סיכום: From the life- history approach to the transformation of sociological practice- Daniel bertaux

סיכום מאמר: From the life- history approach to the transformation of sociological practice- Daniel bertaux

סיכום זה הוא חלק מאסופת סיכומי המאמרים בשיטות מחקר איכותניות

דניאל ברטו הוא פוזיטיביסט מרקע מדעי רצה להפוך את הסוציו' מדעית. סוציו' עם רקע בפילוסופיה לימדו אותו את רעיונותיהם. מה שבסוף העיר אותו מחלומו הפוזיטיבסטי זה רעידת האדמה ההיסטורית ב 1968 (מרד הסטודנטים בצרפת) עד אז הוא ערך מחקר אמפירי על מוביליות חברתית. הוא פיתח רעיון של מוביליות מבנית ונגדית ויישם אותם על נתונים סטטיסטיים זמינים. הוא הבין שכל הכרתו את החברה זה מהכתוב כך שהידע שלו לא רלוונטי. הקולגות שלו אפילו לא הסתובבו בעולם- מצבם יותר גרוע, הם מעולם לא עזבו את מע' החינוך. מסקנתו היא שהמחקר הכמותני מצייר תמונה קפואה מידי של המציאות . מאמץ גישה הוליסטית- צריך להסתכל על הכול. אין צורך במציאת חוקיות חברתית כי אין כזו, החברה משתנה כל הזמן וצריך לתעד את הדינאמיקה. המחקר האיכותני אינו מרדד את העולם, הוא נעזר באינפורמנטים, מתמודד עם שינוי, כך צריך לחקור. ברטו הושפע מהדינאמיקה התרבותית ובדק את הזרמים- יחסי הכוח ההיסטוריים.

דניאל נעזר בדמיון של הסוציו' מילס שהאמת על הסוציו' לא אמורה להיות ידועה. המדעיות של הסוציו' היא מיתוס. הידע הסוציו' אם קיים לא מושג במתודולוגיה כמותית. הוא הרגיש צורך לפתח גישה חדשה למחקר אמפירי. תחת ההשפעה של "ילדי קנזס" של אוסקר לואיס (אנתרופולוג שחקר עוני במקסיקו של שנות ה-50 הבליט סיפורים של הנבדקים ולכן יצר אתנוגרפיה נקיה, של סיפורים מבלי להציג את החוקר) הוא החל לאסוף סיפורי חיים ואט אט נבנה לו בטחון בתוקף השיטה. הגילוי המעניין ביותר היה שהוא הגדיר מחדש את כל הגישה הסוציו' על כל רעיונותיה לא רק אלה שנבעו מהפוזיטיבסטיות המסורתית ומחקרה האמפירי, אלא גם רעיונות פילוסופיים של מרקס והסטרוקטורליזם. דניאל רוצה להראות דרך אחרת לעסוק בסוציו'. דרך שונה לתצפיות, ניתוחים, לכתיבה ולהגדרת הקשר בין סוציו' לחברה.

הפוזיטיביסט גון גולדרוף החליט לעקוב אחר הנתונים ממחקר על מוביליות על ידי ראיונות עם כמה מהאנשים אחריהם עקבו במשך שנים. הוא הסיק שהראיונות מובילים למסקנות שונות מאשר הטבלאות. משפט זה סימן בעבור דניאל את הצעד הראשון לגישה חדשה. מסמך זה מיועד לפוזיטיביסטים כי הם מאמינים באתיקה של תוקף מדעי ולכן יהיו מוכנים לעבור לשיטה שתוכח כטובה יותר. הפילוסופים כנראה כבר ישארו מקובעים בדעותיהם.

חסרונות המחקר הכמותני:

  1. פישוט יתר– רידוד מציאות מורכבת למשתנים ומדדים, אין הסברים פשוטים העולם מסובך. אוהבים שורה תחתונה, הכללה לשם שליטה ושימור ההגמוניה והמצב הקיים. קל לבצע מחקר כמותני, כל אחיד יכול להציג הוכחות לכל קשר שהוא. המממנים מעדיפים מחקר כזה כי הוא מניב תוצאות.
  2. פישוט כמשרת כוחות שליליים– ניתן לערוך מניפולציה על מספרים, לארגן את המדדים לפי רצון החוקר. המטרה הופכת להיות ציונים ולא ידע. מחקר איכותני לא מניב תשובה מוחלטת וזה מאפשר רצון נוסף לדעת.
  3. דה קונטקטואליזציה– המחקר הכמותני מתכחש להקשר בו נערך האירוע, טוב להכללה. עפ"י ברטו ברגע שנתייחס רק לסטאטוס אחד של האדם (אופה) נכבה את שאר הסטאטוסים שנמצאים באינטראקציה איתו. חקירה שאינה הוליסטית אלא בוחנת רק פאן אחד מחמיצה את המציאות שלו.
  4. הבנה בין חוקר לנחקר– המחקר הכמותני מפספס את ההסבר. המחקר נפגע מההנחה שאנשים דוברי אמת, רק כשהדברים נבדקים בשטח ויש חיפוש משמעות האמת יוצאת. לבנ"א יש מה לומר וחבל פספס את הידע שלהם.

ברטו מציג את המחקר האיכותני כתחליף ע"י שימוש בסיפורי חיים/ ראיון כפרקטיקה אמפירית.

ניהול מחקר מדעי צריך להתקיים ברמות שונות: שאלת מחקר, ניסוח היפותזה, עיצוב המחקר, בחירת אוכלוסיה, דגימה, איסוף נתונים, קידוד, ניתוח נתונים, תיקוף ההיפותזה, כתיבה ופרסום. דניאל מציע שהשלב האחרון חייב להיות קריאה זהו המדע של החברה והחברה חייבת לקרוא את הדברים. אך במציאות השיח הוא שסוציו' לא מעניינת. מטרת המחקר הסוציו' היא לא לייצר תוצאות מדעיות אלא לרכוש ידע על תהליכים חברתיים עיקריים. אנו חיים בחברה שתמיד מעורבת בה שליטה וחקירת האמת משתנה מידית למאבק נגד השקר האידיאולוגי שמלווה שליטה חברתית. צריך לתת חשיבות שונה לכל שלב, להגדיר מחדש את משמעותם (לא דוחה את העקרונות בשונה מוגנר ובקרמן):

  1. בחירת נושא– כשבוחרים נושא בוחרים את המשמעות החברתית של עיסוקם. לדעת מי יתעניין בידע שהם מנסים להשיג ויעסיק אותם. שאלת המשמעות של חקירת נושא חייבת להישאל. הבחירה אינה טכנית, החוקר והעדפותיו משפיעים על בחירת הנושא, זה לא נקי מפוליטיזציה.
  2. היפותזה– פוז' רואים היפותזה כקשר משוער בין משתנים, הנחת יחסים בין משתנים. אין פה קשר אישי אלא מבני- חברתי בניסיון לייצר סדר חברתי. יש פער בין תיאורטיזציה לעובדות אמפיריות. תפיסת קשר חד מימדי בין משתנים יוצר מצב בו התיאוריה אינה תואמת את המציאות. תיאורטיקנים שנבחנו בהיסטוריה מראים שהתבנית של קשר מבני-חברתי נמצאת בשינוי מתמיד והסוציו' צריכים לחשוב על התנועות ההיסטוריות. הבעיה בפוז' היא שיש תיעוד של אינדיוודואלים בלבד שמקבלים כותרת של משתנה ומגדרים מחדש תיאוריות סוציו' כמע' ניבויים על קשר בין שני משתנים לשם המדעיות. אין זה נכון לנהוג כך כי הקשרים של המבנה החברתי נמצאים בשינוי מתמיד ולכן התוצאות לא יכולות להיות צפויות. לכן הסוציו' לעולם לא תהיה מדע אלא רק תייצר ידע היסטורי: ההווה שלנו הוא היסטוריה. ידע סוציו' הוא ידע על היסטוריה של קשר מבני חברתי נתון ולא של התוצאות. בגישה שמוצגת פה, חשיבת הסוציו' צריכה להיות מוצגת לכל אורך המחקר, אבל ניסוח ההיפותזה יהיה רק לקראת סופו. ההיפותזה צריכה לנבוע מהשטח, ממה שעולה, מתגבשת בסוף. המדעיות של הסוציו' היא מיתוס, למציאות החברתית אין חוקים, הסוציו' צריכה לא לאתר חוקים, אלא, לחפש תהליכים חברתיים והיסטוריים.
  3. מתודולוגיה, עיצוב מחקר: בחירת טכניקת תצפית– בשנות ה-30 הפוז' השתמשו  בפיתוח של סמואל סטופר- הסקר, שנלקח מהסטטיסטיקאים. רק בשנות ה-40 וה-50 הצטרפה האפיסטמולוגיה ששאפה ליצור לגיטימציה לשיטת הסקר כמדעית. עבודה היסטורית טובה מראה קשרים חברתיים כמו גם קשרים מעמדיים, עורכת תצפיות ומתערבת. זוהי גישה שפותחה ע"י Touraine שטען שהדבר היחידי שסוציו' יכולים לצפות בו זה ההשפעה של התערבותם במציאות חברתית. דניאל מאמין שאפשר גם להשתמש בהיסטוריות או סיפוריי חיים. יש לנו את הניסיון של למידת סט מסוים של קשר חברתי. תפיסת העולם האידיאולוגית והתיאורטית של החוקר מכתיבה את מהלך המחקר.
  4. עיצוב מחקר: בחירת אוכלוסיה– לפי מרקס וובר סט מסוים של קשר חברתי הוא קשר מעמדי. לכן דניאל מאמין  שצריך לעקוב אחר סט של קשרים מבניים מעמדיים.  לא לבחור לצפות בפועלים אלא בקשר בין פועלים למנהלים. עקרון זה פשוט מאד אך בקושי מיושם בגלל הפער בין הרמות התיאורטיות והאמפיריות בסוציו' על כך אחראיים הפוז'. במחקר איכותני חשוב לא לעשות קטגוריזציה, אלא לבחון ולהבין איך נבנו הקטגוריות ולמה. כשרוצים לעשות מחקר חברתי לא צריך לבחור קטגוריות של אנשים אלא שדה שבו ניתן לבחון קשרים, יחסים ועוד.
  5. דגימה וייצוג מחדש– הפוז' משתמשים רבות בעיקרון הדגימה אבל עם נשלב חשיבה תיאורטית ותצפיות אמפיריות צריך תפיסה רחבה יותר של ייצוג. כשאוספים סיפורי חיים של 30 אופים בסוף בדוק שיש תמונה ברורה של תבנית הקשר המבני ושל שינוייו האחרונים. סיפורים נוספים רק מאשרים את מה שכבר הובן עם שינויים אינדיוודואלים קלים. הליך זה נותן לרעיון של ייצוג מחדש משמעות שונה: הדגימה מייצגת לא רמה שטחית אלא רמה סוציו', ברמת הקשר המבני חברתי. צריך לראיין שוב ושוב עד שהתוספת של כל ראיון היא שולית , כשמגיעים לרוויה אפשר לחוש ביטחון. (דחייה של המשמעות הכמותנית) אתה מפסיק את המחקר כשאתה מרגיש שאתה יודע וכבר לא נאספים נתונים חדשים.
  6. איסוף נתונים– במחקר סקר נראה שתשובת האדם הבודד היא חסרת משמעות. הסוציולוג צריך להפיק משמעות מהנתונים. כמו במדעי הטבע, רק שיש הבדלים: האובייקט הסוציו' יכול לדבר ולחשוב. לכן בתחילה הוא חייב להיות בשקט. אם תינתן האפשרות לדבר חופשי נגלה שהנחקר לעיתים יודע יותר מהסוציו'. לסיכום, ראיון טוב הוא אחד בו המרואיין לוקח שליטה ומדבר חופשי. החוקר צריך להיות לא יומרני ולא לחשוב שהוא יודע יותר טוב מהאנשים על עצמם.
  7. ניתוח נתונים– סיפורי החיים הבודדים שפורסמו עד היום לא יצרו ניתוח רלוונטי. אבל קבצי סיפורים הצליחו קצת. אבל לכולם אותה חולשה: אין הבנה של תיאוריה סוציו' של הכוונה של קשר חברתי. זאת אפשר לראות בהיפותזות שלהם בעיקר במחקר ניסויי. סיפורי חיים זו הדרך הטובה ביותר להביע מה שאנשים יודעים על החיים החברתיים. ואז האתגר הוא למצוא משהו שעדיין לא ידוע לכל. יש לסוציו' תפקיד כי הוא יכול להסתכל על הכול ויש לו ניסיון רב באזורים חברתיים. תפקידו להפוך את הדברים לפיסות ידע שישמשו את כולם. ולצייר תמונה של הכלל ותנועותיו. זהו ניתוח אמיתי שמזמין צעד נוסף של סינתזה. הסינתזה צריכה להיות הליך מתמשך של ריכוז אחר רמות בלתי נראות אך נוכחות של קשרים חברתיים. כל סיפור חים וגם כל סטטיסטיקה, כל פיסת הוכחה צריכה לתרום להבנה של רשת קשרים חברתיים. כשזו תובן הניתוח הושלם.
  8. אישור ההיפותזה, רגע ההוכחה– הפוז' פיתחו דרך לבדוק האם קשר משוער קיים או לא. סיפורי חיים ונתונים איכותיים אחרים נחשבים לא מועילים ליצירה הסופית של ההיפותזה,או לבחינתה. זה מעלה בעיה של אובייקטיביות. פרנקו פררוטי טוען שעקב הטבע הספציפי של המציאות החברתית, ככל שהידע הסוציו' סובייקטיבי יותר כך הוא הופך להיות יותר עמוק ואובייקטיבי. מדעי ההתנהגות שונים ממדעי הטבע. חיים חברתיים נוצרים מתוך מאבקים שתוצאותיהם לא צפויות, אין חוקים חברתיים. אלא חוקים שנוצרים וצומחים מתוך ההיסטוריה האנושית. זה שמדע חברתי הוא בלתי אפשרי לא אומר שאי אפשר לצבור ידע חברתי. להפך: המיתוס של האפשרות למדע חברתי חוסם את ההתפתחות של ידע חברתי אותנטי. החשיבה הסוציו' לא צריכה לייצר חוקים אלא לעזור בחתירה לעבר הבהרה של תנועות היסטוריות ביחסים חברתיים. לשם כך צריך חשיבה ביקורתית ואת הידע של כולם. ולא את הגבלות המדע והאקדמיה. חבל להיות מוגבלים בגלל חובת ההוכחה- רק ההיסטוריה תוכיח. משימתנו היא להבין את התנועות ולא להסבירם. ולתארם עם עומק ומונחים תיאורטיים כשצריך. ואז זה יהפוך לידע פופלארי- לחלק מהתרבות. . אין חוקים חברתיים אובייקטיבים, צריך לתאר ולא להסביר, צריך לנטוש את נטל ההוכחה.
  9. כתיבה ופרסום– שלב זה מכין את הדרך לשלב האחרון באמת- שלב הקריאה. יש עלייה במספר הפרסומים אבל הא כמותית ולא איכותית. כתוצאה, הדברים נקראים רק ע"י מעט אנשים. רוב האנשים לא פונים לסוציו' לשם ידע על החיים החברתיים אאל למקומות אחרים. אפילו הסוציו' נורמן בירנבאום אמר: מייצרי סרטים מביאים יותר מודעות חברתית מכל אחד אחר. יש מי שיגיד שהסוציו' היא תיאורטית ולא תיאורית אבל להסביר זה שונה מלתאר ומי שמאמין כך חושב את הסוציו' למדעית. זה בגדר חלום שנבין את חוקי החברה. אין שום דבר מעל החברה. גם לא מדעי החברה. דבר אחד בטוח, אם הידע החברתי לא יתייחס לאנשים, אם הוא לא יעבור לחברה, הוא לא יגיע למודעות- הוא כשלון. הכתיבה הסוציו' היא מכשול כי היא משעממת כשהיא נכתבת באופן פוזיטיבסטי. המחקר האיכותני יכול להשיב את הפופולאריות למדעי החברה כי הקורא יוכל לעשות פרשנות אישית של המאמרים.

המסקנה– צריך לפתח שיח חדש של נרטיב היא מחייב את התיאורטיקן למשהו קונקרטי עוזבים את השלב האנליטי ועוברים לסינתזה. סיפוריי חיים טובים למטרה זו. כמו כן כל אחד יכול להוציא מהם מידע. צריך לספר סיפורים של אנשים ושל קשרים חברתיים, הסיפור הוא התרבות של קב' חברתית. בכלליות, צריך לגלות נוסח של שיח דרכו אלמנטים של ידע על הליך ההיסטוריה החברתית ימצא דרכו לתרבויות חיות ולחיי הציבור ויהפוך לידע נפוץ.

חוקיות חברתית- סוציו' לא יכולה להיות מדע מדוייק, אי אפשר לבדוק קשרים בין משתנים כי הם כל הזמן משתנים- אין חוקיות. אסור להקפיא את התמונה צריך לחקור את השינויים והקונפליקטים בחברה. המחקר האיכותני מנסה להגדיר מחדש את המשמעויות שהמחקר הכמותני ניסה לנכס:

  1. אמפיריות- מהמילה התנסות, לאיכותניים יותר נתונים מאשר לכמותניים.
  2. אובייקטיביות- רפלקסיביות, מודעות החוקר להשפעתו על השדה וניסיון לשככה.
  3. מציאות- הכמותניים מאמינים שהאמת בידיהם אך הם לא נוכחים במציאות כמ האיכותנים.

נקודות עיקריות במאמרים של וגנר, בקרמן וברטו:

  • ערעור על האבסולוטיות של התפיסה המדעית, על האמירה שהשיטות האיכותניות לא נתפסות מדעיות ופוזיטיבסטיות ועל התפיסה שאמירה מודרניסטית היא צרה
  • הכימות של המספרים אינו משאיר מקום לצורה אחרת של ידע.
  • ערעור על מדעיות התפיסה הכמותנית: איבוד מידע חברתי, הוצאת מידע מהקשרו…
  • מחקר איכותני חוקר תופעות בהקשרם ונותן תמונה מלאה יותר.
  • לכל חוקר גישה שונה שממקמת באופן שונה את המחקר האיכותני והכמותני.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות