מומיק \ דוד גרוסמן – סיכום וניתוח

מומיק / דוד גרוסמן סיכום

 

א. השפעת ההדחקה וההשתקה על בני 'הדור השני':

ילדיהם של ניצולי השואה או ה'דור השני' מעולם לא חוו את זוועות השואה אך סבלו מנוכחות הטראומה בחייהם. בסיפור, הוריו של מומיק בחרו להשתיק ולהדחיק את הסיפור הנורא של השואה.

בשנות החמישים ראתה החברה הישראלית את הניצולים כנציגיה של יהדות הגלות המאופיינת כפסיבית ואנטי הרואית, בניצולי השואה דווקא סטיגמה שלילית בתור אנשים אשר לא נלחמו והלכו "כצאן לטבח". הניצולים התביישו לספר את סיפורם והעדיפו לשתוק, ההשתקה וההדחקה לא היו רק מנגנון הגנה אלא ביטוי לאינטרסים פוליטיים של החברה הישראלית באותם ימים.

אך בסיפור 'מומיק' למרות שתיקתם, מחלתם הטראומתית מחלחלת אל מומיק ומשפיעה על חייו.

הסוד המשפחתי משפיעה על מומיק רבות והנחישות לגלותו הופכת במהרה לאובססיה שניזונה מחוסר הידיעה של מומיק בנושא בגלל השתיקה של הוריו וההדחקה של סיפורם.

 

ב. דרכי העברת הטראומה אל מומיק:

הוריו של מומיק העבירו את הטראומה של השואה אל ילדם ללא תשומת לב.

בגלל אורח חייהם והשוני שלהם מן הסביבה הם העבירו למומיק את הטראומה שלהם, דבר זה קרה בכמה דרכים:

  • אורח חיים נוקשה, ומלווה בשגרה מאובנת:  לוח הזמנים וסדר הפעילויות היומיומיות שלהם חוזר על עצמו בכל יום, אין כל חריגה מהשגרה היומיומית למעט נסיעה שנתית לטבריה בשבוע שבו חל יום השואה. נסיעה זו מיועדת לתחזק את ההחדקה מזכרון השואה.

השמירה על שגרה כה מהודקת מבטאת את ההכרח ההישרדותי שבבניית עולם מוכר. הניצולים,שאיבדו ברגע את כל עולמם מנסים ליצור מציאות חסרת טלטולים וחריגות בלתי צפויות.

  • ניתוק ובידוד מהסביבה: חוסר האמון בבני האדם והרצון להתרחק מהסביבה, הופך את ביתם של ההורים למצבר סגור. ההתנהלות בחייהם מאופיינת באטימה כמעט מוחלטת מפני חדירתם של גירויים חיצוניים. להורים יש מעט חברים, ההורים הניצולים מוצגים ברומן כמי שאינם מצליחים להפנים את הקודים התרבותיים של החברה החדשה. הם חיים בה כ"אחרים", מנוכרים ושונים. הרומאן מאיר באופן נוקב את הקושי העצום של ניצולי השואה להרגיש שייכים לארץ. הם חיו בה כמנוכרים ובודדים והתקשו להשתלב בישראליות הצברית של אותם הימים.
  • החדרה הקיומית: טראומת הרעב הקשה שחוו ההורים במחנות הריכוז נותנת אותותיה בכל ארוחת ערב בביתו של מומיק. במפגש עם האוכל חוזרים ההורים בתודעתם למחנות, והם אוכלים כאילו הסכנה מרחפת מעל ראשם. התחושה כי בכל ארוחה הוריו נלחמים שוב על חייהם מעוררת במומיק אימה. על ערב הוא צופה בטקס האכילה מבועת ומפוחד. על אף הסיוט שעובר על מומיק בכל ארוחת ערב הוא מבין בדרכו שלו את המאבק של ההורים במוות. הוא מאמין כי הוריו אוכלים בצורה כזו מכיוון שהם צריכים להיות חזקים כדי שהמוות לא יתפוס אותם. מומיק לא אוכל את ארוחתו אלא משחק באכול , הוריו לא שמים לב לפעולותיו בארוחת הערב מכיוון שבמחשבותיהם הם נודדים ל"שם" ומשאירים את מומיק לבד. הם אינם דואגים למומיק ובנוסף לכך מעבירים אליו (ללא מילים ובאופן לא מודע) את הטראומות, כך מתקיימת מציאות הפוכה במשפחתו של מומיק אשר נובעת מהיפוך בתפקידי הורה-ילד.
  • אימה מתמדת מפני אסונות בלתי צפויים: הגנת יתר, ודאגה מופרזת מאפיינת את יחסם של ההורים למומיק. אמו מזהירה אותו מדי יום מפני האסונות העלולים להתרחש בבית. דוגמא לכך ליחסם המגן של ההורים היא האיסור הקבוע על יציאתו לטיול שנתי.

ביחסם הנוקשה של ההורים למומיק תורמים הוריו לניתוקו מהחברה בה הוא גדל, לתווית 'שונה' שדבקה בו, ובכך למעשה לבדידותו. בידוד זה מהווה קרקע פורייה לעולם הדמיוני והמסוכן שבונה לעצמו מומיק, עולם שהופך מציאותי עם התקדמות העלילה.

  • מוגבלות תפקודית: אביו של מומיק אינו נוגע בשום משום שהיה בזומנדר קומנדו, ומהות התפקיד לא אפשרה להחזיר ידיו לשימוש נורמלי , משום שהמוות דבק בהן. בזמן עבודתו הוא מקפיד לחבוש אצבעונים, הוא מעולם לא נגע במומיק בנו, לא ליטף וחיבק, ועקב זאת חוסר המגע הפזי מטריד את מימוק.

 

ג. קריסת ההדחקה וההשתקה:

הרומן פותח בתיאור האירוע המרכזי, שבעקבותיו מגיח קולו של העבר, החוזר לחיי המשפחה ומרסק את מנגנון ההשתקה וההדחקה, הופעתו הפתאומית של סבא אנשל מייצגת את העבר ומחזירה את הזיכרון הטראומתי לחיי המשפחה והופכת אותו למציאות בעלת כוח הרסני. זוהי נקודת מפנה בחיי המשפחה ובחייו של מומיק- סיוטי הלילה של אביו חזרו לחייו מאז שהגיע אנשל לביתם ועקב זאת יוצא מומיק במסע אל העבר המשפחתי, מסע שעתיד לשנות את חייו.

האם קיוותה כי בקבורתה של סבתא הני בתוך קבר ממשי, יכולו להמשיך חיות ב"שקט" ולהדחיק את עברם. אך עקב בואו של אנשל הם לא יכולים לעשות זאת. המחבר פתוח את הרומן בין שני האירועים המתמצתים, את המתח הקיים במשפחה בין ההשתקה וההדחקה (קבורתה של הני), לבין הופעתו המחודשת של העבר (הופעתו של דוד אנשל).

 

ד. דמותו של מומיק – דרכי עיצוב:

מומיק הוא ילד בן 9, בן להורים ניצוליי שואה המתגורר בירושלים בשנות ה50. מומיק ילד צנום וחנון, הוא נבון מאוד, סקרן וחקרן, המבלה שעות רבות בקריאת ספרים. הוא איננו ילד מקובל בכיתתו ולמרות שהתלמידים מעריכים את חוכמתו וידענותו הוא אינו מצליח ליצור עימם קשרי חברות. הוא מקפיד מאוד על סדר וניקיון, הוא ילד המתנהג עפ"י נורמות מוסריות גבוהות. העקבות הטראומתיות של השואה, עצבו את זהותו, השפיעו על אישיותו, התנהגותו והחלטותיו.

 

ד.1. שם או כינוי:  מומיק נקרא על שמות בני משפחתו אשר נספו בשואה. סבתו נהגה לקרוא לו בשמותיהם של כל אחד מבני המשפחה שנכחדה. העובדה ששמו של מומיק נושא את זיכרון המשפחה הוא נדבך חשוב בזהותו כדור שני. דומה כי קיומו במשפחה מקביל לקיומו של נר זיכרון. בני משפחתו משליכים עליו את זיכרונותיהם הכואבים ומטילים עליו את תפקיד ייצוג השושלת שאבדה.

ד.2. מפגשים עם דמויות אחרות:

  • סבא אנשל: הדוד אנשל הוא דמות מפתח ברומן, המניעה את העלילה. דמותו של אנשל היא כשל רוח רפאים שעלתה לפתע מקברה ומייצגת את עבר המשפחה אשר קם לתחייה. במשך כל הרומן אנשל מספר ללא הפוגה את הסיפור הנורא ומציף מחדש את הזיכרונות המודחקים של המשפחה. קיים דמיון רב בן הדוד אנשל למומיק, הבא לידי ביטוי בשלושה אופנים עיקריים- באהבת הכתיבה והספרות ובעיקר בהתעקשות שניהם לא להיכנע להשתקת הסיפור המשפחתי.

הסיפור המשפחתי הנורא מהווה נדבך נוסף המקשר בין השניים. מומיק והסב מתעקשים להציף מחדש את הסיפור המשפחתי- אנשל לא מרפה מהסיפור ומומיק מתעקש להשלים במוחו את כל הפרטים החסרים. ברית מסוכנת נרקמת בין הסבא החדש למומיק- שניהם חותרים תחת ההשתקה וההדחקה בה נוהגים ההורים של מומיק ושאר הניצולים וניתן להבחין בדמיון במחיר ששניהם משלמים על כך. ההתעקשות על הסיפור שלובה בניתוקו של סבא אנשל מן הסביבה ואיבוד שפיותו. והתעקשותו של מומיק מובילה לתוצאות דומות- ניתוק הדרגתי מן המציאות ושינוי קיצוני בהתנהגותו עד כדי שהוא מורחק מן הבית ועובד לפנימינה מיוחדת.

  • אלכס טוכנר:  הוא עולה חדש מרומניה, אלכס הוא ילד חזק ושרירי, ספורטאי של ממש, הוא מייצג את תרבות הגוף שהייתה חלק מתדמיתו של הצבר המיתולוגי החסון והשרירי ואילו מומיק מייצג את הגלותיות, החלק המפותח אצלו הוא השכל ולא הגוף. תפקידו הספרותי של אלכס, הוא למעשה, הדגשת זרותו של מומיק בחברת הילדים, זרותו הנובעת מאי התאמתו למודל הצברי המקובל בשנים אלו והאינטרקאציה ביניהם מבליטה את חריגותו של מומיק.
  • קשריו של מומיק עם בלה: בתמונת הפתיחה המתארת את הגעתו של אנשך יושב מומיק בבית הקפה של בלה ומכין שיעורים, תמונה בלתי שגרתית זו מספרת את סיפור הקשר המיוחד שבין בלה למומיק, עבור מומיק בלה הרבה יותר קרובה למושג "בית" מאשר הוריו, היא הדמות הקרובה ביותר אל מומיק, והוא מבלה שעות רבות בחברתה, משתף אותה בהרהוריו ובעיקר בתהיותיו לגבי ארץ שם. זה היה מבלה שמומיק שמע בפעם הראשונה על החיה הנאצית. בלה מייצגת את הדמות ההומוניסטית שכולה אהבת האדם והיא זו שמעניקה למומיק את התבונה בנוגע לרוע האנושי "החיה הנאצית יכולה לצאת בעצם מכל חיה, אם רק יתנו לה טיפול מתאים".

 

 

 

ד.3. הנאום של מומיק:  מומיק כותב נאום לחיה הנאצית ובנאום אנו פוגשים במצוקה הגדולה בה הוא מצוי, על החוסר והחסך הגדול בחברים ובתנהלות משפחתית נורמלית. מומיק כותב נאום על שני חברים שאוהבים זה את זה, על דיבורים פשוטים בן אמא ואבא ובן. הנאום של מומיק הוא כמיהה עמוקה לנורמליות, לקשר, ליציאה מהבדידות הנוראה שבה הוא מצוי, נורמליות שלא מתאפשרת בחייו בשל היותו בן לניצולי שואה.

ד.5. מומיק הצבר:  הנסיון של מומיק להבין את "ארץ שם" נעשה באמצעות הכתיבה והציור, שמהווים דרך מיוחד בשבל מומיק להפוך את הלא נודע למוכר וידוע באמצעות אמצעים חזותיים.

היכולת של מומיק הילד הצבר בן ה9 להבין את "ארץ שם" נובעת מתודעתו הישראלית הצברית.

 

 ה. המסע של מומיק :

עלילת הרומן עוסקת במסעו של מומיק המונע ע"י הדחף הפנימי שלו למילוי החלקים הרבים החסרים בסיפור המשפחתי שלו. הוא מבקש לפרוץ את השתיקה, ולגלות את הסוד הנורא אשר התרחש בעבר, כדי שיוכל להציל את הוריו מפני הדבר שמסייט את חייהם המסע אותו עורך מומיק הוא מסע נפשי, דימיוני, מומיק נודד במוחו בעזרת הדימיון למקום אחר, לתקופה אחרת, אך למעשה נשאר פיסית בביתו.

מומיק נתון באובססיה לשחזור "ארץ שם".  הוא עוקב אחרי הסבא ורושם את סיפוריו, הוא מתעד במחברת גם את המילים שהוא מצליח לשמוע מההתלחשויות של הוריו. הוא יוצר מעיין מילון המרכיב את אוצר המילים של "ארץ שם" , פירושים רבים למונחים של "ארץ שם" הוא לוקח מן המנטליות הצברית, לדוגמא הוא מפרש שה'זונדר קומנדו' הוא בדימיונו לוחם אמיץ , בהתאם לפירוש הצברי למילה 'קומנדו'.

 

אחד הסממנים לתהליך שעובר מומיק הוא המעבר ההדרגתי לעולם המבוגרים ניצולי השואה. לאט לאט עובר מומיק לשבת על הספסל הירוק, בחברת הסבא אנשל וה"משוגעים" הספסל הוא מקום המפגש של פגועי הנפש מ'שם'. הוא הגיע לספסל כאשר גילה ששם זהו המקום היחידי שבו הניצולים מדברים בחופשיות אל ארץ 'שם', הספסל הירוק מסמן אזור מוגדר שבו לא פועלת שיטת ההדחקה של הסיפור הכואב. במסעו, החותר תחת השתיקה, עובר מומיק להיות אחד מיושבי הספסל הירוק. הישיבה יחד עם הקורבנות על הספסל היא בבחינת אקט סמלי המבטא ניסיון להזדהות באופן מפורש וגלוי עם הקורבנות.

ההזדהות הזו תוביל לשינוי בנפשו של מומיק ותגרום לניתוקו מהמציאות, ממיק, מחפש לא רק את האמת, כילד הוא מחפש אחר שייכות אמיתית שתפיג את בדידותו המעיקה, מוצא בקבוצה פגועת נפש זו את השייכות. מומיק נעזר בספרים בכדי ללמוד על "ארץ שם". לאורך כל הרומן מומיק בונה את "ארץ שם" בדימיונו, במושגים הלקוחים מתודעתו הארצישראלית.

שלב חשוב במסעו של מומיק הוא החלטתו לגדל את החיה הנאצית, הוא מחליט לייצר אותה בכוחות עצמו ולשם כך אוסף מספר חיות מהרחוב וכולא את כולן במרתף (אשר משמש מטאפורה לזכרון המודחק)

במהלך כל המסע שלו, מומיק נתקל בתחושת בדידות, הוא מרגיש שאף אחד לא רואה את מה שעובר עליו ולא מתעניין בו והוא נותר לבדו במאבק שלו בחיה הנאצית. את השינוי הקיצוני שמתחולל במומיק ניתן לראות אף באופן עקיף בהעמדת זעקות החתול הכלוא שמשתגע שעקב ההתעלות הקשה ואכזרית של מומיק כלפיו הובילה אותו לאיבוד שפיות.

מומיק. הילד הממושמע, התלמיד המצטיין, טוב הלב שעוזר לסבא וגם לאלכס עובר תהליך שינוי קיצוני ביותר, תהליך שגורם לו להיות אכזר ומרושע. ניתן לראות זאת בהתנהגותו כלפי סבא אנשל אשר אותו העריץ בתחילת הסיפור – כעת, הוא מוריד אותו למחסן כדי שהחיה תריח יהודון אמיתי, כאשר אנשל מבקש ללכת לשירותים מומיק לא נותן לו ואנשל נאלץ לעשות את צרכיו במכנסיים. בסוף מסעו מחליט מומיק לקחת את חבריו , יושבי הספסל הירוק אל המרתף כדי שהחיה הנאצית תתעורר לריח היהודים

בספר נאמר "…כמו כבשים הם הלכו אחריו, לאן שהוא רצה הוא היה יכול לקחת אותם איתו…" מומיק בעצם גידל את החיה הנאצית בתוכו אך ללא ידיעה. הרומן מחזק את התובנה שכוחנות אלימה" יכולה לצאת מכל אחד" . מבחינה זו פוטנציאח הרוע האנושי מוצג כעניין אוניברסלי, הקשור לטבע האדם.

 

 

 

 

 

 

 

ן. מוטיבים מרכזיים ברומאן ומשמעותם:

 

  • מוטיב המחסן: המחסן משמש כמוטיב מרכזי וחשוב, הוא מעין קבר משפחתי מטאפורי לזיכרונות העבר ומבחינה זו הוא מעין גרסא נוספת של הקבר של סבתא הני.

כניסתו של מומיק לתוכו ויציאותו ממנו במהלך הרומן מתוארות כאקטים- שהמספר מקפיד להתעקב עליהם שוב ושוב, משמעות של הכניסה למחסן היא בעצם הכניסה אל הלא מודע, אל העבר ואל הסוד אשר מנסים להסתיר מפני העולם.

  • מוטיב הספסל הירוק: הספסל הירוק מוזכר שוב ושוב לאורך הרומן. מומיק נמשך אל הספסל הירוק משום שהוא גילה כי על הספסל לא חל האיסור לדבר על ארץ "שם" ולהפך יש שם "אור ירוק" (צבעו של הספסל מרמז על כך) לדיבור על הסוד. לאט לאט הוא מתקרב אל יושבי הספסל עד שנהפך לאחד מהם. הישיבה על הספסל הירוק יחד עם הקורבנות היא בבחינת אקט סימלי המבטא נסיון להזדהות באופן מפורש וגלוי עם הקורבנות.
  • מוטיב הידיים: ידיו של האבא לא נוגעות, יש בהן מוות בגלל שהאב שימש בתור זונדר קומנדו במחנות. בעבודתו הוא חובש אצבעונים כדי שלא ייגע בדבר. חוסר היכולת לגעת הוא בבחינת נכות ריגשית המונעת מהאב ליצור קשר אינטימי עם סביבתו, דבר המוביל לנתק וליצירת ריחוק בנפשו של מומיק. היידים שלא נוגעות בדבר מסמלות את חוסר התפקוד של האב.
  • מוטיב העיניים: העיניים של האם מתוארות כמלאות בכעס ופחד. נאמר כי העיניים הם ראי הנפש, והם גם אמצעי לביטוי לנפש הדמויות. ברומן מוזכרות העיניים שוב ושוב, אך הן חלולות וריקות, כך עיניו של דוד אנשל, זיידמן,ועיני האם. העיניים מבטאות את נפשם המעוכה של הדמויות. את הריק שנותר בתוך הניצולים הממשיכים לחיות את חיייהם כמעיין חיים-מתים.
  • מוטיב המספרים: המספרים מוזכרים פעמים רבות לאורך הרומן. המספרים מסמלים את מנגנון הרצח המדויק של הנאצים. את השימוש בהגיון מספרי לוגי למעשים שכל הגיון אנושי לא יכול להסבירם. מומיק המנסה להתקחות אחר הסיפור מ"ארץ שם" עסוק באופן אובסיסיבי במספרים ומנסה להבין בעזרת מושגים מהעולם האנושי המוכר את ההיגיון שמאחורי המספרים הצרובים.

המספרים מסמלים את הכפיתיות בהתנהגותו של מומיק. הספירה משמשת למומיק דרך להבין את העולם, ואולי לבנות לעצמו עולם משל עצמו.

התנהגותו הכפייתית של מומיק יונקת את כוחותיה מהתנהגות ההורים. גם האם מרבה לספור את הדברים שסובבים אותה. המספרים, אם כך מסמנים הן את הזווכה שבחיבור בין ההיגיון המתמטי שמייצר לנו הסברים מדעיים על העולם לבין השימוש הנורא והבלתי אנושי שנעשה בו. ובנוסף העיסוק במספרים מסמן את הכפייתיות המתקיימת במשפחתו של מומיק ומחלחלת אליו.

 

 

כל הסיכומים לבגרות בספרות

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות