בעבור רבים, בין אם אנשי מקצוע מתחום הפסיכולוגיה ובין אנשים רגילים, מימוש עצמי הוא אחד הדברים החשובים ביותר בחיים (מאסלו, למשל, הציב אותו בראש פירמידת הצרכים שלו). גם הפסיכולוגית קארן הורני שותפה לדעה שמימוש עצמי הוא המפתח לאושר ורווחה אישית. כאשר היא ניסתה לחקור את הנושא היא גילתה, די בברור, שלאנשים שונים יש מושגים שונים של מימוש עצמי. אדם אחד יכול להיות רועה צאן ולהרגיש שמילא את הפוטנציאל שלו בחיים ואילו אדם אחר יכול להיות איש מצליח, ידוע ועשיר ועדיין להרגיש שהוא לא מי שהוא רוצה או אמור להיות.

הורני, לפיכך, ניסתה לעלות על הנוסחה שמובילה לתחושה של מימוש עצמי. המסקנה שלה הייתה שחוויה של מימוש עצמי קשורה ביחסים בין שני מרכיבים הקיימים בכל אחד מאיתנו, מרכיבים שאותם היא כינתה "האני הממשי" ו"האני האידיאלי".

האני הממשי של הורני הוא מי ומה שאנחנו באמת. האני הממשי כולל את הפוטנציאל, המוטיבציה, כוח הרצון, ניסיון החיים שלנו, אך יש לו גם כמובן חסרונות. האני האידיאלי, לעומת זאת, הוא מי ומה שאנחנו חושבים שאנחנו אמורים להיות (בדרך כלל אדם מאוד מצליח ומאושר ושונה למדי ממי שאנחנו באמת). האני האידיאלי הוא חשוב מכיוון שהוא המטרה אליה אנחנו חותרים והוא מנחה אותנו בדרך למימוש עצמי. ככל שהפער בין האני הממשי והאני האידיאלי קטן, אומרת הורני, כך אנחנו נרגיש יותר טוב עם עצמנו. במקרים הפוכים, בהם יש פער גדול מידי (לרוב בגלל שהאני האידיאלי שלנו אידיאלי מידי ובלתי ניתן להשגה), התוצאה יכולה להיות תסכול מכאיב, תחושת חוסר ערך ובמקרים קיצוניים גם הפרעות נפשיות.

הטלביזיה הורסת לנו את החיים

עד כאן טוב ויפה. אולם כאשר אנחנו מרחיבים את התיאוריה של הורני אל העולם שבו אנו חיים אנחנו עלולים לגלות שצמצום הפערים בין האני הממשי והאני האידיאלי הוא לא משימה פשוטה כל כך.

חוקרי תקשורת נותנים דעתם זה זמן רב לכוחם של סרטים, ספרים, סדרות וכו' בטיפוח רצונות וחלומות הנמצאים מעבר להישג ידו של כל אדם. האנשים שאנחנו רואים בטלביזיה הם נאים, מצליחים, כריזמטים, מעניינים, לבושים היטב, אומרים את הדברים הנכונים… פחות או יותר כל מה שאנחנו לא. לפרסומות יש השפעה נוראית בהקשר הזה מכיוון שהן תמיד מציגות לנו משהו שאין, משהו שחסר לנו ושכדאי לנו לרצות. הבעיה שלנו אם כך היא שהאני האידיאלי שלנו מתעצב איפשהו בין בראד פיט וג'ורג' קלוני, או בין אנג'לינה ג'ולי וג'וליה רוברטס, מה ששם את האני הממשי שלנו בתחושה מרוקנת לחלוטין של חוסר ערך.

בנוסף, התרבות שלנו מלמדת אותה בכל דרך אפשרית ש"כל אחד יכול להצליח" וכי כל אדם צריך "ללכת בעקבות החלומות" שלו. כל זה טוב ויפה ומעורר השראה אבל עובדתית לחלוטין לא נכון. אמנם יש סיפורים (למעשה רק אחד) על מצחצחי נעליים שהפכו למיליארדרים, אבל על כל סיפור כזה יש עשרות אלפי סיפורים על מצחצי נעליים שהפכו להיות פקידים זוטרים, עובדים בתחנת דלק או שפשוט נשארו מצחצחי נעליים. היכולת "ללכת בעקבות החלומות" היא בפועל פריביליגיה שיש רק למעטים, אבל עדיין זה מה שמוכרים לנו מכל כיוון.

פייסבוק עוד יותר הורס לנו את החיים

מחקרים שנערכו בקרב משתמשים ברשתות חברתיות הראו בצורה ברורה כי ככל שאתם מבלים יותר זמן בפייסבוק כך הסבירות שלכם ללקות בדיכאון עולה. הסיבה לכך, בין היתר, היא הנטייה של אנשים להעלות לפייסבוק אך ורק תכנים שמעמידים אותם באור חיובי. מעטים האנשים שיעלו תמונה שלהם יושבים בתור לביטוח לאומי לעומת האנשים שיעלו תמונה שלהם בחוף הים או בטיול. אנשים נוטים לספר לחבריהם על ההצלחות (לעיתים המנופחות) שלהם ופחות על הכישלונות. התוצאה היא שהחיים של כולם ברשת נראים נהדר, וככל שאנחנו משווים את החיים הנורמליים לגמרי שלנו אל החיים הנפלאים של כל מי שאנחנו מכירים, הדיכאון מתחיל להשתלט עלינו.

מהכיוון השני, כאשר אנחנו הם אלו שמעלים תמונות או כותבים סטטוסים ברשתות החברתיות מי שמופיע שם בדרך כלל, כמו אצל כולם, זה האני האידיאלי, לא הממשי. כלומר, ברשתות יש לכולנו נטייה להופיע בתור מי שהיינו רוצים להיות, לא מי שאנחנו (ולכן כולם נראים כל כך טוב). העניין הוא שאת אותו פידבק חיובי שנותנים לנו הלייקים והשיתופים הולך שוב לאני האידיאלי, לא הממשי, והפער בין השניים עשוי דווקא להתרחב. ראו למשל בסרטון המעולה הזה.

אז מה עושים

כמו שיודע כל מי שחי על הכדור הזה אי אילו שנים, אין פתרון קל למתח בין האני הממשי והאני האידיאלי. אנחנו לא רוצים לאבד את החלומות והשאיפות שלנו בגלל שהם מניעים אותנו, מצד שני אנחנו לא רוצים שהמרחק מהם ידכא ויתסכל אותנו. בתור צעד ראשון יתכן ושמירה על מינון הגיוני של טלביזיה ופייסבוק הם התחלה טובה. אחרי זה נשאר פשוט העניין הקטן של לצמצם את הפער בין מי שאנחנו ומי שאנחנו חולמים להיות על ידי כך שהראשון יתקרב לשני באותה מידה שבה השני ינוע בכיוון הראשון.