אחת מההוגות הפמיניסטיות הראשונות והחשובות, סימון דה-בובואר, הביעה בספרה "המין השני: עובדות ומיתוסים" טענה מפורסמת לפי "אישה אינה נולדת אישה, היא הופכת לאחת". משמעות הטענה הזו היא ש"נשיות" היא מוסכמה חברתית וכי אין אופן אחד קבוע, טבעי, להיות אישה. הביולוגיה כמובן משחקת תפקיד אך האופן בו נשים צריכות להראות או להתנהג הוא על פי דה-בובאר בעיקר עניין של ציפיות חברתיות שמנוסחות בראש ובראשונה על ידי גברים. דה-בובאר טוענת שעל מנת להגשים את אידיאל הנשיות נשים נדרשות לעמוד בקריטריונים של יופי הנקבעים על פי האופן שבו גברים רוצים שנשים יראו. דה בובואר מתארת את האופן שבו אידיאל היופי הנשי השתנה לאורך ההיסטוריה אך טוענת כי בכל השלבים האלו המכנה המשותף היה זה שתבע מנשים להיות פסיביות וכנועות. נשים, בנוסף, נדרשו להדגיש ולהציג את גופן. נשים צריכות לקשט את עצמן, או במילים אחרות, להסתיר היבטים מסוימים של הגוף שלהן שמוצאים פחות חן בעיניהם של גברים. דה-בובואר טוענת כי בגדיהן ונעליהן של נשים בנויים לא פעם על מנת להגביל את התנועה שלהן. הצורך של נשים לעמוד בציפיות של החברה גורם להם להשקיע זמן ומשאבים רבים בטיפוח עצמי, על חשבון תחומים אחרים של פיתוח אישי. הלחץ להתמסר למבט הגברי התובעני הוא חזק במיוחד אצל נשים צעירות שצריכות לטפח את עצמן, לעשות דיאטה, לדאוג לגבי בגדים, תכשיטים איפור וכיוצא בזה.
במאמרו המפורסם "דרכי ראייה" מביע חוקר האמנות ג'ון ברגר עמדה דומה כאשר הוא מנתח יצירות אמנות לאורך ההיסטוריה כדי להראות כיצד נשים היו ועודן משועבדות ל"מבט הגברי" שמביט עליהן, בוחן אותן, שופט ומעריך. המבט הגברי הזה אינו מגיע רק מכיוונם של גברים, שכן נשים בעצמן מפנימות אותו ובוחנות אחת את השנייה ובעיקר את עצמן על פי הקריטריונים שלו.
אולם יש גם צד חיובי בהגות של סימון דה-בובואר. בהתאם להשקפותיה הקיומיות, היא מאמינה כי לנשים יש את החירות הבסיסית לקבוע בעצמן את זהותן ואת המשמעות של "להיות אישה". נשים יכולות לדחות את הדימויים הגבריים של יופי ואטקרטיביות מינית, ועל ידי כך להפוך לשוות יותר.
סרטון יפה: כיצד משתנה תפיסת היופי הנשי לאורך ההיסטוריה?
לקריאה נוספת: