שיר לאוהבים הנבונים / נתן זך
שִׁיר לָאוֹהֲבִים הַנְבוֹנִים
אָשֶׁר בִּתְבוּנָה יֹאהֲבוּ.
יְמֵיהֶם בַּנְעִימִים יַחְלְפוּ
גַם בְּרִדְתָם שְׁאוֹל לֹא יַזְקִינוּ,
נֵצַח לֹא יִפָּרְדוּ
יָחַד יִחְיוּ
בְּבַיִת אֶחָד.
שִׁיר לָאוֹהֲבִים הַנְבוֹנִים
עָל מִשְׁכָּבָם בְּאֵין מִלָה.
בְּיָד אַחַת אֶת הַמְנוֹרָה יְכַבּוּ,
יָחַד יַעַצְמוּ אֶת עֵינֵיהֶם,
זֶה אֶת זֶה יְבָרְכוּ,
וּבְעֵת הָאֶחָד קוֹרֵא-
אֶת הָאוֹר הַקָטָן יַדְלִיק הוּא.
אֶת נְשִׁימַת יַלְדֵיהֶם שׁוֹמְעִים שָעוֹן
וְרוּחַ חֲצוֹת.
שִׁיר לָאוֹהֲבִים הַנְבוֹנִים
אָשֶׁר בָּנוּ לָהֵם בָּיִת וְאֶת דַלְתוֹ נָעֲלוּ.
הֵגִיפוּ הֵיטֵב אֶת הַתְרִיסִים, בַּחוּץ קַר
וְרוּחַ וּמְצַפִּים בַּחוּץ לְמָטָר.
אוֹרֵחַ לא יָבוֹא בַּלָיְלָה אָשֶׁר כָּזֶה
וְכִי יָבוֹא- אַל תִפְתְחוּ אֶת הַדָלֶת. מְאֻחָר
וְרַק קֹר נוֹשֵׁב בָּעוֹלָם. וְגַם הַמְשׁוֹרֵר
מִמְצוּקָה, לֹא מִשֶׁפַע, הוּא שָׁר, הִשַׁאַרוּ
חַבוּקִים.
הרעיון המרכזי בשיר
"שיר לאוהבים הנבונים" של נתן זך מציג באירוניה את האהבה המשעממת הפושרת והשגרתית שנובעת מתוך חוכמה ולא מתוך רגש. אפשר לפרש שיר זה בכמה דרכים. בחרנו לנתח את השיר בצורה אירונית – שיר שלכאורה מהלל ומשבח את האוהבים הנבונים, אך למעשה מלגלג לצורה זו של אהבה. הדובר מציג בשיר זוג אשר חי ביחד ושגרת חייהם טובה לשניהם ו"ימיהם עוברים בנעימים". אך למעשה הזוגיות בינהם לא נובעת מרגש אהבה חזק אחד כלפי השני אלא מתוך תבונה, מתוך מחשבה כי רק יחד יוכלו להתמודד עם קשיי העולם החיצוני המפחיד אותם.
ניתוח הבתים
בית א'
הבית הראשון מציג את המאפיינים הכלליים של הזוגיות המתוארת בשיר כזוגיות טובה ופורחת: "ימיהם בנעימים יחלפו / גם ברדתם שאול לא יזקינו, / נצח לא ייפרדו, יחד יחיו / בבית אחד" . אך בדיקה מעמיקה יותר מחדדת את האירוניה. המילה "בנעימים" פושרת מדי לגבי אנשים מאוהבים והיא משדרת שיגרה ואף שעמום. ממערכת יחסים של אהבה ניתן לצפות ליותר מחליפת הימים בנעימים. מודגש הזמן החולף אשר איננו נותן אותותיו בבני הזוג.
המילים "ברדתם שאול" מרמזות כנראה על בעיות הנמצאות מתחת לפני הדברים הנעימים. הדובר היה יכול לכתוב כי "בעלייתם לגן עדן…" אך הוא בוחר לציין כי ירדו לשאול (לגיהנום).
נראה שבני הזוג דבקים זה בזה עד כדי אובדן זהות אישית: "נצח לא ייפרדו" – החזרה על המלים "יחד" ו- "אחד" יוצרת אמנם הלך-רוח חיובי של אחדות ושיתוף, אך יחד עם זאת מאותתת על תלות הדדית שבקשר התבוני (שיכלי), עלולה להיות מעיקה ושלילית.
בית ב'
הבית השני עובר מתיאור זוג שכזה בכלליות לתיאור זוג מסויים בשגרת הלילות שלהם בביתם. המשורר בוחר לתאר את התנהגות האוהבים הנבונים על מיטתם בלילות, וזו נוגדת לחלוטין את המצופה מנאהבים של ממש. לא לילות אהבה סוערים מתוארים כאן אלא התנהגות המאפיינת רובוטים חסרי רגש, החוזרים מדי לילה על אותן פעולות בדיוק: "על משכבם באין מילה. / ביד אחת את המנורה יכבו, / יחד יעצמו את עיניהם, / זה את זה יברכו… " – לכאורה זהו תיאור חיובי של הדדיות ותיאום מושלם בין בני הזוג, אלא שניכרת מתיאור זה תחושה של שגרה מטרידה, העדר תקשורת, נימוס מאולץ ופעילות מכנית-אוטומטית. גם את שורות הסיום של הבית ניתן לקרוא בשתי צורות: "את נשימת ילדיהם שומעים שעון / ורוח חצות". לכאורה דברים אלו מציגים את המאחד בין בני הזוג – ההקשבה הדואגת לנשימת ילדיהם. אולם בקריאה נוספת, ניתן לשער שהיחידים השומעים את נשימת הילדים הם השעון (שוב רמז לזמן החולף) ורוח חצות (סמל לקרירות לילית המגיעה מהעולם החיצוני).
בית ג'
הבית השלישי מתמקד ביחסי בני הזוג אל העולם החיצוני הסובב אותם. כאן מתברר מדוע זכו האוהבים בתואר "נבונים". נראה שבני הזוג בחרו לחיות יחד בבית אחד מתוך פחד, מתוך ניסיון להתגונן מפני סכנות האורבות מבחוץ: "בחוץ קר / ורוח ומצפים בחוץ למטר" – בני הזוג הפכו את ביתם למבצר ובו הם מסתגרים מפני העולם החיצון. לפיכך, הזוגיות הדבקות בין השניים נובעת ממקור של חולשה ולא מתוך כוח. ניתן לשער שאהבתם של בני הזוג דורשת תבונה, משום שהאיומים מבחוץ עלולים לערער אותה. נדרשת אהבה תבונית בעולם חשוך וקר: "מאוחר / ורק קור נושב בעולם". בבית זה חורג המשורר מעמדתו כמתבונן מהצד המתאר את חיי הזוג בגוף שלישי (הם), לטובת התערבות ישירה בנעשה המבוטאת בגוף שני (אתם), תוך שהוא נותן להם הוראות כיצד עליהם לנהוג.
תחושת הבהילות והמעורבות של הדובר מקבלת ביטוי בהחלטתו להקביל את מצב האוהבים למצבו של המשורר: "וגם המשורר / ממצוקה, לא משפע הוא שר." – בכך יש משום הסחת הדעת למשמעות ארס-פואטית (התייחסות השיר לשירה עצמה), לפיה זהים הם בני הזוג והמשורר בניסיונם הנואש להתמודד עם משברי הקיום בעולם הזה.
את העצה שנותן המשורר לאוהבים אפשר להבין בשתי צורות, כמו את כל השיר–
א) בצורה אמיתית וכנה – "הישארו חבוקים." במובן זה, שבמציאות חיינו, אין להסתפק באהבה חופשית ונטולת מחשבה. ראוי לו לאדם לנהוג בתבונה גם כאשר מדובר באהבה – זאת כדי לשרוד בעולם קר ומנוכר שכזה.
ב) בצורה אירונית – "השארו חבוקים", ממילא בחרתם להיות יחד מתוך פחד מהעולם החיצוני ולא מתוך רגש אמיתי של אהבה. ואם בחרתם כך, אז עדיף שתישארו מחובקים, מתוך תבונה, ואל תתאמצו להתמודד עם העולם החיצוני המלא ריגושים.
אמצעים אומנותיים
1) כותרת השיר
הכותרת של "שיר לאוהבים הנבונים" מציגה אוקסימורון. (אוקסימורון = צירוף מלים שיש בניהן ניגוד). הכותרת יוצרת מתח בין המושגים: "אהבה" ו- "תבונה" ובכך מעוררת דיון מעניין במהות מערכת היחסים המתוארת בשיר.
הכותרת מושכת תשומת לב בשל הניגוד העקרוני המופיע בה. הצירוף של המלים "אוהבים" ו- "נבונים", יוצר רושם אירוני באשר למהות היחסים בין בני הזוג. המושגים: "אהבה" ו- "תבונה" נתפשים כמעט כהפכים, שכן האהבה – מקורה ברגש, ואילו התבונה מקורה בשכל. באהבה יש מן הספונטניות חסרת השליטה וכנות נטולת אינטרסים תועלתיים, בעוד שהתבונה מכתיבה תכנון, חישובי תועלת, היגיון וגבולות. הצירוף של שני המושגים הללו מעורר תמיהה באשר לכוונות המשורר.
2) אירוניה
האירוניה נוצרת כאשר לאמירה מסוימת יש שתי משמעויות מנוגדות או הפוכות. המשמעות הגלויה מטעה ומכסה על המשמעות הנכונה ההפוכה. בקריאה ראשונה נראה שמדובר בשיר הלל (מעין המנון) לזוג האוהבים, אך בהתבוננות מעמיקה מתברר שתבונתם של האוהבים היא גם חולשתם. מדובר בתבונה מאולצת עקב הרצון לשמר את האהבה בתנאי קיום המאיימים עליה.
3) אנאפורה (חזרה על מילה או מילים בתחילת שורה לשם הדגשה)
שלושת הבתים נפתחים בשורה המופיעה גם בכותרת: "שיר לאוהבים הנבונים" – יש בכך הדגשה אירונית לשבח וההלל להם זוכים האוהבים הנבונים. בסיום השיר מתברר שמדובר בשבח והלל אירוניים, לבני זוג ש"אהבתם" – מקורה בפחד ולא ברצון אמיתי להיות יחד.
4) האנשה
"את נשימת ילדיהם שומעים שעון / ורוח חצות". השעון והרוח מתוארים כאנושיים (שומעים) – זאת לשם הדגשת העדר האנושיות אצל בני הזוג הפועלים מתוך שגרה מכנית-אוטומטית.
סיכום זה הוא חלק ממאגר סיכומים לבגרות בספרות – פרק שירה
