הפילוסופים הגדולים: מרטין היידגר

מרטין היידגר הוא ככל הנראה הפילוסוף הגרמני הכי קשה להבנה שאי פעם חי (וזו תחרות קשה עם קאנט, ניטשה ואחרים). הכתיבה שלו סבוכה ומלאה במילים גרמניות בנות מספר דו-ספרתי של הברות. אולם מתחת ללשון הכבדה והמורכבת היידגר מספר כמה אמיתות פשוטות אודות המשמעות של חיינו, החוליים של זמנו והדרך לחירות.

היידגר נולד ב-1889בפריפריה החקלאית של גרמניה. הוא אהב לקטוף פטריות, לטייל בשדות וללכת לישון מוקדם. הוא שנא טלביזיה, מטוסים, מוזיקה פופולארית ואוכל מעובד. בתקופת עליית הנאצים לשלטון הוא היה תומך של היטלר, אך מאוחר יותר בחיי הכיר בטעותו והתחרט עליה. היידגר בילה את מרבית חייו בבקתה ביערות, מרוחק מהציביליזציה המודרנית אך הוא היה ונותר אחד הפילוסופים החשובים של הפילוסופיה האירופית במאה ה-20 והפילוסופיה הקיומית (אקזסטנציאליזם) במיוחד.

היידגר

שימו לב אל הנשמה

היידגר אבחן את החברה המודרנית כ"סובלת" מכמה מחלות של הנפש. ראשית, לפי היידגר, אנחנו שכחנו לשים לב לכך שאנחנו חיים. כמובן שבעיקרון כל אחד מאיתנו יודע שהוא חי, אבל לפי היידגר אנחנו לא נמצאים בקשר יום-יומי מספיק עם עצם המיסתורין של הקיום, מיסתורין שאותו כינה היידגר "דזיין" או בעברית: הוויה, קיום. אלו רק רגעים קצרים ונדירים, מאוחר בלילה או כאשר אנחנו בודדים מאוד, בהם אנחנו פוגשים פנים אל פנים אל המוזרות הבלתי ניתנת לעיכול של הכל: למה דברים קיימים כפי שהם? למה אנחנו כאן ולא שם? מדוע העולם הוא כפי שהוא? בכך שאנחנו נמנעים בדרך כלל מהשאלות האלו אנחנו נמנעים מעימות עם מה שהיידגר מציב בתור ההפך מ"דזיין": הכלום (בגרמנית: "דס נישט").

הכל אחד

הבעיה השנייה שלנו לפי היידגר היא שאנחנו שכחנו כי כל הקיום וההוויה למעשה מחוברים. רוב הזמן העבודה שלנו חיי היום-יום הופכים אותנו לאגואיסטים וממוקדים בעצמנו. אנחנו מתייחסים אחד אל השני ואל הטבע בתור אמצעים ולא בתור תכלית בפני עצמה. אך מידי פעם מגיע הרגע בו אנחנו יוצאים מדל"ת אמותינו ומאמצים מבט מורכב ורחב יותר על העולם. ברגעים האלו אנחנו יכולים לחוות את מה שהיידגר מכנה "אחדות ההוויה" בה אנחנו נותנים את דעתנו לכך שאנחנו, העץ, הענן, החיפושית והבחור המוזר מהדירה ליד, כולנו קיימים ממש ברגע זה וכי אנחנו מאוחדים בצורה הבסיסית ביותר של עצם היותנו חלק מאותו קיום משותף. הרגעים האלו (שמגיעים לא פעם בעת טיולים בשדות, אומר היידגר) הם חשובים מאוד ויכולים לשמש כאמצעי מעבר לצורה עמוקה יותר של נדיבות, התגברות על ניכור ואגואיסטיות ומתן ערך גדול יותר לזמן הקצר שיש לנו על העולם הזה לפני שמגיע תורו הבלתי-נמנע של ה"דס-נישט", הכלום.

לעשות חיים בבית קברות

הבעיה השלישית של החיים המודרניים שזיהה היידגר היא שאנחנו שוכחים להיות חופשיים ולחיות למען עצמנו. זה נכון שהרבה היבטים של חיינו אינם נתונים לבחירתנו וכי אנחנו, במילותיו של היידגר "מושלכים אל תוך העולם" בראשית ימינו, אל תוך מיקום חברתי מסוים, בתוך תפיסות מסוימות ואילוצים שלא אנחנו יצרנו. הפילוסופיה של היידגר מבקשת לסייע לנו בהתמודדות עם היותנו "מושלכים" אל הקיום על ידי הבנה של מצבנו. לדעתו עלינו להתגבר על הפרובינציאליות של הפסיכולוגיה, חברה ומקצוע שלנו ולאמץ פרספקטיבה גלובלית יותר על העולם. על ידי כך אנחנו נוכל לבצע מעבר מ"אי-אותנטיות" במינוחו של היידגר ל"אותנטיות". אנחנו, במילים אחרות, נתחיל להיות מי שאנחנו ולחיות למען עצמנו. למרבה הצער, לפי היידגר אנחנו רוב הזמן נכשלים בצורה אומללה במשימה הזו. אנחנו על פי רוב מסתפקים בכניעה לצורה שטחים ומוכתבת חברתית של קיום שאותה היא כינה ה-"הם- עצמי" (בניגוד ל"אנחנו-עצמי"). אנחנו נותנים ל"רעש" של הטלביזיה, העיתונים והרחוב העירוני למלא אותנו ולקבוע מי אנחנו, מה נכון ולא נכון וכיצד צריך להתנהג. לדעתו של היידגר מה שיעזור לנו להתרחק מה-"הם עצמי" הוא התמקדות במותנו הבלתי נמנע. רק כאשר אנחנו מבינים שאחרים לא יוכלו להציל אותנו מ"הכלום" אנחנו מפסיקים לחיות למענם, מפסיקים לדאוג כל כך לגבי מה הם חושבים ומפסיקים להקדיש את מלוא מרצנו, זמננו וחיינו על מנת לרצות אותם. בהרצאה שנתן היידגר בשנת 1961 הוא נשאל כיצד נוכל לנהל את חיינו בצורה טובה יותר. התשובה שלו הייתה שאנחנו פשוט צריכים לבלות יותר זמן בבתי-קברות.

הפילוסופים הגדולים

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות