שיר משמר \ נתן אלתרמן – סיכום וניתוח

"שיר משמר" הופיע בספרו האחרון של נתן אלתרמן "חגיגת קיץ" (1965). את השיר כתב אלתרמן לבתו המשוררת תרצה אתר, מתוך דאגה גדולה וחשש לחוסנה הנפשי.

במרכז "שיר משמר" עומד מונולוג ארוך, בו שוטח האב את חרדתו לשלום בתו, אשר ניכר עליה שהיא מאוימת נוכח סכנות רבות הסובבות אותה, הן סכנות פיזיות והן סכנות נפשיות. בפנייתו של הדובר, ניתן להבחין בשילוב בין קריאתו הנרגשת לבתו להישמר מפני הסכנות שבגוף ובנפש, ומצד שני, הספק שמכנן בו באשר למידת יכולתו לסייע לה.

השיר כולל אחד עשר בתים. ארוך יחסית לשירים שאנו מכירים. השיר כתוב כמונולוג יחיד הנישא לדמות כביכול אלמונית, בו הדובר עומד במרכזו ונושא את דברו, כאשר הוא עובר מתוכחה, אל תחנונים, שאלות ותשובה.

בבית הראשון – פונה הדובר אל דמות נשית ומבקש ממנה שתשמור על נפשה ועל חייה. הוא מדגיש מה הם הדברים שעליה לשמור: הנפש, הכוח – כוחות הנפש והגוף, הבינה – השפיות והחיים – איכות החיים ועצם קיומם, אך גם את יכולת ההסתגלות לתמורות שהחיים מזמנים. ומתאר באמצעות דימויים ומטאפורות את הסכנות השונות והמגוונות האורבות לה, מהן עליה להישמר.

החזרה על המילים: "נפשך" ו"חייך" – שבע פעמים רק בבית הזה, מדגישות את בהילות הפניה של האב החרד לבתו.

הדובר מונה בזה אחר זה את "הדברים" המסכנים את הנמענת בשיר, הם כוללים:

עצמים מוחשים כמו "קיר נופל", "גג נדלק", "סכין" ו"אש כיריים" רומז לסכנות המצויות בתוך הבית – במקום שאמור לסמל מוגנות וביטחון. העובדה שהבית מועד לפגיעה מלמדת עד כמה גדולה דאגתו של הדובר.

שמות תואר המייצגים סכנות מופשטות יותר: "מן השורף", "מן החותך", "מן הסמוך" ו"מן הדומם". הוא יודע שהסכנות נמצאות כה קרוב ויש בהן כדי למשוך את הבת אליהן – "מן המחכה והמושך". הוא מתחנן בפניה שתשמור על נפשה ועל חייה, כי הוא יודע שהיא נמצאת בסמוך ל"צל חשך" (רמיזה לדיכאון) ושהסכנה – מקורה גם בה עצמה – "ציפורניים".

בסיום הבית הוא חוזר ומדגיש את הקריאה לשמור על הנפש, על התבונה ועל הגוף מפני כל רע שעלול לפגוע בהם: "נַפְשֵׁךְ שִׁמְרִי וּבִינָתֵךְ, שְׂעַר-רֹאשֵׁךְ, / עוֹרֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ".

בבית השני – מתאר הדובר מציאות חיצונית לחיי בתו, מעין תפאורת רקע של תחושות ורגשות המבטאות מבוכה, אי וודאות וזרות. העולם שבחוץ מתואר מצד אחד, כעולם כאוטי ומנוכר של חשכה ובדידות "הָעִיר חָשְׁכָה. אֵין אִישׁ יוֹדֵע מַה זֶּה עָם. / אֵין עָם יוֹדֵע מָה זֶּה אִישׁ וּמָה אִשָּׁה."

ומצד שני, עולם נינוח והרמוני. הערב מתואר כ"שט", לוחש וצוחק, הירח והשמיים רצים בערב החם באופן סוריאליסטי "על שתיים" וכמוהם כל המגוון הקיומי האנושי, נע בריצה בזמן שהשקיעה "נפרדת" מהעולם.

"אַךְ בַּחוּצוֹת, אַךְ בַּחוּצוֹת בְּעֶרֶב חַם, / בְּעֶרֶב חַם הַשָּׁט כִּצְחֹק וְכִלְחִישָׁה, / רָצִים עַל שְׁתַּיִם הַשָּׁמַיִם וְהַיָּם / וְהַשְּׁקִיעָה שֶנִפְרְדָה מִן הָעוֹלָם / וְהַדְּגָלִים וְהַשָּׂפָה הַחֲדָשָׁה / הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים, יֵינָם, לַחְמָם."

נראה כי הדובר מבקש להתרחק לרגע מהבעיות של בתו ולהציע לה נקודת מבט שתכניס את הסיפור האישי לפרופורציות בתוך מציאות שעל אף הקשיים שבה, היא טומנת בחובה התחדשות, אופטימיות ותקווה.

בבית השלישי – עובר הדובר לעמדה מסבירה ורכה, בה הוא מנסה להעתיק את התחושות החיוביות שליוו את סיום הבית השני, אל תוך חייה של בתו. הדובר מציע נחמה ושפיות, משענת חמימה וביתית בערב, שיש בו משהו מוכר ומרגיע: "טוב ידוע וישן", ריח תבשילים, מנורה ביתית, חמימות קיצית, חסד ורחמים. נראה כי הוא מנסה להיאחז בפשטות היומיומית של ערב ביתי רגיל ונעים, במטרה להרגיע ולעודד את הבת בסערת נפשה, אך שוב מתגלה החרדה האורבת מאחורי החזות השלווה של ערב הקיץ. נראה כי הדובר עצמו אינו משוכנע בקיום החיובי של מציאות זאת, ולכן הוא חוזר שלוש פעמים על המילה "לכאורה" – חזרה המעמידה בספק את אפשרות נעימותו של אותו "ערב קיץ טוב", שמאחוריו אורבים "מורא, רחש חשדות ודבר אשם"

בבית הרביעי – ממשיך הדובר בתיאור המתרחש בחוץ, בנימה קודרת וקשה. ניתן לחוש ברוח רעה המשתלטת על העיר. המילה "חַשְׁרוֹת" (גוש מאיים וקודר, בדרך-כלל בהקשר לעננים מעובים) מסמלת כבדות מעיקה, כתוצאה מהיעדר תנועה של הציפורים. נוסף על כך, ציוציהן שמוכרים כנעימים, מתוארים כעת כ"צוֹוְחוֹת כִּמְטֹרָפוֹת" של שדרות העיר, המתחלפות בשתיקה בשל הציפורים שנעלמו. החושך מכסה את העיר, ובמקומו יש אור מלאכותי (חשמל) או אור קלוש, דועך ומעלה עשן (גחלים).

הבית החמישי – הרגיעה שמנסה הדובר להציע לנמענת, היא יותר בבחינת משאלה, שהוא עצמו אינו מסוגל להאמין בה. הוא שב להזכיר את הצד האפל של הקיום. מרחיב את תיאור האורות על רקע החושך. בתיאור החושך העירוני, בולט שוב ממד מוזר ומאיים. מצד אחד, החושך מואר – מעין אוקסימורון, אורות שלטי החוצות מעידים על הרחקתו של הטבע ההרמוני: "חשמל של אותיות", "שלטים של אותיות ושל מילים", ועל מציאות אורבנית קשוחה ומנוכרת, בה אפילו הים "גדול וזר", מדומה לבית-חולים. בסיום הבית, החושך מואר,  אך בהוויה שורפת של "גחלים".

בבית השישי – הקצר ביותר בשיר, חוזר הדובר ופונה אל בתו, באותן מילות אזהרה בהן השתמש קודם לכן (בבית הראשון), אך הפעם הוא מוסיף דאגה לנפשה העייפה ולליבה הטוב. הערכתו ואהבתו האבהית ניכרת במשפטי דאגה אלה.  בביטוי "שמרי ליבך הטוב, אמציהו בידייך" הדובר מבקש מהנמענת לשמור על עצמה ולעשות זאת בכוחות עצמה, בידיה שלה. מבקש להאמין כי היא מסוגלת לכך.

 

הבתים השביעי והשמיני מתואר מצבה הנפשי של הנמענת. בתים אלו מורכבים מסדרת שאלות באמצעותן מנסה הדובר להבין ללבה של בתו. בתוך כך הוא חושף גם כמה מתובנותיו בדבר התנהלותו המסובכת והמייסרת של העולם. הדובר מבקש לברר את המקור למצוקתה הנפשית של בתו. הנמענת מתוארת כלכודה בתוך מצבים קיצוניים מלאי ניגודים ואוקסימורונים: "צוֹחֶקֶת כְּמוֹ פַּחַד", "קוֹפֵאת כְּמוֹ שִׂמְחָה"  (צחוקה מדומה לפחד ושמחתה קפואה). הוא שואל מדוע נפשה כלואה ומדמה מצב זה לציפור מבוהלת בתוך כף יד ולרעד של ציפור עפה בתוך חדר בחפשה חלון לברוח. העולם שמקיף אותה הוא זר ואפילו יסודות דוממים כמו אש ומים מואנשים ומתבוננים בה.

הדובר מתאר את כאבה כבכי בלי קול ואת אמונתה בכך שהחיים לא נוצרו כדי ללמד דעת, כ"פְּתַיָּה מַאֲמִינָה", שיודעת כי החיים לא נועדו ללמד אותנו דעת וחכמה, אלא נועדו ליטול את הבינה. סיום דבריו במילים: "מי גילה לך את הסוד?" מוכיחים שאף הוא מאמין שהחיים האלה מזמנים רעה. פתיחת הבית השביעי במילים: "הנה הרוח יד שולחת ובלי רחש / פתאום חלון לאט נפתח בחשכה" עשויה לרמוז לפחד המודע של המשורר מפני אותה רוח רעה שולחת יד (אולי בנפש הבת?) ופותחת את החלון – אותו חלון מבעדו מבקשת הציפור הכלואה להימלט. הציפור תוכל לעוף אם תצא מהחלון, ואילו הבת אם תעשה זאת – תצנח אל מותה.

הבית התשיעי מתאר הדובר את מציאות אימתנית, הסכנות האורבות לנמענת כמו מאה חיות "הרובצות בסביבה", אך קובע שהסכנה הגדולה ביותר אורבת לה נמצאות בתוכה, בנפשה הרגישה. הפחד הגדול הוא ממה שיאונה לה מנפשה שלה.

בשני הבתים האחרונים (10 ו-11), פונה הדובר לנמענת בפניה שבה יש נימה אופטימית וניסיון לכוון את נפשה אל הטוב הטמון בה עצמה ובחיים.

הבית העשירי משלב בין חזרה של בקשת הדובר המודאג מבתו לשמור על נפשה ועל חייה, אך הפעם מצביע על כך שיש בה "אושר" ו"דבש" הממלא את נפשה ויכול לתת לה כוח. הוא מנסה לעודד אותה לראות את האושר המצוי בה. לראות את יופיים של החיים דרך ערב הקיץ היפה. הדובר מצביע על כוחו הדינאמי של הטבע לשנות מצבים, כך "הָעֶרֶב בָּא. הוּא כְּבָר הֶחֱלִיף אֶת הַשָּׁמַיִם".

בבית האחד-עשר, החותם את השיר, מסכם המשורר את פנייתו לבתו. הוא מצביע על כך שהערב צופן טובות, ויכול להביא לשינוי גם בנפשה של הנמענת. הוא חוזר ומתייחס לרוח, אלא שהפעם היא מוצגת באור חיובי: "הלא הרוח, שאיננה מדברת, לא לחינם רכות נוגעת בכתפך". מכאן נראה שאותה הרוח שפתחה חלון בחשכה, יכולה להשתנות ולגעת ברכות בכתף הבת, למסור לה בלי מילים, ללא דיבור, שהעיר מוארת, הן באור ירח והן באור חשמל, וזו סיבה מספקת כדי לשמור על החיים, על הבינה ועל הנפש. השיר מסתיים בנימה של עידוד ונחמה.

 

אמצעי עיצוב בשיר

  • חזרה – בשיר ישנן חזרות רבות על המילים, המרכזיות הן: "שמרי", "נפשך", "חייך" – בבתים הראשון, השישי, העשירי והאחד עשר – מבטאים את הדאגה והחרדה של האב לבתו. (יש בשיר עוד מילים החוזרות על עצמן, פירוט לגביהן מופיע בסיכום השיר)
  • אוקסימורון – "צוחקת כמו פחד", "קופאת כמו שמחה" – מבטא את מצבה הנפשי המורכב של הנמענת.
  • מטונימיה (סוג מסוים של מטאפורה) – הגדרה – שימוש במילה לא בהוראתה הפשוטה, אלא בהוראה שאולה. תכונה מסוימת מושאלת ממוצג למוצג ומעניקה משמעות נוספת מעל ומעבר להיגיון הגלוי של הצירוף המילולי החדש. (לדוג': היא העיפה בו במבט, הקהל היה מחושמל מדברי הנואם)

בשיר המילים: ערב קיץ, העיר והבית משמשות כמטונימיה המייצגות היבטים שונים ומנוגדים בנפשה או בחייה של הנמענת.

  • אנאפורה – מילים החוזרות בתחילת השורה, בשורות עוקבות. מטרת האנאפורה – הדגשה. בשיר – האנאפורות מופיעות במרבית הבתים בשיר, ההסבר והמשמעות של האנאפורות מופיע בפירוט בסיכום השיר (לעיל'):

בבית הראשון והשישי – המילה "שמרי"

בבית השלישי – "רק ערב קיץ חם"

בבית הרביעי – "החושך בא"

בבתים השביעי והשמיני – "אמרי מדוע"

בבית העשירי – "שמרי" ו"הערב בא"

  • דימויים – מופיעים בשיר לא מעט פעמים. דוגמאות בולטות: "דבשך החם כדמי לבך ודמעותיך", "אמרי מדוע בו מפרפרים חייך כמו ציפור מבוהלה בתוך כף יד?", "אמרי מדוע את מעוף ורעד רב כמו ציפור בחדר בחפשה אשנב?"

סיכומים נוספים של נתן אלתרמן: עוד אבוא אל ספךמטמורפוזותעץ הזית,  ירח

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות