הולדת האדישות – גיאורג זימל על העיר הגדולה וחיי הנפש

cityכאשר נולד ב-1858 הסציולוג-פילוסוף לעתיד גיאורג זימל עמד מניין התושבים של עיר הולדתו ברלין על כ- 463,000 איש. כאשר מת זימל שישים שנה מאוחר יותר מנתה עיר הולדתו כבר למעלה מ-1,800,000 איש אחרי שבכל שנה מחייו הוא צפה בה נעשית גדולה, צפופה ורועשת יותר. גם היום, כאשר ברלין מונה כבר כמעט 4,000,000 תושבים המסקנות הסוציולוגיות שניסח זימל בחיבורו הקלאסי "העיר הגדולה וחיי הנפש" אודות השפעותיו של תהליך העיור נותרות רלוונטיות ביותר.

אחת האבחנות הראשונות והחשובות של זימל ב"העיר הגדולה וחיי הנפש" נובעת מתוך ההשוואה בין חיי הכפר והעיר. לפי זימל, בעוד שבכפר קצב השינוי וקצב הגירויים אליהם נחשף האדם הוא איטי, הרי שבעיר אנחנו "מופצצים" בכל רגע באינספור מראות, רעשים, ריחות. התודעה שלנו, אומר זימל, פשוט לא מסוגלת "לעבד" את כל שטף המידע הזה שמותיר את האדם מותש, מרוקן וחסר יכולת תגובה. בלית ברירה הנפש אנוסה לעשות סלקציה, כלומר, להתייחס רק אל מה שחשוב ולהתעלם מכל השאר. כאן, אומר זימל, מתחילים האדישות והניכור של העיר.

גיאורג זימל
גיאורג זימל

אך איך אנחנו מחליטים מה חשוב ומה לא? לאיזה אדם שחולף על פנינו ברחוב עלינו להתייחס וממי אנחנו מתעלמים כאילו הוא לא קיים? זימל (כמו סוציולוגיים רבים אחרים ובמיוחד הפילוסוף מרטין בובר) טוען כי העקרון שמושל בעיר הוא התבונה והרציונליות, כלומר, אנחנו מחליטים בצורה מעשית, הגיונית וחסרת רגש מה מצדיק את תשומת הלב שלנו. הבעיה שצורת ההסתכלות הזו הופכת אותנו לאדישים ומנוכרים עוד יותר מהסביבה: המוכר או הפקיד הוא לא אדם בפני עצמו, אלא פשוט פונקציה שאני צריך ממנה משהו. המכונית שעומדת לפני לא מכילה חיים שלמים בדיוק כמו שלי – היא פשוט מפריעה לי להגיע מהר למחוז חפצי. "כל היחסים הרגשיים בין בני אדם מושתתים על ייחודו של האדם" כותב זימל "[ואילו] היחסים התבוניים מתייחסים אל בני אדם כאל מספרים, כאילו היו דברים חסרי ערך בפני עצמם". העיר, אומר זימל, גורמת לנו להתייחס אל אנשים אחרים כאל חפצים ובסופו של דבר גם אל עצמנו. (הסרטון המקסים הזה ממחיש יפה את הנקודה של זימל).

אך כאן זה לא נגמר. על פי זימל, הסיבה שבני אדם באו מלכתחילה לעיר היא החיפוש אחר החופש. קל לראות איך העיר מציעה חופש: יש בה יותר הזדמנויות, יותר אנשים, יותר מקומות, יותר דברים שקורים, יותר אפשרויות ובעיקר פחות אנשים שמכירים אותך ואכפת להם איך אתה מתנהג (בניגוד לכפר). אולם, אומר זימל, חלום החופש במהרה מגיע למשבר כאשר אנחנו רואים אנשים סביבנו גרים באותן דירות, נוסעים באותן רכבות, יושבים מול אותם שולחנות משרד, אותם בארים, אותם בגדים וכו' וכו'. אנחנו מתחילים לחשוב שאם אנחנו מתנהגים כמו כולם אז אולי בעצם אנחנו לא כל כך חופשיים כמו שהבטיחה העיר. בשלב הזה, אומר זימל, אנחנו רצים לקראת הפתרון היחידי שיש בכוחו לודא כי אכן הבטחת החירות של העיר הוגשמה בעבורנו (ורק בעבורנו): אנחנו רוצים להיות מיוחדים. בעיר, אומר זימל, כל אחד מנסה להיות שונה אחד מהשני מכיוון ש"רק היותנו בלתי ניתנים להחלפה מעיד עלינו שאורח החיים שלנו אינו נכפה עלינו על ידי זולתנו". והתוצאה של לנסות להבדיל את עצמך מאנשים אחרים, ניחשתם נכונה, היא עוד אדישות וניכור.

כאן תוכלו למצוא סיכום של המאמר "העיר הגדולה וחיי הנפש" מאת גיאורג זימל

חופשי זה לגמרי מיוחד? על הקשר בין חירות ואותנטיות בעיר הגדולה

עוד דברים מעניינים: