרש כיון שרצה עוד ילד. הוא מתאר את חייהם כשוממים. הוא אינו רוצה להתגרש גם בשלב מאוחר יותר כדי שביתו לא תהיה "בת למשפחה הרוסה" (כמו טלי).

אדם הוא דמות מרכזית ברומן. הוא מתואר על פני תקופות חיים אחדות: בהווה וע"י "פלאשבקים" לעבר חייו כתלמיד, בחברותו עם אסיה ולשנים הראשונות של נישואיו. אדם הוא דמות מתפתחת, עגולה. הוא משתנה ומתפתח במהלך היצירה.

אסיה – ביתו של מנהיג לאומי, העוסק בענייני ביטחון ושירותים חשאיים לקראת המדינה שבדרך. היא סופגת בנעוריה אידיאלים חברתיים מהפכניים. היא אשת ספר, אינטלקטואלית במהותה. היא נעשית מורה להיסטוריה, נישאת לאדם שהכירה עוד בילדותה. גם היא עוברת תהליך של התברגנות. במקרה שלה במקום ליצור היסטוריה, כמו אביה, היא מלמדת היסטוריה. במקום ליצור מהפכה, היא מלמדת על המהפכה הצרפתית.

זהו דור הבנים של שנות ה -70 עפ"י א.ב. יהושוע: במקום לעבוד את העבודה, משגיחים על העבודה. במקום ליצור את המהפכה, מלמדים עליה.

ההבדלים בהשכלה ובמקצועות העיסוק יוצרים פערים ביחסיהם. הידידות והשפה המשותפת הולכות ונמסות. המשיכה ההדדית והתשוקה נעלמות. גם דאפי ביתם מותחת ביקורת על הזוגיות של הוריה. היא אומרת: "זוג משונה, אני תוהה למה הם בכלל התקשרו זה לזה, מה הם רוצים? לא זוכרת שראיתי אותם מתחבקים, מתנשקים, בקושי ראיתי אותם משוחחים".

אולי הבן החירש, ה"פגום" הוא פרי אהבה כושלת, פגומה.

באמצעות המונולוגים של אדם ודאפי ניתן ללמוד על דמותה של אסיה. אדם מספר עליה שהיא מורה להיסטוריה בתיכון. בבוקר קשה להעיר אותה, כי היא בודקת מבחנים כל הלילה. היא בעלת טעם רע בלבוש. בגדיה מאופנה מיושנת של זקנה. יש בה חסכנות עד כדי קמצנות, בעיקר כלפי עצמה. (תכונה שעברה אליה מאביה). למרות שמצבה הכלכלי טוב, הנושא הכספי כלל לא מעניין אותה. אדם בספק אם היא יודעת, כמה היא משתכרת כמורה. היא קונה דברים זולים. במסעדות היא  תמיד "לא רעבה" ואח"כ מלקטת מהצלחת שלו את הפירורים ושותה מכוסו את שאריות הקפה. בתקופה שגבריאל גר בביתם, היא נראתה מאוהבת בו.

אין תשוקה ביחסיה עם אדם, אך היא משחזרת חלומות שיש בהם תשוקה רבה וגעגועים לקרבה אנושית אינטימית שחסרה לה במציאות. דאפי מספרת שיום אחד הקדימה לחזור מבילוי לביתה. היא ניגשה ישר לחדר העבודה של אמה, אך הדלת היתה נעולה מבפנים. תחילה נתקפה פחד, אולם לאחר שנקשה מספר פעמים על הדלת, יצאה אמה בשיער פרוע וסיפרה שהיא עובדת ולאחר מכן שמעה דאפי, שהיא צוחקת עם גבריאל. היא מבינה מה מתרחש ביניהם ורצה לספר לחברותיה.

אסיה היתה מרדנית כנערה צעירה, מרדנית במובן החיובי. היא התבוננה בעולם סביבה בעיניים ביקורתיות. אסיה גם כן דמות עגולה ומתפתחת. עולמה נע בשני מישורים: העולם הלא מודע והלא ראציונאלי, שבא לידי ביטוי בחלומותיה והעולם המודע – תכונות אופייה, התנהגותה, אירועים בחייה. דמותה מתוארת בכמה תקופות שונות בחייה: בהווה, בעבר כתלמידת ביה"ס ובתקופת נישואיה.

דור הנכדים

הריסת האידיאולוגיה הציונית ועקירתה מהשורש מתחוללת בדור השלישי על רקע "רעידת האדמה" של מלחמת יום הכיפורים. היא מיוצגת ברומן ע"י גבריאל, דאפי ונעים.

גבריאל –  הוא הנועז והקיצוני בחברת דור הנכדים. אמו נהרגה בידי ערבים במלחמת השחרור, והוא גדל אצל סבתו בת ה – 67. היא מעניקה לו חינוך ציוני של הכרת הארץ בעזרת טיולים במכונית מוריס מודל 47. הוא הצטרף לאביו שבפריז. גבריאל עבר תהליך הפוך מזה שעבר על דור המייסדים – הם עזבו את הוריהם באירופה ועברו לארץ והוא עוזב את הארץ, דבר שנראה כבגידה כ"נפולת של נמושות" ( – מושג שתבע רבין).

אדם, אסיה ודאפי, לא רק שאינם מסתייגים מגבריאל – היורד, החוזר ארצה אחרי 10 שנים כדי לקבל את הירושה של סבתו, הם גם מקרבים אותו ו"הופכים" אותו למאהב של אסיה. בעקבות החיפושים נמצא גבריאל בקרב האוכלוסייה החרדית, דבר המצביע על מידה של עוקצנות חברתית. כלומר, האמונה החרדית כמקור ההשתמטות ובריחה מן המיתוס הציוני המהותי של שירות בצבא, נתינה למדינה ולחימה כנגד האויב. גבריאל פוגע אם כן, במיתוסים הבסיסיים של הציונות. (גם יורד וגם עורק) ייתכן שזו התרסה, זעקה, מחאה. יתכן והדרך השתנתה.

די למלחמות! די להרג!

דאפי – היא כעין אלטרנטיבה אחרת למעשיו של גבריאל. היא מגיבה בכאב על נפילתו של המורה למתמטיקה ובאזכרה לזכרו, היא קוראת שיר של שאול טשרניחובסקי, "ראי אדמה" ו"הנה מוטלות גופותינו" של חיים גורי . היא מתפרצת על המורה המחליף ועל כך מסולקת מבית הספר. דאפי מתארת שיעור של אמא שלה כמורה מחליפה בכיתתה ובשיעור זה היא מתפרצת כלפי אמה ומתנגדת לתפיסתה. בויכוח ביניהן היא מקעקעת את האידיאולוגיה הציונית ואינה מקבלת את הגישה שהציונות היא הברירה היחידה לעם היהודי. היא אותה נערה בת 15 המציגה את האלטרנטיבה האחרת לחיים בא"י: במקום מלחמה והרג היא מציעה – שלום, אהבה ואושר. היא היחידה ברומאן שרואה בנעים אדם שווה ערך לה וליהודים. מתאהבת בו ומתמסרת לו נפשית וגופנית.

מושג "המאהב"

"מאהב" – כינוי לאדם העוגב וחושק באשה. כלומר כשתאוות הבשר והתשוקה המינית הן העיקר ביחסיו עם האהובה. לכן, בתקופת היישוב בא"י החלוצית ובעשרים השנים הראשונות שלאחר הקמת המדינה לא היה מקובל להשתמש במושגים כמו "מאהב", כיוון שהתשוקה האירוטית נחשבה באותם ימים לטאבו חברתי. במקום זה השתמשו במילים כמו: חבר, ידיד, מחזר.

 המחבר א.ב. יהושוע מזעזע את הקורא של שנות ה – 70 בשימוש במושג ה"מאהב". הוא למעשה משתמש במושג שהובא ארצה מהתרבות האמריקאית, לאחר מלחמת ששת הימים והצמיחה הכלכלית בארץ, כשהישראלים הפכו להיות נהנתנים – בליינים, והבקיעו את חומת הטאבו (האיסור) האירוטי.

עולם הערכים הולך ומתמוטט ו"לעשות אהבה" בכל שעה, בכל מצב עם כל אחד הופך לצו השעה, וכך המושגים "מאהב" ו"מאהבת" הופכים להיות נורמטיביים.

בתחילת הרומן נראה היה שגבריאל הוא המאהב היחיד, אך בהמשך מתברר שאדם הנשוי בן ה – 45 הופך להיות המאהב של טלי בת ה – 15, ונעים הנער הערבי בן ה – 15 , (שוב בהשפעתו של אדם, אם כי לא במודע) הופך להיות המאהב של דאפי היהודיה בת גילו.

שלוש האהבות האלה אינן בריאות ופוגעות בסדר החברתי הטבעי המקובל בחברה האנושית ובסולם הערכים האירוטי ,קפדני ושמרני של החברה היהודית בא"י. המאהבים חוצים מחסומי מין, גיל ודת ומקעקעים את גבולותיה האסורים של האירוטיקה המערבית. (מה שפעם היה אסור, כיום, מקובל).

כל הסיכומים לבגרות בספרות

עוד דברים מעניינים: