הפילוסופים הגדולים: אלבר קאמי

אלבר קאמי היה פילוסוף וסופר צרפתי-אלג'יראי שזכה לעיקר פירסומו משלושת ספריו "הזר", "הדבר" וה"נפילה" וחיבוריו הפילוסופים "המיתוס של סיזיפוס" ו"האדם המורד". קאמי זכה בפרס נובל לספרות בשנת 1957 והוא מת בגיל 46 בתאונת דרכים (בכיס מעילו נמצא כרטיס רכבת עליה הוא החליט ברגע האחרון לוותר על מנת לנסוע ברכב).

albert-camus

היום אמא מתה

תהילתו של קאמי החלה עם פרסום ספרו "הזר" בשנת 1942. סיפור העלילה של הספר מתרחש במולדתו של קאמי אלג'יר והוא עוקב אחר דמות אנטי-גיבור מנותקת ואדישה בשם מרסו, אדם שאינו מוצא כל טעם בדברים כמו אהבה, חברות או עבודה. כמעט במקרה מרסו הורג אדם מבלי להבין מדוע הוא עושה זאת, פשע עליו הוא מוצא בסופו של דבר להורג בין היתר מכיוון שהוא לא מביע כל חרטה על מעשיו, רק אדישות כלפיהם וכלפי גורלו. "הזר" של קאמי תופס את המצב התודעתי שהוגדר על ידי הסוציולוג אמיל דורקהיים כ"אנומיה" – מצב של ניתוק מוחלט מאחרים וחוסר יכולת לחלוק עימם את עולם הערכים או הרגשות שלהם.

קריאת "הזר" של קאמי הפכה במרוצת השנים למעין טקס מעבר של מתבגרים צרפתים ואחרים (גם בישראל הוא נכלל בחומר הלימוד לבגרות בספרות). הפופולריות של "הזר" בקרב בני נוער קשורה אולי בכך שגיבורו של הספר, מרסו, אינו מסוגל לקבל את הדברים כמו שהם. הוא מזהה צביעות ורגשנות מזויפת בכל מקום שאליו הוא פונה ואלו ממלאים אותו בתחושת חוסר נוחות (בדומה לגיבור נעורים אחר – הולדן קולפילד מ-"התפסן בשדה השיפון"). מרסו הוא אדם שאינו מסוגל לקבל את ההסברים הרגילים לאופן שבו המציאות עובדת וכך הוא ניצב מחוץ לחברה ומבקר אותה בצורה נוקבת ואירונית. בהקדמה לגרסא האמריקאית של "הזר" כתב קאמי כי "מרסו מסרב 'לשחק את המשחק', הוא מסרב לשקר, הוא אומר את מה שהוא, הוא מסרב להסתיר את רגשותיו וכך החברה באופן מיידי מרגישה מאוימת".

עוד אחד מסודות קסמו של "הזר" של קאמי הוא הנימה המרוחקת והמנותקת של הכתיבה והדיווח בגוף ראשון של מרסו על עצמו. הספר נפתח במילים המפורסמות "היום אמא מתה. או אתמול, אני לא יודע". סיומו העוצמתי והמדכא של הספר מביא את מרסו לעמוד בפני גזר דין מוות על רצח שביצע רק מפני שתהה איך זה ירגיש לירות במישהו. אל מול מותו מרסו דוחה כל הצעות לנחמה תוך שהוא מקבל את האדישות המוחלטת של הקיום לגורלו של האדם. משאלתו האחרונה של מרסו היא לקהל צופים בהוצאתו להורג שיקבלו את פניו בזעקות שנאה.

אמנם רובנו נצטער עמוקות על מותה של אימנו ולא נרצח אף אחד ללא סיבה. אך החוויה הקיצונית של מרסו ב"הזר" מוכרת במידה מסוימת לכולנו, אותה תחושה של להיות כלואים בציפיות של הסביבה שנרגיש או נתנהג בצורה שאינה מתאימה למי שאנחנו באמת.

כותרת: לגלגל את הסלע במעלה ההר

באותה שנה שבה פורסם "הזר" פרסם קאמי חיבור פילוסופי משלים בשם "המיתוס של סיזיפוס". כמו "הזר", גם "המיתוס של סיזיפוס" של קאמי מתחיל בהצהרה נועזת: "בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: ההתאבדות. לפסוק אם כדאי לחיות את החיים האלו או לא כדאי, פירושו לענות על שאלת היסוד של הפילוסופיה". הסיבה לגישה העגומה כל כך של קאמי היא הטענה שלו לפיה אם נחשוב על זה מספיק ברצינות נגלה שלחיים אין שום משמעות ולפיכך נהיה חייבים לשאול את עצמנו למה אנחנו ממשיכים.

כדי להבין את הגישה המורבידית של קאמי כדאי למקם אותו בהקשר של ההיסטוריה של המחשבה האירופית. המחשבה שאולי אנחנו צריכים להתאבד מכיוון שלחיים אין משמעות נחה על קריסתה של מחשבה מוקדמת יותר לפיה החיים עשירים במשמעות שנתן להם אלוהים, תפיסה שהלכה ונעשתה רחוקה בעבור הרבה מבני זמנו של קאמי. עם זאת, עלינו לזכור כי במשך אלפי שנים של היסטוריה המערבית הרעיון שלחיים יש משמעות היה מובן מאליו, אקסיומה. קאמי, לעומת, זאת עומד בקצה של שרשרת גדולה וכבדה של פילוסופים קיומיים (אקזיסטנציאליזם) כמו קירקגור, ניטשה, היידגר וסארטר שנאבקו עם ההכרה בכך שאין למעשה כל משמעות גבוהה ותכלית עליונה לחיים. אין מקור או סיבה לחיים, אין להם תוכנית או דרך שבה אנחנו אמורים ללכת ובוודאי שאין בהם גאולה. כיורש של כמה עשרות שנות מחשבה כזו (ושתי מלחמות עולם), אפשר להבין איך קאמי מגיע למסקנה שחיינו הם אבסורד אחד גדול. אולם, בשונה מהוגים קיומיים אחרים, קאמי בסופו של דבר מתנגד לייאוש או ניהיליזם. הוא קורא לנו לחיות בגבורה עם הידיעה כי כל מאמצינו בחיים יהיו בסופו של דבר עקרים, שחיינו חולפים ונשכחים, שהמין האנושי לקוי ומושחת ללא תקנה.

לפי קאמי, אל מול חוסר התוחלת של העולם עלינו להיות כמו סיזיפוס, הדמות מהמיתולוגיה היוונית שנענש בידי האלים בכך שעליו לגלגל סלע במעלה הר רק על מנת לראות אותו מתגלגל מטה בחזרה, וכך שוב ושוב לנצח. סיזיפוס הוא גיבור מכיוון שהוא מכיר בחוסר הטעם של מאמציו אך אינו נכנע לייאוש ועושה בגבורה את מה שעליו לעשות. בסופו של דבר, אומר קאמי, עלינו לדמיין לעצמנו את סיזיפוס כמאושר.

דון ז'ואן עם הצדקה פילוסופית

מהדיכאון של "הזר" ו"המיתוס של סיזיפוס" אנחנו ממריאים אל הצד היותר אופטימי של אלבר קאמי, זה שמבקש להזכיר לעצמו ולנו למה כדאי אחרי הכל לשאת את החיים האלו ולא להתאבד. בכתיבה רבת השראה מדבר קאמי על מערכות יחסים, הטבע, אוכל ואפילו הקיץ כדברים שהופכים את החיים האלו לראויים. בניגוד להרבה פילוסופים ויוצרים בלבד, קאמי היה חסיד של ה"רגיל" והיום-יומי והוא דאג לשבח באריכות דברים כמו נשיקות, ריקוד ואפילו אור השמש.

יכול להיות שהגישה האופטימית של קאמי נובעת מחייו המוצלחים למדי (לפחות בתחום הנשים, שם הוא הקפיד שלא יהיו לו פחות מ-3 חברות בכל רגע נתון) בשנותיו האחרונות. אולם לרדיפת השמלות שלו הייתה גם, כמה נוח, הצדקה פילוסופית. לדעתו של קאמי המפגש עם ה"תהום" של חוסר המשמעות והצורך לבחור בחיים גורמים לאדם לחיות בצורה מלאה ואינטנסיבית יותר. קאמי ראה בפילוסופיה שלו כהזמנה לחיות וליצור בלב המדבר של ממשות חיינו. החטא הגדול בעבור קאמי כנגד החיים איננו להתייאש מהם, אלא לבקש חיים אחרים תחת אלו שיש לנו תוך שאנחנו מחמיצים את היופי שטמון בהם.

מקור: Camus מתוך The School of Life

ראו גם:

19 ציטוטים עמוקים של אלבר קאמי על מרד, קיום, חופש ומשמעות החיים

הפילוסופים הגדולים

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות