"מסע הערב של יתיר" – א.ב.יהושע – סיכום, תקציר וניתוח

"מסע הערב של יתיר" של א.ב.יהושע הוא סיפור אליגורי (סמלי) המתאר מציאות קיצונית, אך אפשרית בהחלט בתנאים של מצוקה קיומית מייאשת.

 

הסיפור התפרסם ב- 1963 וניתן לראות בו גם לקח לאירועים שהתחוללו במלחמת העולם השנייה. אפשר שהייאוש המתואר בסיפור מסמל את הייאוש ששרר בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה והרעיון ההרסני שמוצג בסיפור כסמל לרעיון "הפתרון הסופי" שהביאה עמה המפלגה הנאצית. בפרשנות שכזאת, אך טבעי הוא שקורבנות הטבח עושים את דרכם אל המוות בנסיעה ברכבת.

 

בהיבט אוניברסלי, ניתן לראות בסיפור הזה אות אזהרה מפני מציאות המזניחה את איכות חייו של ציבור, שיתעוררו בו באופן טבעי דחפים למרוד ולשפר את מצבו בדרך ביטוי קיצונית של יצרים אלימים שעלולים להוביל להתפרצות תוקפנית, חסרת רסן ואכזרית שסופה חורבן ומוות.

מצוקת הקיום האנושית – אנשי כפר יתיר סובלים מחיי שגרה משעממים. הם מנותקים מן העולם החיצון, כאשר הקשר היחיד שלהם אליו הוא באמצעות צפייה נרגשת כל יום מחדש ברכבת האקספרס החולפת במהירות.הדמויות בסיפור שואפות להגשים את עצמן. היעד הוא התמזגות עם חברה זרה ורחוקה והוא נראה בלתי-ניתן להשגה.

הכיסופים שאינם מתגשמים יוצרים תחושה של קיפוח, נחיתות וקנאה. תחושות אלו מובילות לאלימות, לרצון להשמיד ולהרוס, כתוצאה מהרגשה של כשלון.  הוויית הקיום האנושי באה בסיפור לידי ביטוי באמצעות מספר מצבי יסוד של חרדה ואשמה. רגשות אלו יוצרים, כשהם כפייתיים, מצב של טירוף. כאשר חש האדם כי החירות בידו לקבוע לא רק את גורלו, אלא אף את גורל זולתו, כי השרירותיות המאפיינת את המציאות אינה בידי כוח עליון אלא בידו הוא, מסתבר לו כי הכל הפקר – הכל מותר, וכי אין כללי מוסר שלפיהם חובה לנהוג. תחושה זו של הפקרות, של חירות אישית אבסורדית ללא גבולות, כאשר היא מושפעת על-ידי היצרים, גורמת להתפרצות של אלימות שתוצאתה – חורבן, כליון ומוות.

 

 

הרעיונות המרכזיים בסיפור


מצוקת הקיום האנושי

תחושות קיפוח,

נחיתות, קנאה, הרגשת כשלון,

 תחושות חרדה

 

עולם יצרים כפייתי               תחושת הפקר של חירות

הגורם לטירוף                          אישיות אבסורדית

אלימות, תוקפנות

חורבן, מוות

 

המציאות המתוארת בסיפור היא אבסורדית:

  • אופיים המופרך של הקשרים בין בני-אדם (הסמכות החוקית מאפשרת הפקרות ופריעת חוק, האשמה מוטלת על מי שמסרב לבצע את הפשע, התמיכה במעשה ההרג מעורבת בסחטנות מינית).
  • חוסר קשר בין התכלית לבין האמצעים (התכלית – יצירת קשר עם העולם הרחוק, הזר; האמצעים – הרס אותו עולם).
  • חוסר קשר הגיוני בין היחיד לבין החברה (חוסר הקשר בין תושבי יתיר לבין נוסעי הרכבת).
  • העדר גבולותיה של החירות האישית (תחושת ההפקרות של זיווה ושל תומכיה מכפר יתיר).
  • חוסר בסיס מוסרי ליחיד או לציבור חברתי המבצעים פשע ומדברים על עקרונות הומניים (ביצוע ההרג ההמוני ולעומתו הרצון לעזור לפצועים).
  • יצרים שאין להם היתר במציאות מקבלים "אישור" מוסרי-חברתי (יצרי ההרס וההשמדה המתבטאים בהורדת הרכבת מן הפסים ובהריגתם ובפציעתם של אנשים רבים).

דמויות ב"מסע הערב של יתיר"

זיווה – דמות אינדיבידואליסטית השונה מאנשי הכפר בתפישתה את המציאות ("אך היא לא חשבה כך… זו שבגרה מול מרוצת הרכבת… זו שאגרה מזימותיה בתוך אותה חזרה עצובה ומייגעת, זו שאי-שקט יוקד מחלחל בה ומבעיר את עיניה לבקש פתרונים ברוחות הבאות מן הצפון, רוחות הזעם").  בעלת חשיבה בלתי-נורמטיבית. מורדת במצב הקיים והוגה מזימה מטורפת שתביא לשינוי. היא ניזונה מרגשות תסכול, ועצב מול ציפייה שאיננה מתממשת ומתוך כך היא בוראת את הרעיון ההרס ואחראית על הוצאתו לפועל. עולמה הפנימי מורכב ורב-ניגודים. היא אלימה, אך גם רגישה לכאבם של הפצועים. המראה החיצוני שלה הוא שילוב של יופי ואימה. שילוב היופי והאימה מבטא את הזוהר הארוטי לצד האישיות האפלה וההרסנית המאפיינים את דמותה. סגנון דיבורה מאפיין את אישיותה. יש בדיבורה ערמומיות, חנופה ויכולת שכנוע באמצעות נימוקים רציונליים.

ברדון – המזכיר של כפר יתיר. מתואר באופן אירוני כ"מזכיר הפעיל", אך למעשה עיקר פעולותיו מסתכמות בעישון מקטרת ובבטלה מופגנת. מראהו החיצוני חסון. הוא בעל שפם עבות, נמוך קומה ורחב גוף. סגנון דיבורו תקיף וחד-משמעי מחד גיסא, אך נאיבי וסנטימנטלי מאידך גיסא. בעירוב של סמכות ורגשנות, הוא מצליח לקדם את רעיון ההרס. הוא מכונה "המזכיר המיושב בדעתו"; "המזכיר האמיץ"; "המזכיר רב-הפעלים" – אך אלו באופן אירוני מציגים את ההפך שבדמותו. הוא טיפוס צבוע וערמומי. בדבריו המנומקים בטיעונים רציונליים, מסתתרים רגשות של נחיתות וקיפוח. הוא מנמק את הצורך באסון על-מנת ליצור קשר עם העולם החיצון, להוכיח עצמיות, להכות ולהרוס כדי להציל ולפעול באופן בלתי-אנושי כדי להוכיח אנושיות. אך מנגד הוא נותן הצדקה מוסרית למעשה מתוך חולשתם של אנשי יתיר, בשל נחיתותם, בדידותם וקיפוחם. בשם חולשה זו הוא מאשר את ההרג הנורא. הוא בעל תפיסה מוסרית מעוותת – בסמכותו של האדם לגרום להרס ובסמכותו להפעיל כוחות אנושיים לצורך הצלה (נאמר עליו שהוא "מנצח" על פעולות ההצלה "בקור רוח ובשום שכל"). לדידו, זכותו של האדם להטיל את האחריות לפעולותיו, לא על עצמו, אלא על זולתו. (הוא מפתה את ארדיטי, ביודעו שלא הוא ישא באחריות לתוצאות המעשה). להשקפתו, הקשר למקום נוצר באמצעות הרג וטבח המוני, כאשר הקורבן הוא הזולת.

ארדיטי – מנהל התחנה העושה את עבודתו הטכנית המדויקת מדי יום ביומו. עבודתו מסתכמת בהחלפת מסוטי הרכבת – פעולה הנמשכת שניות ספורות, אך מלאת אחריות מבחינת שמירת שלומם של הנוסעים. דמות מגוחכת, קומית, גרוטסקית. מתואר כמנהל "העייף והיגע", בעל "חרדה של טיפשות" כאשר מופעל עליו לחץ. הליכתו כפופה וצעדיו מהירים. עיניו אפורות, אדומות ודומעות, מצחו חרוש קמטים ושערותיו מתולתלות. הוא צנום, אגרופיו מצומקים וכאשר פורצת הסערה לחדר, הוא מתנודד ברוח. הוא מפגין ציות מוחלט לממונים עליו. משמעת ללא סייג ואחריות לאנשים שגורלם נתון בידו. הוא מתנגד בתוקף לרעיון האסון, מתריס כנגד ברדון ומתקומם בפני המפקח, אך נאמנותו לסמכות וצייתנותו כה מוחלטים עד שלמרות סערת נפשו אינו מוצא עוז להפריע לאדון קנאות במנוחתו. חובת הציות שהוא גוזר על עצמו מביאה אותו למעשה הנורא. בקונפליקט בין ציות לממונים לבין התנהגות מוסרית-אנושית, הוא בוחר בציות. בכך הוא שותף לאחריות בביצוע הפשע – הוא גם אשם בהרג ההמוני של הנוסעים.

אדון קנאות – המפקח הכללי של חברת הרכבות. דמות מורכבת שהכפילות היא המרכיב המרכזי באישיותה. ממעט בביקורים בכפר יתיר ולמרות זאת הוא דמות ידועה ביותר. המראה של האדון קנאות גרוטסקי: ראשו פחוס מעט, עיניו פוזלניות, זולגניות ועקומות, פיו מגושם, קמטי פניו שמנים, אוזנו מסורבלת, גופו גוץ ועגלגל וידיו קטנות ועבות. השם קנאות רומז לאלוהים. "אל קנא ונוקם" = כינוי לאלוהות הקפדנית. בזיהוי האדון קנאות כישות אלוהית קיים תיאור הנסמך על תכונות אלוהיות ידועות. האדון קנאות מתגלה מתוך הסערה. מנגד הוא מוצג בנחיתותו האנושית ("אך בשעת הצורך לא היה מונע עצמו לחרף ולגדף"). קולו סמכותי, דיבורו איטי, לשונו נמוכה ("טפו, איזו תחנה נידחת"). פעולתו העיקרית – שינה. כל תנועותיו מבטאים עייפות ("הוא קורע את עיניו הלאות, הכבדות, מרים לאיטו את ראשו הכבד, עוצם את עיניו הבוכיות ושוקע בתנומה כבדה"). זאת למרות שהוא מתואר כמי "שעסקיו מרובים ומלאים את העולם". כאשר הוא מביע את הזדהותו עם רעיון המרד, הוא מבצע מעשה סמלי ופותח את דלת החדר לרווחה. "החדר נתמלא רוחות טירוף עזות" – אישור לרעיונם המטורף של אנשי יתיר. תגובתו לרעיון ההרס מנוגדת לתפקידו ולדמותו המוכרת. רעיון ההרס לא רק שלא נדחה על ידו, אלא אף זוכה להנמקה רגשית מצדו ("גאוותנית זו שועטת מצוחצחת לאורך המסילה וכאן רק כפר בודד"). הוא רואה את האחריות שבתפקידו כמייגעת משום שאין היא שקולה כנגד תחושות הבדידות, הנחיתות והמיותרות. התפישה המוסרית האנושית שלו מתירה לאדם לקבוע את גורלו של הזולת. בכך הוא מתפקד בסיפור כסמכות העליונה ביותר (האלוהית אולי) שמתירה את דמם של חפים מפשע, רק בכדי להיענות לגחמותיהם המטורפות של בודדים מיואשים.

עמדת המספר

המספר ב"מסע הערב של יתיר" הוא מספר עד בגוף ראשון. מספר את הסיפור מנקודת מבטו האישית ומערב בה ביטוי למחשבותיו ורגשותיו: עמדת המספר חיובית כלפי רעיון ההרס – מתוך אינטרס אישי: אהבתו לזיווה. הוא הולך שבי אחריה ותומך בה מתוך תשוקתו המינית כלפיה. הוא ניכר בדלות אישיותו. הוא נוהג בפסיביות מתחילת הסיפור וכמעט עד סופו. הוא מתגלה בנחיתותו הן כלפי זיווה והן כלפי שאר הדמויות. בסיום הסיפור הוא מתגלה בעורמתו. הוא מנצל את הסיטואציה הנוראה לתועלתו האישית. בתוקפנות עיקשת, הוא דורש מזיווה לספק את תשוקתו.


סיכומים נוספים ניתן למצוא בעמוד הסיכומים לבגרות בספרות כאן באתר

13 ציטוטים על לאומיות

היא מניעה את העולם כבר הרבה זמן אך האם היא טובה לו? ציטוטים (ביקורתיים) על לאומיות ופטריוטיות

עוד דברים מעניינים: