כשאת מנופפת במניפה – למה את מתכוונת? חיזור ברחבי העולם

כשאנחנו מזהים מישהו מהמין השני (או המין שלנו, כל אחד וטעמו הוא) שמעורר בנו עניין רומנטי האסטרטגיה שלנו תהיה בדרך כלל בשלב ראשון לנסות ליצור קשר עין. יצירת קשר עין היא רעיון טוב מכיוון שהיא יוצרת סוג מסוים של אינטראקציה, היא משדרת כוונות ויכולה לאפשר לנו לאמוד על מידת ההענות האפשרית של הצד השני. עם זאת, אם במקרה מושא החיזור שלכם הוא מסין או יפן אזי יצירת קשר עין יכול להיות רעיון פחות טוב, שכן בתרבויות האלו זו נחשבת גסות רוח מצד נשים להישיר את מבטן אל גברים, ונערה אף יכולה להסתבך אם היא תשיב מבט שמופנה אליה.

לתרבויות שונות יש דרכים שונות לחזר. במהלך מלחמת העולם השנייה הוצפה אנגליה בחיילים אמריקאים שלא נשארו אדישים כמובן לנוכחותן של בחורות אנגליות (והעדרם של גברים בריטים שיצאו להלחם). מסתבר שחוסר ההבנה בין הצדדים לגבי האופן שבו צריך לנהל יחסים בין המינים גרם לכל כך הרבה צרות עד ששר המידע הבריטי שכר את שירותיה של האנתרופולוגית הידועה מרגרט מיד על מנת להבין איך להתמודד עם הפערים. במאמר שכתבה מיד ב-1944 טענה כי במהלך פלירטוט בין חיילים אמריקאים ונשים בריטיות ישנה מידה גדולה של אי-הבנה לגבי מי אמור למלא איזה תפקיד. האמריקאים מצידם היו רגילים כי בנים צריכים לנסות "להתקדם" כמה שיותר בזמן שהם סומכים על הבנות שיבלמו את הקצב למידה הנוחה להן. הבריטים לעומת זאת, הסתמכו על מחוות של ריחוק ואווירה אדישה של האישה שאותה הבנים למדו להכיר ולכבד וכך לדעת בעצמם אם להתקדם או להאט.

חיילים אמריקאים ונשים בריטיות
חיילים אמריקאים ונשים בריטיות במהלך מלחמת העולם השנייה

התוצאה הייתה, לפי מיד, שנשים בריטיות רבות פרשו את החיזור של האמריקאים כרציני יותר ממה שאליו הם באמת חתרו ואמריקאים פרשו את חוסר ההתנגדות של הנשים כעדות לכך שהן "זורמות" יותר ממה שבאמת היו ושני הצדדים האשימו זה את זה במיניות קלת דעת (אני, איכשהו, נוטה להאמין יותר לנשים הבריטיות).

חוקר התקשרות פול ווטצ'לוויק המשיך את עבודתה של מיד אודות החיזור הבין-תרבותי והסביר כי גם לבריטים וגם לאמריקאים היו כ-30 צעדים שהפרידו בין מפגש העיניים הראשון עד למיטה (או חופה), ואלו אפילו היו אותם צעדים. הבעיה הייתה שהסדר של צעדים אלו היה שונה בכל תרבות, כך למשל אצל האמריקאים נשיקה על השפתיים היא משהו שיכול לקרות יחסית מוקדם בהיכרות בעוד שאצל הבריטים היא שמורה לשלב מאוחר יותר. החזקת ידיים, לעומת זאת, נחשבת אצל הבריטים כדרך נחמדה להתחיל ולייצר מגע פיזי ראשוני בעוד שאצל האמריקאים היא נחשבת לדרגת אינטימיות יחסית גבוהה.

התמונה מסתבכת אף יותר כאשר אנחנו עוזבים את העולם המערבי. ביפן, שהוזכרה לעיל, ישנה מערכת שלמה של סימנים בלתי מילוליים (הסתרת השפתיים, פתיחת עיניים רחבה, מחוות גבה שונות ועוד) שמי שלא מכיר אותן יכול בקלות מאוד לטעות במסרים שהוא מעביר ובאופן שהוא מפענח מסרים מהצד השני. באזורים אחרים של העולם המצב קצת פשוט יותר, כמו למשל בחלקים נרחבים באפריקה בהם כל מה שאתם צריכים לעשות על מנת להראות לבחורה שאתם בעניין הוא להביא לה מתנה (ואם לא תביאו זה יתפרש כאילו אתם מנסים לנצל אותה).

fan
שפת מניפה באנגליה של המאה ה-18

מי שמתבלבל יכול להתנחם בכך שפעם הדברים היו אפילו מסובכים יותר. החל מהמאה ה-16 באירופה, ובעיקר באנגליה וספרד, התפתחה 'שפה' שלמה של תנועות מניפת היד (הן של נשים והן של גברים), ואפילו פורסמו ספרים ומדריכים בנושא. כך למשל הנחת המניפה ליד הלב או חצי פתוחה מעל הפה והאף העבירה לצד השני מסר של "אני אוהב\ת אותך", מניפה על לחי ימין משמע "כן", מניפה על לחי שמאל משמע "לא", הרמת המניפה ביד ימין מול הפנים והטייתם משמע "בוא\י אחרי" ושקשוק המניפה ביד שמאל משמע "מישהו רואה אותנו". המניפה הייתה כלי מאוד נוח לאוהבים על מנת לתקשר בניהם מבלי שהסביבה תבחין בכך, והשימוש בה נמשך במיוחד בספרד כמעט עד ימינו.

אולי יעניין אותך גם: 

640px-Personal_Space.svgלו סיינפלד חי במונגוליה – המרחב האישי בתרבויות שונות

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות