רוי ליכטנשטיין, "Jeff I love you too… but" 1964
ליכטנשטיין לוקח דימויים מתוך קומיקס, במיוחד הוא מתעניין בבנות המביעות רגשות חזקים. ליכטנשטיין מנתק את הנרטיב מן הקומיקס ומתעניין רק בדימוי הנשי הכמעט קריקטוריסטית שבו. הצופים לא יודעים מה מפריע לאותה אישה בלונדינית מלאהוב את ג'ף אבל גם לא אכפת לנו, אנחנו מסתפקים בעובדה שהיא אישה, שהיא בכיינית, שהיא מבולבלת וזהו, חסרת כל מורכבות. בתמונה זו, מצויר בענק אישה המדברת בטלפון המצוירת ללא נפח, בעלת יופי אידאלי טיפוסי, צעירה בלונדינית.
כאשר ליכטנשטיין מפרק את הקומיקס מן הנרטיב, השטחיות נוכחת בצורה גרוטסקית, בענק מוצגת אישה בוכייה, רגשנית, מדברת משהו שנשמע כמו הקלישאה הגדולה בעולם, ובעצם הציור הזה הוא קלישאה אחת גדולה.
ליכטנשטיין משתמש בדימויים מהקומיקס היוצרים באופן המוני, מושפעים מתקשורת, מהתרבות העממית, הנמוכה ולא הגבוהה, וכך מייצגים את ראי התרבות באופן חזותי בצורה מסוימת. ייצוג האישה בקומיקס הוא גם ייצוג האישה בקולנוע, אך לא כמו מרלין מונרו שאפשר לדון בחייה הפרטיים ובמוות שלה, לדמות הקומיקס אין שום נפח אנושי, אין לה תוכן מלמד מה שיוצקים לתוכה. היא מתפקדת בתור אידאל נשי, כמו ברבי רק מצוירת, כמו שדמויות קומיקס הן לעולם לא מכוערות אלא עם כן הם רשעות. ליכטנשטיין מציג בעצם דימויים קלישאתיים המושפעים אך ורק מאידאות חבריות תרבותיות נפוצות, ועבודותיו משקפות מראה חברתית להמונים.
השימוש בפורטר כאן הוא חריג, בדרך כלל פורטרטים בתולדות האמנות נועדו להאדיר את הדמות המצוירת אך במקרה הזה ליכטנשטיין מציג אישה במקום הכי שברירי ולא מחמיא שלה. אין פה האדרה- לא להפך, זילות של דימוי פופולארי. הפורטרט בעבר הנציח אנשים חשובים, מלכים, קדושים וכו, והדימוי של האישה אפילו לא אישיות, אין כאן מה להנציח היא רק דמות קומיקס, הריקנות נוכחות בצורה מחרידה.