בובה ממוכנת \ דליה רביקוביץ' – סיכום וניתוח

סיכום זה הינו חלק ממאגר הסיכומים לבגרות בספרות באתר, פרק השירה.

דליה רביקוביץ' / בובה ממוכנת

מבוא-רקע על שירתה של דליה רביקוביץ'

תחושת הקיפוח, העלבון, העצב והפציעה הנפשית, הנובעת ממגע עם עולם מתנכר – מוצאת את ביטויה הלירי, האישי, בשיריה של דליה רביקוביץ'. רגשות אלה מופיעים בווריאציות שונות הן מבחינת העיצוב האומנותי , והן מבחינת הגורם המקפח.

בשיריה הראשונים של רביקוביץ', המקופחת היא ילדה רכה, והמקפח הוא אביה. בשיריה המאוחרים יותר מתרחב מעגל הקיפוח ונעשה פחות מוגדר. "האני" המוזכר ברוב שיריה, הוא של אישה מקופחת, והמקפחת היא החברה, או האהוב, היא כואבת על אי יכולתה להשיג את האהוב בשלמות, על אי יכולתה לשאת את החברה  או על אי נכונותה של החברה לקבל אותה כמות שהיא וכו'. לעתים המקפח הוא מובן מתוך הטקסט, ולעתים הוא אינו קונקרטי, אינו מפורש. הדוברת מוצגת בשירים כמקופחת על ידי מעין כוח עליון, ותחושת הקיפוח נובעת לעתים מהשוואה לאחרים, בבחינת – לאחרים יש ולי אין – תפיסה שהיא ילדותית מעיקרה.

 

הסוג הספרותי סונטה

בעברית – נקראת הסונטה גם "שיר זה"ב". זה"ב בגימטריה – 14. כלומר שיר בעל ארבע עשרה שורות.

סונטה – שיר לירי מרוכז ומעוצב באופן מדוייק, שמקורו באיטליה במאה ה- 13 . זוהי סוגה (ז'אנר) הנחשבת ליוקרתית, ומקובל שהנושאים בהן תעסוק הסונטה יהיו חשובים וחגיגיים, כדי שיהא ראוי לצורה קפדנית זו. נושאי הסונטה הקלאסית הם לרוב אהבה, גבורה, אצילות נפש, הקרבה, מוסר וכו'.

חלוקת הטורים (שורות) היא לארבעה בתים: שני הבתים הראשונים בני ארבעה טורים (שורות)  כל אחד , וכל בית כזה מכונה בשם "קווארטט" ( מלשון 4 ), ושני הבתים ביחד נקראים – אוקטט  ( מלשון 8 ). שני הבתים האחרונים בני שלושה טורים (שורות) כל אחד, וכל אחד מכונה בשם טרצט ( מלשון 3 ) ושני הבתים ביחד נקראים – ססטט ( מלשון 6 ).

 

שני הקווארטטים מציגים, בד"כ, את הרעיון או את הנושא, ושני הטרצטים – מציגים, בד"כ,  את המסקנה, הפתרון, התוצאה או ההפתעה. בדרך כלל הטרצט האחרון מהווה את השיא.החלוקה הפנימית של הטורים (השורות) התגוונה במשך הדורות והמשוררים. הסונטה השקספירית, למשל , מורכבת מ- 4,4,4, 2 . לאה גולדברג, למשל , כתבה "סונטות קצוצות", או "שירי אהב"ה", שבהם רק 13 שורות ("אהב"ה בגימטריה – 13 ):4, 4, 3, 2.

דגם החריזה הקלאסי: א ב ב א,  א ב ב א,  ג ד ג,  ד ג ד. אבל מובן שמשוררים שונים יצרו תבניות שונות של חריזה, כגון: א ב א ב,  א ב א ב,  ג ג ד,  ה ה ד   וכו'.

 

יוצריה הגדולים של הסונטה – דאנטה ופטררקה באיטליה – במאה ה- 14 . שקספיר כתב כ- 150 סונטות. בשירה העברית – בימי הביניים – עימנואל הרומי ( איטליה ). בשירה החדשה – טשרניחובסקי, פיכמן, לאה גולדברג, וב"שירה הצעירה" – יהודה עמיחי, דליה רביקוביץ' ועוד.

 

 

 

 

 

צורה ותוכן בשיר "בובה ממוכנת"

ראינו שאחד המאפיינים הבולטים ביותר של השירה המודרנית הוא שחרור מכבלים של צורות קבועות, קלאסיות, והנה לפנינו משוררת מודרנית שכובלת עצמה בכבלי הסונטה, מן המבנים הקשים ביותר והכובלים ביותר. בשיר זה יש הקבלה בין הצורה לבין התוכן – התוכן עוסק בניסיון ללכת בתלם, לנהוג על פי מוסכמות החברה וכו'. שבירת המוסכמות שבאה לידי הביטוי בצורה: רביקוביץ' בוחרת לכתוב את השיר כסונטה, ובכל זאת נראה שיש פה חריגות מן המסגרת הקלאסית – למשל תיאורה של הבובה מופיע בסוף ולא בהתחלה, כפי שהיה צפוי.

הלשון והסגנון של בובה ממוכנת

בסונטה הקלאסית מקובלת לשון גבוהה, ההולמת את נושאיה החגיגיים. ואילו בסונטה שלפנינו – הן תכניה החווייתיים, הן יסודותיה הסמליים והן אמצעיה הציוריים – מובעים בפשטות של לשון וסגנון, הלשון קולחת ושוטפת, אמנם אין זו ממש לשון דיבור, ולעתים היא אף מתקרבת אל המליצה (השפה הגבוהה) המקראית – "כמו זמורה חבולה אשר היא עוד אחוזה בקנוקנת" – אבל בדרך כלל הלשון בשיר אינה מצטעצעת, אינה מתקשטת יתר על המידה. בכך משלבת דליה רביקוביץ' בין המבנה הקלאסי ובין דרך ההבעה המודרנית, המאופקת.

שם השיר ומשמעותו

הצירוף "בובה ממוכנת" מורכב משני מרכיבים: "בובה", ו"ממוכנת".

בובה – בדרך כלל מקובל להעניק לבובה תכונות של אדם – האנשה. ילדים המשחקים בבובה מדברים אליה, מאכילים אותה, כלומר מייחסים לה תכונות אנוש. וכך על פי השם נוצרת ציפייה להאנשה של הבובה. אבל בשיר קורה למעשה ההפך – האדם  (הדוברת ) מקבל תכונות של עצם, של חפץ ( "בלילה הזה הייתי בובה ממוכנת" ).

ממוכנת – מזכיר צעצועים מכניים , הפועלים בעזרת קפיץ או מנגנון חשמלי ( סוללות ), שהפכו זה כבר לאחד מסמליו של העולם המודרני, הטכנולוגי – המנוכר, שבו מתייחסים אל האדם כאל חפץ, ולא כאל יצור אנושי חי, מרגיש.

אין ספק שהבובה מופיעה בשיר כמטפורה. אבל מבחינה לשונית-רעיונית המשוררת יוצרת זיהוי מוחלט בינה לבין הבובה: "בלילה הזה הייתי בובה ממוכנת". אין הפרדה ביניהן. וכך הופכת הבובה הממוכנת להיות סמל לחיי אנוש, לחייה של הדוברת.

בד בבד עם ההזדהות הזאת מיטשטשים הגבולות בין הריאלי לבין הסמלי, בין המציאות לבין הדמיון, בין האפשרי לבין הבלתי אפשרי. בשיר הופך הכול למציאות פיוטית אפשרית.

עד כה התמקדנו בעיקר במרכיב "ממוכנת" מתוך הצירוף "בובה ממוכנת". אבל בכל זאת יש לזכור שמופיעה פה בובה.  המלה "בובה" מעוררת קונוטציות של

ילדות, תמימות, משחקים וגם יופי. לפעמים גם משהו לא טבעי, ואפילו מזויף ( ילדה יפה כמו בובה – מחמאה. מבוגרת שיש לה יופי בובתי – ביקורת ). בכל זאת הבובה משמשת לעתים קרובות כסמל ליופי ולשמחת חיים וגם כאידיאל ( או כסטריאוטיפ ) של היופי הנשי.

כלומר בזיהוי של הדוברת את עצמה עם הבובה הממוכנת אפשר למצוא דבר והיפוכו: גם אידיאל של יופי נשי ( וכך באמת מופיע תיאורה בבית האחרון ) ושל עולם ילדות קסום, וגם משהו מכני, נשלט על ידי אחרים – בביטוי "ממוכנת". על פי שני המרכיבים המנוגדים האלה ננסה להבין את ההתרחשות ( המטפורית ) שבשיר.

 

 

הסבר הבתים + אמצעים אמנותיים בכל בית

בית א'

 

השיר פותח באזכור של זמן ההתרחשות – בלילה הזה. זמן ספציפי. הקונוטציה הראשונית לזמן המתואר הוא חושך ופחדים. בנוסף, המילים "הלילה הזה", שולח לקורא אזכור נוסף– לליל הסדר: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?" (ארמז). זהו לילה שחל בו שינוי. אבל באופן אירוני – השינוי בשיר אינו לטובה. ההגדה של פסח באה לדבר ביציאת מצרים, ביציאה מעבדות לחירות, ואילו בשיר המצב הוא הפוך: יש מעבר מחירות לעבדות. את התנהגותה של הבובה בבית זה ואת הישברותה אפשר להבין בשלושה אופנים:

  1. אם נתייחס לפרשנות הרואה בבובה סמל ליופי, לתמימות של ילדות, נוכל לראות את הפנייה ימינה ושמאלה ולכל העברים כסמל לחירותו של האדם בתקופה קצרה מאוד של חייו – בתקופת הילדות, שאז עדיין לא מוטלת עליו כל אחריות, ומגבלות החיים והחברה עדיין אינם כובלים אותו. השבירה על פי זה יכולה להתפרש כהתבגרות, החיים שוברים את האדם, דווקא בשעה שהוא חווה את חוויית החירות. לאחר השבירה – אף אם יתקנו אותו, הוא כבר לא ישוב להיות כשהיה.
  2. אפשרות אחרת היא שמדובר באיזה שהוא אירוע טראומטי ספציפי שאירע לדוברת ושבר אותה.
  3. ואילו על פי הפרשנות, הרואה בבובה הממוכנת סמל לכפייתיות של החברה ביחס לפרט, סמל לטשטוש האישיות האינדיבידואלית (האישית והפרטית) – ניתן לראות בשיר את התחלת הקונפליקט בין האדם האינדיבידואליסט לבין החברה. הדוברת כאדם אינדיבידואלי ניסתה לנהוג על פי דרישות החברה – אך לא הייתה מסוגלת לכך. היא חרגה מן המוסכמות, מן המסגרת – פנתה ימינה ושמאלה, לכל העברים – אבל אז היא נשברה. הניסיון לחרוג מן המסגרת הוא ניסיון מועד לכישלון.

"ונפלתי אפיים ארצה" – ביטוי המקובל במקרא בהקשר של התבטלות וכניעה בפני האלוהים. אולי מעיד הדבר על חוסר האונים של הדוברת להתמודד עם גורלה. (ארמז מקראי).

"נשברתי לשברים"חזרה פעמיים על השורש ש-ב-ר לשם הדגשה והעצמה. שברים – הרבה חתיכות קטנות שקשה מאוד לאחות אותן.

אם כן לפנינו ציור מטפורי של בובה שנופלת, נשברת לשברים, וברור שמבחינתה של הדוברת אין מדובר פה על שבירה פיזית אלא על שבירה נפשית.

"וניסו לאחות את שברי ביד מיומנת" – לא מצוין במפורש במי מדובר. מבחינה תחבירית יש פה שימוש בנושא סתמי, וזה מעיד על ריחוק – "הם" רחוקים ונסתרים וסתמיים – אבל "הם" בעלי הכוח, ו"הם" אלה שחורצים את גורלה.

 

נשים לב שהשיר פתוח לפרשנויות רבות כי כולו מעוצב בצורה מטפורית, וחוץ מהדוברת בשיר, הכותבת בגוף ראשון ומתארת חוויה רגשית שהיא חוותה – אין בשיר אזכור מפורש מיהם המשתתפים האחרים – החברה, המשפחה, עולם המבוגרים, עולם הגברים, "החיים" עצמם – הכול אפשרי.

בית ב'

 

כלי יקר שנשבר ומדביקים אותו – מאבד כל ערך. אדם שנשבר ואוחה מחודש – לעולם לא ישוב להיות כשהיה.

עכשיו הדוברת היא כבר בובה מתוקנת, היא למדה את הלקח שלה, היא כבר לא מנסה לחרוג ממסלולה. כל מנהגה שקול וצייתני. אבל האירוניה היא שדווקא עכשיו, כשהיא כבר נוהגת על פי דרישות החברה ממנה, היא שקולה וצייתנית ואינה מנסה להתמרד עוד – דווקא עכשיו היא בובה מסוג שני – סוג ב', פגומה, חסרת ערך, והיא דומה לענף קטוע התלוי על בלימה. דימוי:"כמו זמורה חבולה אשר היא עוד אחוזה בקנוקנת" – המשוררת עוברת מעולם הבובה לשימוש בדימוי מתחום הצומח – לצורך המחשת הכאב החי שלה. (קנוקנת – ענף דק מסתלסל שבו נאחזים צמחים מטפסים מסוימים על גדר וכו'.)

"זמורה חבולה" – זמורה – ענף. חבולה – שנחבלה, שקיבלה מכה, שנשברה. אבל במקרא למלה "חבולה" משמעות נוספת – ממושכנת, משועבדת (ארמז מקראי). כלומר הדוברת בשיר מרגישה את עצמה לא רק מוכה, אלא גם משועבדת. אין לה כבר חיים משל עצמה. היא איבדה את עצמאותה ואישיותה.

 

בית ג'

הבית פותח בתיאור הליכה לנשף – וזה מעורר קונוטציה לסיפור סינדרלה (ארמז). אבל ההמשך הוא היפוכו של המוטיב. סינדרלה, הילדה המקופחת, הלכה לנשף המחולות, ובסופו של דבר ציפיותיה התגשמו, והיא זכתה לפיצוי על סבלה. ואילו פה – הדוברת "זוכה" לאכזבה ומפח נפש. היא הלכה "לרקוד" – אבל כלל לא הגיעה לנשף. שוב גורמים סתמיים, לא מפורשים, הניחו אותה בחברת חתולים וכלבים – בעלי חיים אנטגוניסטיים (מנוגדים, עוינים זה לזה), שיש ביניהם מאבק, הם רודפים זה אחרי זה, יוצרים מהומה ודיסהרמוניה, ועוד בלילה – סיטואציה מפחידה ולא נעימה, בעוד שהדוברת ציפתה להגיע לאור, לשמחה, לנשף מחולות. היא רואה בזה מעין עונש, אבל איננה מבינה על מה ולמה. הלא כל צעדיה היו מדודים וקצובים. כלומר היא נהגה כפי שציפו ממנה, הייתה "ילדה טובה" – מדוע הענישו אותה? מדוע מנעו ממנה הנאה? מתוך הבית הזה עולה תחושה קשה של עוול, של קיפוח.

את עניין הכלבים והחתולים אפשר להבין בכמה צורות:

1.      הכלבים והחתולים מסמלים דיסהרמוניה שקיימת בעולם, או בחברה האנושית של ימינו, שלוקה בשנאה ובמאבק.

2.      אפשר לראות פה השלכה השלכה של מה שמתרחש בתוך נפשה פנימה: היא עצמה אינה יכולה ליהנות מנשף הריקודים, שכן היא קרועה ושסועה מבפנים, בה עצמה קיימים כוחות העוינים זה את זה ונלחמים זה בזה. אולי זהו המאבק בין הרצון לנהוג כפי שמצפים ממנה, להיות כמו כולם, ובין הצורך הקיים בה עדיין להיות אינדיבידואלית, להיות היא עצמה, יחידה ומיוחדת, אף על פי שכלפי חוץ היא נוהגת על פי המוסכמות , וכפי שמצפים ממנה לנהוג.

 

 

בית ד'

פה מופיע תיאורה החיצוני של הבובה, תיאור שמתאים בעצם גם לבובה הממוכנת מן ההתחלה, וגם לבובה המתוקנת. תיאור שתואם את מחשבותיו של הקורא בקוראו את המילה "בובה".

מבחינת עקרונות הסונטה היה התיאור הזה צריך להופיע בהתחלה, בבחינת תמונה ופירושה, כמקובל. ואילו פה – הסדר הפוך. התמונה – בסיום.

אפשר להסביר את השינוי כהגברת תחושת הקיפוח ואי הצדק שנעשה לה. על ידי תיאורה המושלם בסיום – תיאור, ההולם את סטיריאוטיפ היופי הנשי – הדוברת רוצה להביע את המחאה שלה ואת אי ההבנה למה שקורה לה: מדוע לא קיבלו אותי לנשף המחולות? אני הייתי יפה לא פחות מן הבובות האחרות, הכול אצלי התאים לציפיות של החברה ממני – שער זהב, עיניים כחולות, שמלה פרחונית ויפה, כובע מקושט – וכל זה מצטרף אל מה שנאמר בבית הקודם – שכל מנהגה היה שקול וצייתני –  מדוע בכל זאת לא קיבלו אותי?

 

הסיום לכאורה שקט, אבל עולה ממנו זעקה: מדוע אני והחברה איננו מסוגלים לחיות במזיגה, בהרמוניה, למרות שאני כל-כך מנסה?

 

את כישלונה של הדוברת להתקבל על ידי החברה אפשר להבין בשני אופנים:

  1. אשמת החברה: החברה המודרנית קרה, זרה ומתנכרת, והיא גם נוקמת ונוטרת. הדוברת לא התקבלה כאשר ניסתה לנהוג באופן עצמאי, אינדיבידואלי ולחרוג מן המוסכמות, מן המגבלות שהטילה עליה החברה. החברה שברה את רוחה העצמאית. הדוברת, בכמיהתה להיות מקובלת בחברה, נכנעה לה, חדלה להתמרד, ונהגה באופן שקול וצייתני. ואולם גם אז לא קיבלו אותה – אם מתוך נקמנות, משום שמעולם לא סלחו לה על מרידתה משכבר הימים, ואם מתוך אכזריות לשמה. כביכול זהו גורלו של האדם באשר הוא אדם – מה שלא יעשה, איך שלא ינהג – הוא מועד לכישלון ולבדידות. ואולי אין המשוררת מתכוונת בשיר זה לדבר על גורלו של האדם באשר הוא אדם, אלא על גורלה הפרטי שלה: היא נועדה להיות דחויה, לא מקובלת, הן כשהיא חורגת ממוסכמות החברה, והן כשהיא הולכת בתלם. מה שלא תעשה – הכול ללא הועיל.

 

כבר העלינו את האפשרות שמדובר בשיר בדרך בה נוהג עולם הגברים בנשים, ובקיפוחן בחברה, ועל כן אולי היא מדברת פה על קיפוחה של האישה באשר היא אישה: כל ניסיונותיה, כל מה שתעשה – עולם הגברים ימשיך לקפח אותה.

 

  1. אשמת הדוברת והניגודים שבנפשה פנימה

 

מצד אחד רצתה הדוברת להיות עצמאית,  חופשית, ולעשות ככל העולה על רוחה. מצד אחר רצתה להשתלב, להיות מקובלת, להיות "כמו כולם". ייתכן שהניגוד בין שתי נקודות הקיצון האלה באישיותה של הדוברת יכול להסביר את כישלונה להשתלב בחברה. הדוברת רוצה להיות חופשייה, אינדיבידואלית, אבל רצון זה כרוך בהסתכנות מסוימת ובמחיר מסוים. יחד עם זאת היא רוצה להיות אישה, שיופיה משמש לה כרטיס ביקור חברתי, היא רוצה להיות מוגנת, לנהוג על פי המוסכמות כדי להשתייך, ולא להיות יוצאת דופן. שני הרצונות האלה מנוגדים מכדי שאפשר יהיה לממש את שניהם. הניגוד הפנימי הזה הוא שדן אותה מראש לפגיעה, לשבירה, להרגשת תסכול והחמצה.

 

אמצעים אומנותיים נוספים בשיר

פיסוק ותחביר: כל בית מסתיים בנקודה, ובכל זאת פותחים כל הבתים בו' החיבור וכמעט כל השורות בשיר פותחות בו' החיבור כדי לומר שכל המתואר בשיר הוא רצף של אירועים, שיש ביניהם המשכיות טבעית – דבר הוביל לדבר.

 

אליטרציות: (חזרה על אותו עיצור [אות] או חזרה על אותה תנועה [ניקוד], או חזרה על שניהם יחד במילים סמוכות בתוך השורה. חזרו זו יוצרת אפקט צלילי, הפונה אל אוזנו של הקורא. ריבוי של אליטרציות כמו בשיר זה, מראה כי מילות השיר מצטרפות זו לזו אצל המשוררת למשפט קודם כל עפ"י השמיעה. המשוררת בעלת אוזן מוסיקלית, והיא קודם כל שומעת את מילות השיר שלה, עוד לפני שמעלה אותן על הכתב.

דוגמאות לאליטרציה בשיר:

בית ראשון: בובה ממוכנת: חזרה על התנועה קובוץ.

בית שני: שבתי להיות בובה מתוקנת – חזרה על האותיות ת' וב' ועל התנועה קובוץ.

בית שלישי: מדודים וקצובים – חזרה על התנועה שורוק.

בית רביעי: כובע, קש, קישוט – חזרה על ש' וק' (כ' דגושה במילה כובענשמכת כמו האות ק').

 

אנאפורה: "אחר כך", גם כן יוצרת רצף עלילתי, שנשבר בסיום השיר. בהתאם למבנה הסונטה נשבר בעקבות תוכן השיר ובניית הרצף בשיר.

 

סיכום הבתים של "בובה ממוכנת"

אין ספק שהסיטואציה המעוצבת בשיר "בובה ממוכנת" של רביקוביץ' היא סמלית. הזיהוי בין הדוברת לבין הבובה הממוכנת מעיד על כך מן ההתחלה. אבל נשאלת השאלה – מה משמעותו של הסמל.

 

  1. אפשר לראות בשיר "בובה ממוכנת" תיאור של תהליך של התבגרות, שפירושו קבלת מסגרת, ויתור על מידה של חופש ועצמיות וכניעה למוסכמות חברתיות. מה שמתסכל הוא שגם הכניעה למוסכמות החברתיות אינה מבטיחה השתלבות בחברה, ותחושת הדוברת היא שהאשמה היא בחברה המתנכרת, ואולם ייתכן שהאשמה היא גם בדוברת עצמה.
  2. באופן ספציפי יותר אפשר לראות בשיר הזה שיר המתאר תהליך של התבגרות של אישה, או תהליך של ניסיון של האישה להסתגל אל החברה הסובבת אותה. גם אם נבין זאת כך נחוש בכישלון העולה מן השיר, וכן בתחושת הקיפוח החריפה העולה ממנו.
  3. ייתכן שמדובר פה באירוע ספציפי יותר, ובמלים "בלילה הזה" יש רמז לחוויה חד- פעמית, מסוימת, אולי רמז לחוויה מינית ראשונה והמשבר שבעקבותיה, ניסיון חיצוני שאינו עולה יפה לפתור את המשבר תוך תחושת קיפוח וחוסר אונים.
  4. אפשר לראות בשיר "בובה ממוכנת" גם התייחסות למשבר נפשי חריף כתוצאה מאיזה שהוא אירוע טראומטי, שתהליך הריפוי הצליח לתקן רק את המסגרת, את מה שרואים כלפי חוץ, אבל לא סייע לפתור את הקונפליקטים הפנימיים.

 

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות