סיכום:הציבור הישראלי בזמן שביתת השידורים – לוינסון ואדוני

הציבור הישראלי בזמן שביתת השידורים של לוינסון ואדוני משתייך לגישה המבנית תפקודית ומתאר את תגובת הציבור הישראלי לשביתת השידורים בשנת 1987, מה החסכים שנוצרו עקב החוסר באמצעי התקשורת – או יותר נכון אלו צרכים ממלאת התקשורת וההתנהגות החליפית (תוך התייחסות למדיום ולז'אנר שהיה חסר). מודגש כי התפיסה התיאורטית למחקר היא הגישה הפונקציונאלית. מה הם הצרכים שלציבור נגרם חסך עקב שביתת השידורים: בידור והעשרה, סיקור הסביבה והמשכיות (איחוד הפרט לחברה דרך ז'אנרים מסוימים). המחקר מוכיח שישנה תלות ושחל שינוי בעיסוקים בשעות הפנאי.

במהלך השביתה השכבות הגבוהות מצאו יותר פעילויות מהחברות החלשות. ההוכחה היא שאכן יש תלות ושהתקשורת מספקת צרכים. הצורך החזק ביותר שהיה חסר לחברה היה סיקור הסביבה והצורך באינפורמציה. תוכניות בידוריות היו חסרות בעיקר לשכבות החלשות ולמבוגרים. אותם ז'אנרים מספקים הנאה ולשכוח את צרות היומיום. המדיום החסר ביותר היה הרדיו, שבאותם ימים היה יותר נגיש מאשר מהטלוויזיה. התחליף היה בעיקר עיתונאות מודפסת שביכולתה לספק את אותם צרכים. את שעות הפנאי שהיה נהוג בהן לצרוך תקשורת, נחלק גם הוא לפי שכבות. למשל, בעלי השכלה בינונית עסקו בפעילות מחוץ לבית וצפייה בשידורי טלוויזיה אלטרנטיביים. מבוגרים עסקו בפעילויות תחליפיות פחות מאחרים. בדיון המועלה, ההיקש הוא חד משמעי: תוכניות המספקות מידע והעשרה תופסות מקום מרכזי בתודעת הציבור, בהפקת "כחול לבן". למרכיב זה לא נמצא תחליף. שידורי הטלוויזיה בערוץ הממלכתי היה חסר יותר לשכבות החלשות – תחושת המשכיות ואיחוד הפרט לחברה. הדגש הוא שאין תחליף לתקשורת ולצרכים שרק היא יכולה למלא.

סיכום מאמרים בתקשורת

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות