ב9.11.2001 ספגה החברה האמריקאית את אחד הטראומות הגדולות ביותר בתולדותיה. ישנן לא מעט סיבות טובות לכך שהאמריקאים לקחו את המתקפות קשה: כמויות ההרוגים הגדולה (כמעט 3,000), הנזק הבלתי נתפס (לפחות 10 מיליארד דולר), התחושה שארצות הברית הכל יכולה פגיעה גם על אדמתה ותחושת חוסר האונים הכללית. אבל היה שם עוד משהו, חבוי יותר ועמוק יותר, שאולי הפחיד את האמריקאים יותר מכל דבר אחר.

הקליפ להלן אוסף בצורה נחמדה כמה מסצנות ההרס המרהיבות ביותר שהוליווד ידעה לספק במסגרת ז'אנר סרטי האסונות שדואג כל קיץ לספק לנו אפוקליפסה כזו או אחרת:

אם תשימו לב טוב תגלו כי המועמדים המידיים להשמדה בכל מקרה של פלישת חייזרים\נפילת מטאורים\רעידת אדמה או סתם קץ החיים עלי אדמות הם לא פעם אתרים מוכרים ומפורסמים כמו פסל החירות, אמפייר סטייט בילדינג, מגדל אייפל, הבית הלבן, גשר ברוקלין וכמובן מגדלי התאומים. זה לא צריך להפתיע אותנו כי כאשר יוצרים הולווידים רוצים להראות לנו איך נגמר העולם, הם מתחילים בכל מה שמסמל (בעבורם) את העולם הזה. בנוסף, עצמים אחרים ש"חוטפים" אותה בסרטי אסונות הם לא פעם מטוסים (ואם אנחנו רוצים ללכת בגדול: נושאות מטוסים) שמייצגים את היכולות הטכנולוגיות של האדם ואת החופש שלו לנוע כאוות נפשו.

וכך, בבוקר בהיר אחד בספטמבר 2001, שני האלמנטים האלו נפגשו בשמי ניו-יורק בשני כדורי אש ענקיים ולאחריהם סצנת קריסה של בניינים שהיו כולם מוכרים, מוכרים מידי. הטראומה האמיתית של האמריקאים, אומרים חוקרי תרבות כמו ז'אן בודריאר וסלבוי ז'יז'ק, הייתה בכך שהפנטזיה שלהם, במובן מסוים, התגשמה. ב-9.11 הבדיון הקולנועי חצה את הגבולות ופלש אל תוך המציאות. מי שנשא עיניו אל קו הרקיע של דרום מנהטן הרגיש כאילו הוא "בסרט", סרט שהפך לסרט אימה לא רק בגלל ההרס וההרג והאש, אלא גם בגלל שהוא מוטט את החציצה בין המציאות והדמיון. אלא שבניגוד לסרטים ההוליוודים, ב"סרט של המציאות" אין לא סוף טוב ולא סוף רע, פשוט אין סוף, אין פתרון של הקונפליקט, אין סדר ששב על כנו, אין גיבור שחוזר הביתה או לכל הפחות מקריב את חייו בגבורה כדי שחייהם של אחרים ימשכו. יש רק חוסר אונים וכעס, הרבה חוסר אונים וכעס.