בעיות אישיות / דוד אבידן – סיכום, ניתוח ואמצעים אמנותיים

בעיות אישיות / דוד אבידן

כִּי מֵרֹב שֶׁאָהַבְתִּי אוֹתָךְ לֹא יָכֹלְתִּי לוֹמַר לָךְ.

לֹא יָכֹלְתִּי לוֹמַר לָךְ מֵרֹב שֶׁאָהַבְתִּי אוֹתָךְ.

מֵרֹב שֶׁאָהַבְתִּי אוֹתָךְ.

עַד שֶׁבָּאוּ יָמִים אֲחֵרִים וְיָכֹלְתִּי לוֹמַר לָךְ.

יָכֹלְתִּי לוֹמַר לָךְ מִשּׁוּם שֶׁאָהַבְתִּי אוֹתָךְ.

מִשּׁוּם שֶׁאָהַבְתִּי אוֹתָךְ.

הָעֵצִים לִבְלְבוּ בְּיָרֹק וְהַשֶּׁמֶשׁ הָלְכָה וְהִשְׁחִירָה.

וּכְכָל שֶׁאָהַבְתִּי אוֹתָךְ הִיא הִשְׁחִירָה יוֹתֵר.

רְחוֹקָה. נְכוֹנָה לְזִנּוּק. כְּמוֹ זַן מְסֻיָּם שֶׁל פַּנְתֵּר.

(בֶּאֱמֶת רַק פַּנְתֵּר הִיא הִזְכִּירָה.)

וְאָז בָּאנוּ הָעִירָה.

חֲבַצֶּלֶת אוֹתִי הִכִּירָה.

וּבַבֹּקֶר אוֹתִי הֵעִירָה.

וּבְכָלְ זֹאת אָהַבְתִּי אוֹתָךְ.

בָּא הָאוֹר הַסּוֹפִי וְסִלֵּק כָּלְ סָפֵק וְהוֹתִיר

רַק אֶת בֵּית-הַקּוֹלְנוֹעַ לָבָן וְלוֹהֵט בַּשֶּׁמֶשׁ.

וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֲדַיִן מַה לְּהַסְתִּיר

בַּל יֵרָאֶה בַּשֶּׁמֶשׁ.

וּמִי שֶׁאוֹהֵב בַּל יַעֲלֶה לָעִיר.

 

ניתוח השיר

הדובר בשיר "בעיות אישיות" של דוד אבידן ממען את דבריו אל אהובתו.

השיר פותח במילה "כִּי". זוהי מילת סיבה. בקריאת כל השיר מנסה הדובר להסביר את גורלה של אהבתם.

בשורות 1-6 מופיעה המילה "אָהַבְתִּי" 5 פעמים.  בהתחלה מצהיר הדובר שמרוב שאהב את הנמענת לא יכול היה לומר לה שהוא אוהב אותה. כלומר האהבה שלו כלפיה עצומה כל כך, דבר המודגש על ידי החזרה על המשפט "מֵרֹב שֶאָהַבְתִּי אוֹתָךְ", עד כי אי אפשר לבטאה במילים.

בהמשך נאמר שאותה אהבה עצמה מניעה את הדובר לתגובה הפוכה. כעת הוא יכול לומר לאהובתו שהוא אוהב אותה. מה קרה? "עַד שֶׁבָּאוּ יָמִים אֲחֵרִים"– אולי הימים האחרים מבטאים שלב אחר בזוגיות, שלב בו בני הזוג מרגישים נוח יותר זה במחיצתו של זו והם כבר יכולים לשוחח זה עם זו על הרגשות האישיים ביותר. הדובר מנסה לשכנע את אהובתו בסיבה לשינוי כאילו מצטדק בפניה שלא חל שינוי באהבתו כלפיה- "מִשׁוּם שֶׁאָהַבְתִּי אוֹתָךְ".

שורה 7 מתחילה בתיאור של יופי ופסטורליה- "הָעֵצִים לִבְלְבוּ בְּיָרֹק" , תיאור רומנטי שכיח בשירי האהבה, אך ההמשך חורג מהתחום הרומנטי- "וְהַשֶׁמֶשׁ הָלְכָה וְהִשְׁחִירָה". השמש, שהיא סמל לאור, לשמחה וליופיה של האהובה משחירה, כמו בשעת שקיעה. אולי יש כאן ביטוי דרמטי לסופה של האהבה, כמו סופו של יום. הדובר מצהיר שגם בשיאה של האהבה- לבלוב העצים, משהו איים על האהבה. אולי השחרת השמש היא ביטוי לעוצמת האהבה, ביטוי לרגשות הסוערים של הדובר עצמו או לקושי לתת לאהבה ביטוי הולם מפני ש"כְּכֹל שֶאָהַבְתִּי אוֹתָךְ הִיא הִשְׁחִירָה יוֹתֵר".

השמש מתוארת כמו פנתר שחור המרוכז בעצמו ומוכן לזנק על הטרף שלו. אם מדובר בתיאור סופה של האהבה, הרי הסוף הזה מתואר כמשהו קשה שעומד לזנק על הדובר ולטרוף אותו ממש. אם מדובר בעוצמת הרגשות של הדובר כלפי אהובתו, הרי הפנתר הוא החצנה של הרגש עצמו, כלומר הרגש העז שהוא חש מדומה לפנתר שחור. יש כאן תיאור דרמטי מאוד.

בשורה 10 מפרק הדובר את הדרמטיות וכאילו קורץ לקוראים ומונע מהם להזדהות עם הנאמר באמירה המצויה בסוגריים"(בֶּאֱמֶת רַק פַּנְתֵּר הִיא הִזְכִּירָה)"  כאילו אומר להם להרגע- מדובר ביצירת אומנות, בשיר,  והפנתר הוא רק דימוי, לא הדבר עצמו.

שבירת הדרמטיות בשורה 10 מאפשרת לדובר להרחיק לכת עוד יותר ולהתייחס למפנה שחל ביחסי בני הזוג באופן הומוריסטי יותר. בני הזוג מגיעים לעיר והדובר מודה שבגד באהובתו: "חֲבַצֶּלֶת אוֹתִי הִכִּירָה./וּבַבֹּקֶר אוֹתִי הֵעִירָה." עניין הבגידה, שלרוב הוא עניין כואב ורציני, מוגש כאן בצורה של חרוזים ילדותיים שהופכים את המעשה למגוחך ומסירים ממנו את הדרמטיות שבו. אך עם זאת עדיין מצהיר הדובר על אהבתו כלפיה" "וּבְכָלזֹאת אַהֲבְתִי אוֹתָךְ."

תוצאותיה של הבגידה מופיעות בשורות 15-16: "בָּא הָאוֹר הַסּוֹפִי וְסִלֵּק כָּלְסָפֵק וְהוֹתִיר". "האור הסופי" הוא אור חזק שמאיר על הכל ומגלה הכל ומה שנותר מהאהבה הגדולה הוא מעט מאוד "רַק אֶת בֵּית- הַקּוֹלְנוֹעַ", אולי מקום הבילוי של האוהבים.

השיר מסתיים בלקח או מסקנה לאוהבים באשר הם: הבושה, הבגידה, האשמה נחשפים בסופו של דבר ומי שאוהב רצוי שלא יבוא לעיר מכיוון שהעיר מציעה כנראה אפשרויות רבות ויש בה פיתויים רבים והיא הורסת את האהבה.

מהלך השיר מפתיע. בתחילת השיר נדמה כאילו הבעיה האישית של הדובר היא עוצמת האהבה שבגללה אינו יכול לבטא את מה שהוא חש כלפיה ויש בכך משום "צרות של עשירים". בהמשך מתברר שאהבה זו הסתיימה בצורה המוכרת ביותר, הפשוטה ביותר והשפלה ביותר- בגידת אחד מבני הזוג. הדובר מבטל את הדרמטיות של מערכת היחסים הרומנטית עד למסקנה הצינית בסוף השיר שמי שרוצה להמשיך לאהוב עדיף לו לא לבוא לעיר, כאילו אף אהבה אינה יכולה לעמוד בפני פיתויי העיר או שאין בנמצא אוהבים החסינים מפני סופה של האהבה, גם לא אהבה כמו שחש הדובר.

אמצעים אמנותיים

  1. חזרות"אַהֲבְתִי אוֹתָךְ"- יש לשים לב לשימוש השונה שעושה הדובר בצירוף זה לאורך השיר, מה שמבטא שלבים שונים במערכת היחסים ביניהם. בתחילת השיר המשפט משמש ביטוי לעוצמת האהבה שבגללה הדובר לא יכול לבטא את אהבתו כלפי אהובתו. בהמשך אותו משפט הוא נימוק לכך שכעת הדובר מסוגל לבטא את אהבתו כלפיה. מערכת היחסים משתנה- השמש המשחירה וכך גם עוצמת האהבה. גם לאחר הבגידה מודה הדובר שעדיין הוא אוהב את הנמענת.
  2. מֶיטוֹנימיה – החלפת מושג אחד במושג שני קרוב להגברת הרושם ולעורר את מחשבתו ודמיונו של הקורא. (ציון במקום א"י, "יודע ספר" במקום איש משכיל וכד').

"הָעֵצִים לִבְלְבוּ בְּיָרֹק" , "וְהַשֶׁמֶשׁ הָלְכָה וְהִשְׁחִירָה". הדובר מתאר את מערכת היחסים בינו לבין אהובתו. בתחילה האהבה היא אהבה רומנטית, מושלמת, ואחר כך חל בה שינוי ומה שהיה יפה, טוב, מאיר ומחמם משחיר- ביטוי לסופה של האהבה או ביטוי לרגשות סוערים של הדובר.

  1. דימוי– השוואה של שני דברים משני תחומים שונים באמצעות מילת השוואה- כְּ, כמו, כן.

השמש- מערכת היחסים בין בני הזוג/ רגשותיו הסוערים מדומה לפנתר "כְּמוֹ זַן מְסֻיָּם שֶׁל פַּנְתֵּר" .

 

סיכום זה הוא חלק ממאגר סיכומים לבגרות בספרותפרק שירה

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות