סיכום מאמר: בין עובדות לאמת \ עמוס עוז

סיכום מאמר: בין עובדות לאמת או: ממה מתה סבתא שלי- מניקיון, או מהתקף לב? \ עמוס עוז

סיכום זה הוא חלק מאסופת סיכומי המאמרים בשיטות מחקר איכותניות

אין אמת אחת, עובדה זה דבר רחב יותר, יכול להיות אישי. אין חפיפה בין עובדה לאמת. הרבה סיבות יכולות להסביר את מות הסבתא: נקיון, התקף לב, אמבטיה, מיקרובים, אשכנזיות ועוד. במאמר טיעונים והתייחסויות שונות למות הסבתא:

הרופא יבחר בהתקף לב כי כשיש לך הלך חשיבה מסוים את עקבי איתו.

שואלים את היסטוריון יהושע אריאלי האם הסבתא מתה מהתקף לב כדברי הרופא או מניקיון כדברי הנכד. היסטוריון מהסוג הישן יגיד שאין מה לחקור כי אין חשיבות היסטורית. המקרה הפרטי יעניין היסטוריון רק במידה שניתן לגזור ממנו איזו משמעות כללית. הגישה לסיבה חסומה ולכן לא מעניינת מזכיר את הפונקציונאליזם המבני- מתעניינים איך זה פונקציונאלי היום.

 הסופר חושב שהסיפור מעניין כי המשפט: הלבאנט מלא מיקרובים שהטריף את הסבתא וגרם לניקיון ההיסטרי מהווים גילוי גם על אחרים, מהגרים, פליטים בני תקופתה, קרובים לה בחינוכם, ברגשותיהם וברגישותם. הסבתא מתה מניקיון, מדימוי אירופאי על כך שהמזרח מלא מיקרובים שמאלצים אותך לעשות אמבטיות רותחות.

ולכן יש לפנות לפילוסופים: אלו ידבקו בעובדות- הסבתא מתה מהתקף לב באמבטיה. לייבניץ יפנה לתעודת הפטירה ויתמוך בהתקף לב על יסוד "חוק הטעם המספיק". שיפנוזה יציע לבחון את שרשרת הסיבות מה שתמיד יוביל לאלוהים. דיוויד יום יגיד שהסיבתיות לא משקפת את האמת והמציאות אלא צרכים פסיכו', אסוציאציות, ונטיות סובייקטיביות. הוא  ידייק ויגיד שהיא הייתה באמבטיה אח"כ התקף לב ואח"כ מוות. קאנט יסביר שבלי הסברים סיבתיים לא ניתן לבנות את העולם. עפ"י עקרון הסיבתיות שגורס כי כל השינויים בטבע מתרחשים עפ"י חוק הקשר שבין סיבה למסובב, כל שני אירועים קשורים בניהם לפי סדר אובייקטיבי ובלתי הפיך של מוקדם ומאוחר. ככה שהוא הצליח להכניס את כל הגורמים הקשורים. איינשטיין אמר ששאלת חוקיותו הסיבתית של מאורע פרטי אינה ניתנת באופן עקרוני להכרעה ועל כן היא שאלה מחוסרת תוכן. השאלה אכן מחוסרת הכרעה אך זה לא הופך אותה מחוסרת תוכן.

נחזור לשאלת המוות, העובדות עלולות לפעמים להיות אויב בנפש של האמת. דימוי יכול להרוג בנ"א. ואם אנחנו נוגעים ביחסים המתוחים שבין עובדה לבין ודאות לבין אמת, בין אמת לבין דימויים ותדמיות, אי אפשר לחלק עבודה כך שההיסטוריון יחקור את העובדות, הסופר את הדימויים, הסוציולוג את התדמיות והפילוסוף את האמת- זה לא אפשרי ומגוחך. האמת קשורה אל העובדות אבל היא הרבה יותר ממצבור עובדות. האמת קשורה אולי בדימוים ובתדמיות אבל היא לא שם נרדף להם.  אמת היא הדבר שאנחנו מתייחסים אליו כאמת. לעומת העובדה שהיא דבר הצריך ומסוגל לעמוד במבחן הניסיון, ולעומת הדימויים והתדמיות שהם עניין של הרגלי קליטה והלך רוח.

עכשיו כשהבנו שעובדות אינם אצל המדענים וההיסטוריונים, מה ההבדל בין עבודתם לזו של המשורר והסופר? יש שוני בעקרון הרלוונטיות שמלווה את השניים אך כך גם בין סופרים שונים והיסטוריונים שונים. בעצם המשותף הוא עקרון הרלוונטיות, הסלקטיביות של כל איש בדרכו. את ההבדל אין לחפש בתבנית ולא בבדיון, אלא בנכונות של המקבל, הקורא לחיות עם אי ודאות, להתקיים בתוך מצב פתוח. ההבדל בין ההיסטוריון לסופר לפיסיקאי לביולוג ולאנתרופולוג הוא באופן קבלת הדברים בעיני הקורא, בין היתר. (הערה: המילה בדיון לא מתרגמת טוב בעברית כי אנחנו מכירים סיפורים שאינם אמת אך לקרוא להם בדיה נותן להם נופך של שקר, משהו בלתי מוסרי.)

אריסטו אמר שהשירה יותר פילוסופית מההיסטוריה ונעלה ממנה, כי היא עוסקת בעניינים הכלליים בשונה מההיסטוריה שעוסקת בפרטיים. עוד אמר שהשירה עוסקת בדברים לא כפי שהיו אלא כפי שראוי היה להם להיות. אך הוא לא מגלה לנו איך ראוי לדברים להיות. בסך הכול- הכול מציאותי! לא עובדתי, לא אמיתי אבל מציאותי, גם השקר, החלום, הבדיה, הפנטזיה, הפחד, הכאב, התשוקה. בין היתר בגלל שהיו להם תוצאות בעולם המעשים.

כאב הוא נושא חביב על סופרים ומשוררים אך הוא לא מקובל על היסטוריונים. אז הוא מציאותי או לא? מובנה או לא? אם ננשך את הלשון נגלה מהר שהכאב מאד מציאותי יותר מכל היסטוריה שהיא. ואם הכאב גם יבוא בגלים אז אפילו יהיה מובנה. אבל המציאותיות שלו בעייתית כי עדיין אין מדדים כמותיים עבורו, והשפה מתקשה לבטא כאב כי כוחותיה דלים ומוגבלים. אז מי אחראי להתעסק עם הכאב?  האם מציאותו היא לא ודאית כי לא ניתן למדוד אותו או שזה לא פוגם. מקור הכאב יכול להיות לא ודאי כמו גם הדרך לשים לו סוף אבל הכאב עצמו ודאי. הכאב מתגורר בתודעה ובלשון.

גם ההיסטוריון וגם הסופר מפעילים סלקטיביות, דוגמים רק אירועים רלוונטים, מציגים רק אפשרות אחת של ההיסטוריה, נותנים פרשנות לאירוע. לעמוס עוז עדיפות לספרות בה יש בנוסף גם צד פיוטי.

נחזור לשאלה מה בין עובדה לאמת? ההבחנה בין מציאותי ללא לא עוזרת לנו, כי הכול מציאותי. גם הבחנה בין מובנה ללא מובנה אינה יעילה. ננסה כיוון אחר: אופן השימוש במילים. מה מכילה השפה ואיך היא מבקשת להניע את הדברים. השירה והספרות פועלות כאגן חמצון של השפה שמסוגל להחזיר למחזור הדיבור ולמחשבה מילים שנשחקו והתקלקלו לגמרי. צירופים חדשים שמרעננים את העולם.

לחיות עם אי ודאות פירושו לחיות בתוך מצב פתוח. עצם החיפוש הבלתי פוסק אחר הודאות שמעבר לדברים, אולי הוא בטבע האדם, אולי הוא בלי נמנע אבל יש בו מן האש שמזינה קנאים למיניהם הזקוקים תמיד לשורה תחתונה. אם נקבל את אי הודאות לא כעונש אלא כמצב פורה שיש בו ברכה שמגרה ליצור, לחפש, להכריע, להשתמש בחופש זהו תנאי ליצירת אומנות ואולי אף עיקרה. יש צד חיובי לאי הדאות, לא צריך סטטיסטיקה וניבויים בכדי להלחם בה, זה מצב בריא שמאפשר פריון מחשבתי. ודאות מבטלת צורך בשאלת שאלות. הצייר מראה שהאדם חושב בכיוונים שונים, מתלבט שזה דבר חיובי. עדיף להתקיים במצב פתוח, עפ"י מאסלו זה מה שמוביל להגשמה עצמית, יכולת לחיות עם הכאוס.

לסיכום: היסטוריון, חוקר, מדען, מלומד עוסקים במעשים, בעובדות וברכיבי המציאות ובקשרים האפשריים שבניהם. סופר עוסק באותם עניינים- תופעות וקשרים. כולם שואפים לקשרים מעניינים, משכנעים ומקוריים. את המקוריות ישיגו ע"י סלקציה וארגון הפרטים, משחקים בהבלטה וויתור. ההבדל נעוץ אולי בנכונות לקבל את אי הודאות כוודאות קיומית: ודאותה של אי הודאות. המצב פתוח כי אנחנו רוצים שהוא יהיה פתוח והוא פתוח עד כמה שאנחנו רוצים. אפשר לסגור אותו רק שאח"כ יהיה קשה לצאת. יש מילים שאין בהם מטען אינפורמטיבי אך יש עובדה, מציאות ואמת. אין בהם תוספת דעת וזהו ההבדל. דעתו של המחבר היא שאין בעולם בדיה ואין ודאות. הכול היה והכול נברא גם מה שרק משל היה. הסופר נבדל מההיסטוריון לא בהתייחסות לעובדות, למציאות, לוודאות ולאי הודאות אלא באופן ההתייחסות למילים. כתיבת המדען שואפת להיות שקופה כוילון וכתיבת הסופר כויטראז'. שתיהן מדויקים בדרכים שונות ושתיהן אי ודאיות במידה בלתי ודאית כי האור שמאיר את שתיהן הוא אור פנימי וחיצוני.

במאמר יש ניסיון לפרק את הקשירה האינטואיטיבית  בין עובדות ואמת, אין אמת אחת. הקשר בין עובדה לאמת אינו חד מימדי אלא מורכב, האמת היא הרבה יותר מאוסף עובדות. גם שקר ודמיון הם מציאותיים, גם אם הם לא אמיתיים, הביטויים שלהם אמיתיים. עמוס עוז מדגים סיבה ותוצאה- כשמתעדים היסטוריה, ההקשר בו מתייחסים למקרה מעצב את התפיסה, המסגרת החשיבתית משפיעה על ההתייחסות והחשיבה שלנו. הגבולות הדיסציפלינאריים אינם נוקשים אלא גמישים ומתבטאים במוקד המחקרי ובאופן ההתייחסות. אף אחד לא טועה או משקר, ממה הסבתא מתה זו שאלה קונספטואלית, יש תשובה והיא תואמת את עקרון הרלוונטיות שמפעילים, יש ריבוי תשובות. המון תלוי בעיני הקורא. ההבדל בין סוגי הכתיבה מתבטא באי הודאות של הכותב ובמה שהקורא מוכן לקבל. אי הודאות חיובית מאפשרת יצירתיות, חופש, אומנות, חלק מהתפתחות אינטלקטואלית. הפוך לסטטיסטיקה שמנסה לנבא את אי הודאות. המדעים המדויקים מנסים ליצור שוויון בין מציאות לאמת.

עוד דברים מעניינים:

האם מלחמה טובה לסולידריות? לא בטוח

החברה הישראלית כידוע לכל היא חברה רווית קונפליקטים ובין אם זה על פוליטיקה, דת או סתם זכות קדימה בכביש הישראלים לא מהססים לצלוב אחד את השני. אולם כל אימת שיש

שינוי גודל גופנים
ניגודיות