גיבור ואנטי גיבור סיכומי יחידות הלימוד הזר מאת אלבר קאמי

סיכום יחידות הלימוד הזר של אלבר קאמי

המבנה הכללי של היצירה
הספר מחולק ל 2 חלקים
חלק א: ממות האם ועד הרצח. יש עלילה מתקדמת, ציוני זמן ברורים המבליטים קצב אירועים וזמן שחלף
חלק ב: מתחילת החקירה ועד הפגישה עם כוהן בית הסוהר לפני ההוצאה להורג. איטי יותר, חוזר הרבה על מה שנאמר בחלק א, מעט ציוני זמן ומה שמצויין הוא מעורפל וכללי מה שתורם לתחושת אובדן הזמן

התחביר
בחלק א יש ביטויים כמו אחר כך אבל הם לא מציינים זמן מוגדר
הם יוצרים סדר בתוך הזמן אבל ללא זמן ספציפי
מרסו עושה שימוש בביטוי זמן לא ספציפים על פרטים חסרי משמעות
הוא מנסה לציין את הדברים כפי שקרו למיטב זכרונו וללא קשר סיבתי עלילתי בניהם, אין רצף, אין היררכיה, מסירת הפרטים נעשת ללא סלקציה וזה גורם לתלישות בין הדברים

גיבור ללא עבר

נוצר רושם שלמרסו אין כלל עבר ובסוף רואים שאין לו גם עתיד וכול הוויתו מצמצמת לכאן ועכשיו להווה הסיפור
עצם העובדה שהוא נטול עבור מייחד אותו כגיבור לא מסורתי

יחסו של מרסו לפרטים
מרסו הוא דמות מוזרה
מעשיה חורגים מהמקובל והם בלתי צפויים
הוא לא מספר על נסיות מות אימו אבל כן גוזר מעיתון כתבה משעשעת
הוא כן מתאר את הנעשה, אבל מתוך אדישות למה שנעשה
הוא מתייחס יותר לפרטי לבוש מאשר לאנשים
שימת הלב לפרטים ותיאורם הם חלק מתפיסתו של מרסו את העולם
הוא אדם מוחשי, לא מתעסק ברגשות או במושג מופשטים
התייחסותו היא חושיץ: מראות קולות צלילים

דמויות משנה ותפקידן
יש כמה דמויות של זרים שהם אינם חלק מהממסד
רמון הוא סרסון
סלמנו הוא דמות יוצאת דופן
עמנואל, חברו לעבודה, מוזכר כבדרך אגב, הוא מעל תפיסה לקויה (מרסו מסביר לו עלילות של סרטים)
סלסט היא אדם פשוט נטולה מעמד חברתי

טכניקת ההזרה
מוזרותו של מרסו ועולמו המוזר הם נושא מרכזי
אחת הדרכים להעביר זאת הי על ידי נקודת תצפית
מסירת הדברים בגוף ראשון מציגה עולם חסר רגשות, נטול קשרים סיבתיים, מפורטים בהם רק פרטים ללא פרשנות
חסרה פה האינטימיות ה ״אני״ של מספר בגוף ראשון שמעניק מימד פנימי
הזרה: להוקיע משמעות ברורה של חפץ על ידי הדגשה של צדדים חדשים וליצור זרות כפי אותו אובייקט, אמצעי להעמת דברים באור זר ולא מוכר
קאמי עושה שימוש בהזרה כדי ליצור אפקט של שבירת הרגלי התייחסות וקריאה מקובלים
קאמי עושה שישוש בהזרה לצורכים תמתיים, שכן הפיכת העולם לזר היא נושא מרכזי ביצירה

מרסו כמשקיף בלתי מעורב
מרסו הוא צופה
הוא חי את החיים כאילו הוא לא חי בהם
הוא אינו מעורב, אפילו המשפט שלו הוא מעין מחזה ולא משו שהוא לוקח בו חלק
הדברים אינם נוגעים אליו והוא מביט בהכול מהצד

מוטיב האדישות
אם הוא משקיף מהצד אז הוא כמובן גם אדיש
דברים לא עוברים דרכו אלא לידו
העניין שהוא מגלב בדברים הוא חריג
הוא מגלה חוסר אכפתיות כלפי אנשים ואירועים
הוא חוזר ואומר שאין משמעות או שאין חשיבות

האישה הרובוטית והעיתונאי
עוד דרך לתאר את המוזרות של היצירה
האישה דמות אנלוגית למרסו: שניהם מוזרים, מתעסקים בשימת לב לפרטים

ההומור
אפקט ההזרה בא לידי ביטוי גם בהומור
למשל שהוא מלעיג את מערכת המשפט על ידי קומיות או אירוני
קאמי מדגיש את חוסר הרצינות במעמד: בלתי מציאותי, שייך לעולם הספרות ולא לחיים
הכל נראה לו כמו משחק
אי הרלוונטיות של הפרטים שבעיני מערכת המשפט הם חשובים: זה מכין אותנו למה שיתרחש במשפט של מרסו, וגם שם ללעג את כושר ההבחנה והשיפוט של המערכת
דיספרופורציה בין סערת רוחו של השופט לבין אדישותו של מרסו
זה מדגיש את ההומור הקריקטורי של החקירה
אפקט קומי נוסף הוא באנלוגיה בין הסניגור והקטיגור אותם מרסו מתאר כמו שחקנים בהצגה
בנוסף, העובדה שיש דיבור עקיף על מרסו שיושב בחדר גם היר יוצרת אפקט קומי
מטרתו של ההומור הוא להציג את בית המשפט ככלי ריק ולהוקיע את היחס למרסו
להזרה תפקיד כפול: להראות עד כמה מרסו זר לעולם
להציג את החברה כמושתתת על מוסכמות ריקות מתוכן

ההזרה כחושפת את מוסכמות החברה
מדוע ירה מרסו שנית, איטימותו של מרסו חושפת את ביקורתו על אטימותש של החברה בה הוא חי
אטימותו של מרסו היא דרך לחשוף את המוסכמות החברתיות כריקות מתוך

מרסו כאנטי גיבור
בחלק א
מרסו הוא דמות חריגה כי הוא חסר רגש וקווי דמותו חריגים
כך שבהתחלה הקורא אינו מזדהה איתו
הוא לא חיובי, והוא קהה חושים לכן הוא לא גיבור וגם לא אנטי גיבור כי הוא לא מחפש על קווים בדוחים בדמותו
בחלק ב
קאמי משתמש באטימותו של מרסו כדי לחשוף את מוסכמות החברה וניתן כבר לומר שהוא אנטי גיבור
אמנם הוא אדיש חסר רגש אבל הוא חי בחרה צבועה שהערכים שלה לא תואמים לשלו
לקראת סוף היצירה הוא מצטייר כדמות אהודה

 

סיכום נוסף אודות הזר של אלבר קאמי

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות