מאמר זה הוא מאמר הפתיחה בסדרת המאמרים מבוא לפסיכואנליזה.
בשנת 1873 הרעיש ארכיאולוג גרמני בשם היינריך שליימן את אירופה כאשר טען שהצליח לחפור ולגלות את טרויה ומיקנה, שתי ערים קדומות שעד לאותה עת האמינו הכל שקיומן היחידי היה רק בסיפורי המיתולוגיה היוונית. שליימן הצליח לחבר רמזים שונים בטקסטים היוונים הקדומים ובמחקר ההיסטורי על מנת לחפור ולגלות בדיוק את מקום קבורתם של אתרים אמיתיים שנחשבו עד לאותה תקופה כאגדה בלבד. כאמור, התגלית של שליימן הרעישה את כל אירופה והגיע גם לאוזניו של מי שהיה אז תלמיד גימנסיה צעיר בעיר וינה – זיגמונד פרויד.
כעשרים ושלוש שנים לאחר תגליתו של שליימן עמד פרויד, אז כבר נוירולוג בעל מוניטין, מול קהל של עמיתיו למקצוע בוינה וביקש לשכנע אותם שהוא מצא טכניקה חדשה לגילוי וריפוי של מחלות. כמו בארכיאולוגיה, פרויד סבר כי דרך צירוף של רמזים שונים המופיעים על פני השטח ניתן "לחפור" אל תוך עומק הנפש על מנת לגלות סודות ואמיתות המסתתרים שם. פרויד סיכם את דבריו בביטוי לטיני: !saxa loquuntur – "האבנים מדברות!".
התשובה נמצאת מתחת לפני השטח
למרות ההשראה מעולם הארכיאולוגיה, אל רעיונותיו המהפכניים הגיע פרויד דרך עבודתו כרופא. בתחילת דרכו טיפל פרויד באנשים שסבלו מבעיות שונות שנגרמו בעקבות פגיעות בעצבים. החשדות שלו התחילו להתעורר כאשר אל המרפאה שלו הגיעו אנשים עם בעיות פיזיות שונות (כמו למשל שיתוק של איברים, חוסר תחושה ועוד) שלא היה להם שם מקור פיזי נראה לעין. בשלב הזה התחיל פרויד לחשוב שאולי מקור הבעיה שלהם הוא לא בפגיעה כלשהי בגוף, אלא בנפש. היה זה נוירולוג צרפתי בשם ז'אן מרטין שרקו שהציע לפרויד לחשוב על מחלות שונות כתוצאה של פעולתן של "מחשבות לא טובות" ושתיקון של אותן מחשבות יכול לאפשר ריפוי של הסימפטומים הגופניים. הבעיה הייתה שמטופליו של פרויד לא יכלו לספר על שום דבר יוצא דופן, ועל כן הוא הסיק כי אותן מחשבות או רגשות שיוצרות את הבעיה כנראה לא נגישות למודעות של החולה, ויש לחפש אותן במקום אחר.
המפגש של פרויד עם ברויר והולדת התת-מודע
המקור להנחה שמצבים נפשיים מייצרים סימפטומים גופניים היה טכניקת ההיפנוזה שלמד פרויד משרקו. כאשר פרויד הכניס את המטופלים שלו למצבים היפנוטיים הוא גילה שהוא מסוגל לבטל (ואפילו ליצור) סימפטומים גופניים, אבל רק באופן זמני. התקדמות מסוימת לקראת הבנה של הקשר בין הנפש והגוף עשה רופא וינאי אחר בשם יוזף ברויר. ברויר טיפל בחולה בשם ברטה פפנהיים (שזכתה לכינוי "אנה או" המפורסמת) אשר פיתחה סימפטומים דרמטיים שונים כגון שיתוק, הפרעות בדיבור ועוד. ברויר ניסה להכניס אותה להיפנוזה ולהסיר את הסימפטומים הללו אך הניסיון לא היה יעיל. עם זאת בזמן שהיא הייתה מהופנטת, ברטה החלה לדבר על הסימפטומים השונים שיש לה, וברויר אפשר לה לדבר. עם עידוד מסוים מצידו, היא החלה לחזור לנקודה בה סימפטום מסוים החל, בדרך כלל בעקבות מאורע מלחיץ כלשהו. פפנהיים וברויר גילו כי הדיבור הזה והפורקן האמוציונלי שבא בעקבותיו הינו בעל אפקט מרפא. דרך התהליך הזה שזכה לכינוי "ניקוי ארובות" הסימפטומים נעלמו. למשל, פעם אחת פפנהיים מצאה את עצמה במצב בו היא לא מסוגלת לשתות נוזלים והיא טענה כי אין לה מושג למה הדבר דוחה אותה. תחת היפנוזה היא סיפרה כי לאחרונה היא ראתה את הכלב של השותפה שלה שותה מהכוס ולא אמרה שום דבר מתוך נימוס. לאחר שהיא התעוררה מהיפנוזה היא הייתה יכולה לשתות שוב.
ברויר סיפר לפרויד על הניסיונות הללו ויחד הם פירסמו את מה שנחשב לחיבור הפסיכואנליטי הראשון, "מחקרים בנושא היסטריה" בשנת 1893. ברויר ופרויד טענו כי היסטריה נגרמת מזיכרונות מודחקים והרגשות אשר מקושרים עם הזיכרונות הללו. מכיוון שאנשים לא חיו את הרגשות הללו בדרך המקובלת, הם נהפכו לנפרדים משאר התודעה ועלו על פני השטח בצורת סימפטומים היסטריים שונים. אם מובילים את האדם למקורות הסימפטומים הללו, המשמעות שלהם תהפוך לגלויה ויהיה פורקן רגשי אשר יעלים את הסימפטומים בסופו של דבר.
למה אנחנו מדחיקים זכרונות?
לאחר גילויו של התת-מודע והשפעתו עלינו החלו פרויד וברויר לתהות מדוע חוויות מסוימות מעוררות רגשות אשר הופכות להיות בהמשך נפרדות משאר התודעה. הם הציעו שתי היפותזות על מנת להסביר זאת. ברויר טען כי חוויות אשר הופכות למקורות של מצוקה הן אלה אשר התרחשו בזמן מצב שונה של התודעה שאותו כינה 'מצב היפנואידי'. הוא טען למשל כי אנה או הייתה מותשת ובלחץ רב בשל הצורך לטפל באביה החולה. מאורעות טראומטיים מסוימים לא יכלו להיות משולבים בתהליכים המנטליים המקוריים משום שהן קרו במצב תודעה שונה, כשהיא כבר לא הייתה עצמה. ע"י השמתה בהיפנוזה ועידודה לחיות מחדש את הזיכרונות הללו, השסע בנפשה התרפא והתרחש תהליך של עיבוד הרגשות הללו בדרך הרגילה. ברויר חשב שאולי אנשים מסוימים נוטים יותר למצב היפנואידי ולכן נוטים יותר להפוך להיסטריים.
פרויד לעומת זאת הציג תיאוריה שונה לחלוטין. הוא טען כי הזיכרונות הופכים להיות גורמי מחלה לא בגלל מצב מקדים של התודעה אלא בגלל שהתוכן הממשי של הזיכרונות והרגשות הללו היה מפריע ומלחיץ, וזה יצר קונפליקט עם שאר הרעיונות והרגשות שיש לאותו האדם. כלומר התכנים הללו לא תאמו את שאר התכנים בתודעה ולכן הם הוחזקו באופן פעיל מחוץ לתודעה שלא רצתה ולא יכלה להתמודד איתם. כלומר פרויד ראה את ההיסטריים כאנשים שיש להם קונפליקטים וסודות הן מעצמם והן מאחרים.
למאמר הבא: "דאגה בלב איש ישחנה": פרויד והטיפול בדיבור
לכל סדרת המאמרים מבוא לפסיכואנליזה
לקריאה נוספת