היום בהיסטוריה: השריפה הגדולה של לונדון (2.9.1666)

ה-2 בספטמבר, 1666:

בשעות הקטנות של הלילה, מה שהחל בתור שריפה בבית קטן ליד גשר לונדון הפך לתופת בלתי נשלטת שמילאה את העיר בלהבות שלא דעכו במשך ארבעה ימים תמימים. האש מהשריפה ברח' פאדינג ליין (Pudding Lane), בעזרתה הנדיבה של רוח מזרחית חזקה, לא הייתה צריכה הרבה זמן על מנת להתפשט לרח' תמזה (Thames st') שהיה אזור של מחסנים מלאים בחומר דליק ומשם הכל כבר היה אבוד.

במובנים מסוימים, השריפה הגדולה של לונדון הייתה כמעט בלתי נמנעת. ב-1666 לונדון הייתה עדיין עיר שבנויה בעיקר בשיטות של ימי הביניים עם בתי העשויים בעיקר מעץ. הקירות של הזמנים ההם כוסו בזפת בתור חומר בידוד. הבתים היו צמודים זה לזה ברחובות הצפופים והנשק העיקרי של "מחלקת האש" העירונית היה אנשים שנושאים דליי מים. בנוסף לכל הקיץ של אותה שנה היה חם ויבש במיוחד. כל דבר בלונדון של אותם זמנים זעק סכנת אש.

בליל ה-1 בספטמבר, תומאס פארינור, האופה הרשמי של המלך, לא כיבה לגמרי את התנור שלו לפני השלך לישון. גחלים לוחשות מהתנור שלו הציתו ערמה סמוכה של עצי הסקה ולפני שמישהו הספיק לומר "יחי הוד מעלתו המלך צ'ארלס השני" כל הבית היה אפוף להבות. משפחת פארינור הצליחה להמלט מהבית דרך חלון הקומה השנייה, אך שוליית האופה לא היה כה בר מזל והוא הפך לקורבן הראשון של השריפה הגדולה של לונדון.

גיצים מבית משפחת פארינור עשו את דרכם אל גג הקש של אורוות "סטאר" (Star Stable) שהתלקחה באופן מיידי. החומרים הדליקים שאוחסנו במחסנים בהמשך הרחוב התפוצצו בזה אחר זה. זה היה פחות או יותר השלב בו הגברים האמיצים אך לא במיוחד מועילים עם דליי מים על הכתפיים הבינו שזה אבוד. הם ויתרו על הניסיון להלחם בלהבות והחליפו אותו בניסיון להציל את עצמם ואת משפחותיהם.

אולם לא כולם מיהרו להתרגש מהשריפה. כאשר ראש עיריית לונדון, תומאס בלודוורת', קיבל באמצע הלילה את הבשורה הוא הגיב מתוך שינה :"זו שריפה? אישה יכולה להשתין עליה!". אבל שום אישה אמיצה מספיק ועם שלפוחית מלאה מספיק לא נמצאה והלהבות המשיכו לעשות את דרכן בלב העיר. כוחות הכיבוי ביקשו מראש העיר אישור להרוס בתים על מנת לחסום את דרכה של האש, אך הוא היסס בשל החשש לאובדן ערך הנדל"ן. לקח זמן עד שראש העיר התעשת והכבאים הצליחו לכבות סופית את האש ב-6 בספטמבר.

הדעות לגבי מספר ההרוגים בשריפה הגדולה של לונדון חלוקות (החל מ-16 בלבד ועד כמה אלפים), אך בכל מקרה נראה כי המספר הזה נמוך בצורה מפתיעה נוכח היקפו של האירוע. מצד שני, ההערכות מדברות על כך שכמעט 80% משטחה של לונדון התכלה בשריפה. עשרות אלפי אנשים הפכו בן רגע לחסרי בית ועוד יותר מהם מצאו את עצמם חסרי פרנסה. החורף שבא לאחר מכן הרג הרבה יותר אנשים מהשריפה עצמה. לונדון שינתה את פניה ללא הכר.

אולם מתוך האסון הזה צמח גם משהו טוב. במשך למעלה משנה קודם לשריפה לונדון הייתה מוכה במגפה השחורה שגבתה עשרות אלפי חללים. השריפה חיסלה את מרבית אוכלוסיית החולדות של לונדון שמנתה מיליון והייתה אחראית עיקרית להעברת המחלה ובכך למעשה חיסלה גם את המגפה. בנוסף, כאשר המלך צ'ארלס השני ביקש מכריסטופר וורן לתכנן מחדש את העיר, בנייניה היו מבנים עשויים לבנים השוכנים ברחובות רחבים יותר. מכאן ואילך נבנתה הלונדון שכולנו מכירים היום.

לפעמים, מסתבר, ההרס הוא הזדמנות להתחדשות. גורל דומה לזה של לונדון חוותה ברלין שספגה הרס עצום בהפצצות בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, הרס שאפשר לה להבנות מחדש בתור העיר המודרנית והמשגשגת שנחשבת כיום לאחת מהערים הנחשקות בעולם.

עוד דברים מעניינים: