עם דמדומי החמה \ ביאליק – סיכום וניתוח

עִם דִּמְדּוּמֵי הַחַמָּה \ חיים נחמן ביאליק

עִם דִּמְדּוּמֵי הַחַמָּה אֶל-הַחַלּוֹן נָא-גשִׁי

וְעָלַי הִתְרַפָּקִי,

לִפְתִי הֵיטֵב צַוָּארִי, שִׂימִי רֹאשֵׁךְ עַל-רֹאשִׁי –

וְכֹה עִמִּי תִדְבָּקִי.

 

וּמְחֻשָּׁקִים וּדְבֵקִים, אֶל-הַזֹּהַר הַנּוֹרָא

דּוּמָם נִשָּׂא עֵינֵינוּ;

וְשִׁלַּחְנוּ לַחָפְשִׁי עַל-פְּנֵי יַמֵּי הָאוֹרָה

כָּל-הִרְהוּרֵי לִבֵּנוּ.

 

וְהִתְנַשְּׂאוּ לַמָּרוֹם בִּיעָף שׁוֹקֵק כַּיּוֹנִים,

וּבַמֶּרְחָק יַפְלִיגוּ, יֹאבֵדוּ;

וְעַל-פְּנֵי רֻכְסֵי אַרְגָּמָן, אִיֵּי-זֹהַר אַדְמוֹנִים,

בִּיעָף דּוּמָם יֵרֵדוּ.

 

הֵם הָאִיִּים הָרְחוֹקִים, הָעוֹלָמוֹת הַגְּבֹהִים

זוּ בַחֲלוֹמוֹת רְאִינוּם;

שֶׁעָשׂוּנוּ לְגֵרִים תַּחַת כָּל-הַשָּׁמָיִם,

וְחַיֵּינוּ – לְגֵיהִנֹּם.

 

הֵמָּה אִיֵּי-הַזָּהָב זוּ צָמֵאנוּ אֲלֵיהֶם

כְּאֶל אֶרֶץ מוֹלֶדֶת;

שֶׁכָּל-כּוֹכְבֵי הַלַּיִל רָמְזוּ לָנוּ עֲלֵיהֶם

בְּאוֹר קֶרֶן רוֹעֶדֶת.

 

וַעֲלֵיהֶם נִשְׁאַרְנוּ בְּלִי-רֵעַ וְעָמִית

כִּשְׁנֵי פְרָחִים בַּצִּיָּה;

כִּשְׁנֵי אֹבְדִים הַמְבַקְשִׁים אֲבֵדָה עוֹלָמִית

עַל-פְּנֵי אֶרֶץ נָכְרִיָּה.

סיכום השיר

הסיכום של "עם דמדומי החמה" מאת ביאליק מתבסס על דברי הפרשנות של אריאל הירשפלד בספר "כינור ערוך" [1]

עפ"י הירשפלד, "עם דמדומי החמה" הוא "שיר 'שקיעה' רומנטי גדול, ההולך ומשתנה לנגד עיני הקורא משיר התפעמות מיפעת השקיעה לשיר העוסק באובדן דרך ובייאוש.

בבית הראשון בשיר מזמין הדובר את אהובתו להתרפק עליו מול החלון בשעת השקיעה ("עם דמדומי החמה אל החלון נא גשי"), להניח עליו את ראשו ולהצמד לגופו ("וכה עמי תדבקי").  יש לשים לב לשימוש שעושה הדובר במוטיבים רומנטיים במובהק כמו שעת הדמדומים, התרפקות האהובה והמבט המשותף בחלון, לצורך עיצובה של מערכת היחסים הקרובה שביניהם ושל סצנת האהבה הרומנטית.

בבית השני ממשיכים השניים לדבוק זה בזה ("מחשקים ודבקים"), אולם כאן אנו מבינים שמדובר גם בדבקות דתית נוכח זוהר השקיעה "הנורא".  ובעודם נושאים את עיניהם "דומם" אל מראות הדמדומים שבחלון, יהיה עליהם – כך מדמיין זאת הדובר – לשלוח "על פני ימי האורה" את כל הרהורי ליבם.  הרהורי לב אלה אותם עתיד לשגר זוג האוהבים בשעת השקיעה הזוהרת הם שקובעים את צביונה של התמונה כ"סצנת כיסופים רומנטית".  הרהורי הלב יכולים לציין, מצד אחד, את משאלות הנפש הנפעמת נוכח אותו זוהר שקיעה "נורא", ומן הצד השני, את מועקות הלב שנפרקות מעליו באותם רגעים יקרים של קרבה.

המטאפורה שראשיתה בבית השני עם שילוחם לחופשי, דרך החלון שצופה אל השקיעה, של הרהורי הלב הנכספים, ממשיכה ומתפתחת באופן מרשים בבית הבא אחריו.  הרהורים אלה עצמם הופכים לנושא השיר והדובר מתאר את מסעם הצפוי מחוץ לחלון: הם יתנשאו למרום "ביעף שוקק כיונים", ואחר כך יפליגו ויאבדו במרחקים ("ובמרחק יפליגו, יאבדו").  לטענת הירשפלד, מדובר כאן ב"אחת האונומטופיאות (מילה או צירוף מילים שצלילן מחקה את משמעותן) המרהיבות ביותר שיצאו תחת עטו של ביאליק, שורה המלחינה את משק כנפי היונים הנוסקות שבדימוי: "והתנשאו למרום ביעף שוקק כיונים".

הדובר מציין, אמנם, כי הרהורי הלב צפויים לאבד במרחקים ("יאבדו), אבל, באופן מפתיע משהו, השיר מוסיף לעקוב אחריהם, "טס עמם ונוחת עמם ב'שם' הרחוק ("ובמרחק יפליגו") , מחוז הכיסופים עצמו: "רכסי ארגמן, איי זהר אדמונים".

[1] אריאל הירשפלד, "כינור ערוך", עמ' 246 – 250.

 

ראו גם:

שירת ביאליק – סיכומים

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות