ההתמודדות של המחוללים (הנאצים) לאחר השואה

סיכום זה הינו חלק מסיכומי הקורס הפסיכולוגיה של השואה.

עם סיום מלחמת העולם השנייה עולה סוגיית ההתמודדות הפסיכולוגית של הגרמנים (המחוללים) עם ההשמדה וההסברים לכך.

  1. שאלת האשמה הקולקטיבית

    אחד הנושאים המרכזיים איתם התמודדו הגרמנים מיד עם תום מלחמת העולם השנייה, ולמעשה מתמודדים עם שאלה זו עד היום – הוא שאלת האשמה הקולקטיבית.
    כלומר, השאלה "האם אני, בתור גרמני, גם אם בפועל לא עשיתי שום דבר – האם אני אשם, מעצם זה שאני שייך לאומה שעשתה מה שעשתה".
    מחקר שעשה רנסמן מצא שככל שעוצמת הזהות הלאומית גרמנית גדולה יותר אצל אדם, כך תחושת האשמה הקולקטיבית קטנה יותר, ולהפך (מתקיים יחס הפוך).
    ניתן לתת לכך הסבר פסיכולוגי בכך שמי שמרגיש עצמו מאוד גרמני, בדמו ונשמתו, מתקשה לקחת על "גרמניה" את האשמה והאחריות, הוא מרגיש עצמו חלק ממנה ורוצה לגונן עליה (בגלל ההזדהות, זה כ"כ קרוב אליו – וזה כמו להגיד שהוא עצמו אשם). וההפך – מי שעוצמת הזהות הלאומית גרמנית שלו נמוכה (אני בן העולם, בן המערב, אז מה אם אני גר בגרמניה) דווקא אדם כזה לקח על עצמו את האשמה (זה ההורים שלי, הסבים והסבתות שלי וכו').

2. מאמר 15 / דוז, על ייחוסים פנימיים וחיצוניים

 מחקרים בדקו את ייחוס האחריות שנעשה לאירועים היסטוריים שליליים – תוך התחשבות בשאלה האם האירועים בוצעו ע"י קבוצת הפנים או קבוצת החוץ.
המסקנה הייתה שייחוס אחריות על אירועים היסטוריים שליליים נעשית תוך להטיה לטובת קבוצת הפנים.

קבוצה מחוללת – כאשר קבוצת הפנים שלך גורמת למעשה שנתפס מאוד שלילי לקבוצה אחרת הנטייה היא לייחס למעשה נסיבות חיצוניות (לא הייתה ברירה, אלה היו הנסיבות)

קבוצת הניצולים – כאשר קבוצה אחרת גרמה עוול שנתפס מאוד שלילי לקבוצה שלך מייחסים להם ייחוסים פנימיים רעים, רוצחים, וכו'..

ככל שהאדם הזדהה יותר עם הקבוצה הייחוס היה חזק יותר.

ניסוי ראשון: ליהודים ולגרמנים ניתנה השאלה: איך אתם מסבירים את מה שנעשה ע"י הגרמנים בשואה?
הגרמנים ענו בייחוסים חיצוניים (המצב, הנסיבות וכו').
היהודים ענו בייחוסים פנימיים (הם אנשים רעים, אנטישמים, רוצחים וכו').

ניסוי שני: בהולנד נשאלו שתי שאלות

 – איך אתם מסבירים את הפגיעה של הנאצים בהולנד – ייחוס פנימי

 – איך אתם מסבירים את מה שהולנד עשתה באינדונזיה – ייחוס חיצוני.

3. תיאוריית הזהות החברתית

ע"פ תיאוריית הזהות החברתית כשחברה בונה את הזהות שלה היא נוטה להתייחס לאירועים היסטוריים מיוחדים שקרו. למשל, חלק מהזהות של עם ישראל היא השואה, סוג של גורם מאחד בזהות היהודית, או מלחמות. מה עושה אומה שחלק מהזהות שלה הם אירועים שליליים?
קיימים לכך כמה מנגנונים:

  • ניסיון לשכוח את האירועים הללו (אותה הכחשה והשתקה שציינו קודם)
  • ניסיון להמעיט בחשיבות האירועים האלה, ולהבנות אותם מחדש (לכן הגרמנים תפסו את הסבל של הקורבנות כתוצר לוואי של המלחמה).
4. סקרים בארה"ב / בישראל

בסקר שעשו בארה"ב בזמן מלחמת העולם ה- 2 עלה שרוב האמריקאים (58%) רואים במנהיגות הגרמנית אשמה במה שקורה. בסקר חוזר שנערך לאחר המלחמה גדל אחוז הנשאלים שראו באחראים לדבר לא רק את המנהיגות אלא גם את העם הגרמני (בכך מעצם זה שהוא עמד מהצד, הוא איפשר את המלחמה) מ-38% לפני המלחמה ל-52% לאחר המלחמה.
בישראל נעשה סקר רק לאחר המלחמה. הסקר הראה שהאשמה והאחריות על השואה, לדעת מרבית הישראלים, לא מוטלת על הגרמנים לבדם, אלא מדובר באחריות של גרמניה ושל העולם החופשי כולו (על כך שעמדו מן הצד ולא התערבו בנעשה בגרמניה) – כך ענו 59% מהנשאלים, כש- 26.3% מהנשאלים הוסיפו לגרמניה ולעולם החופשי גם את היהדות העולמית, שהייתה צריכה גם היא, לטענתם להגיב מהר יותר ובתקיפות.

5. מאמר מס' 17: כיצד יוצרים בני המחוללים את "האני המוסרי" שלהם? / דן בר-און

א. טיעונים מוסריים

בר און מצא 7 ארגומנטים (טיעונים), מהדרגה המוסרית הירודה ביותר (1) לדרגה הגבוהה ביותר (7) בהם משתמשים בני המחוללים כאשר מספרים על עצמם ועל משפחתם, כדי "להקל על עצמם" ולהתמודד עם הסיטואציה:

  1. "זה לא קרה" (הכחשה), או "זה קרה אבל במימדים יותר נמוכים", או "זה קרה אבל זה הגיע להם". יש מצב שזה ממש עיוות מציאות, התעלמות מעדויות שקיימות היום.
  2. "היהודים עשו זאת לעצמם" – כלומר: השואה אכן קרתה, אבל הגרמנים לא אחראים לזה שכן היהודים עשו את זה לעצמם. (השערת העולם הצודק).
    *בניגוד לסעיף הראשון – בו יש סיבה ברורה בגללה זה קרה (בוודאות הגיע להם), כאן זה יותר "אם זה קרה אז זה הגיע להם"
  3. "השואה הייתה אירוע אחד מיני רבים" – היו מספר אירועים של רצח עם, והשואה לא הייתה האירוע הגדול מכולם. גם אם הגרמנים עשו זאת, לא מדובר במשהו יוצא דופן.
  4. "הורי לא נטלו חלק" – אלו כבר אומרים שזה היה רע, וזה קרה וזה בעייתי, פשוט אצלנו בבית לא לקחו חלק. המרואיין מכיר ברוע הגרמני, האדם מעיד כי היה "עומד מן הצד". מצד שני, לגבי בן המחולל יש כאן ניסיון של עיוות המציאות.
  5. "גם אנחנו סבלנו" – אומנם זה טיעון מאוד מרתיע (כי אין מה להשוות בין הסבל שלהם לזה של היהודים), אבל מצד שני – זו אכן הייתה תקופה מאוד מאוד קשה בגרמניה. גם למי שלא לקח חלק בדבר, אנשים באמת סבלו, חיו בפחד וחרדה מתמדת, תקופה של מלחמה, חיים במקלטים וכו'. באמת היה סבל.
    זה נהיה קיצוני יותר כשאנשים מדברים רק על הסבל של המשפחה שלהם וכך מצליחים להתעלם מהסבל שנגרם לאחרים, בכך הם עושים משהו לא טבעי מן ההיבט הפסיכולוגי.
  6. "הורי עשו זאת, אני שונה מהם" – אלו מבינים שהדור הקודם אשם, אבל אני מכפר, אני שונה מהם. הבעיה היא שמי שאומר את זה לא בהכרח באמת מבין באיזו סיטואציה היו ההורים (ולכן קשה לומר שהוא לא היה עושה את זה) ומעבר לכך – לבעוט ככה בהורים יוצר בעיות בזהות העצמית (קשה לגדול אדם שלם ככה).
    (הרמה המוסרית נמוכה יותר בכך שנראה שאלו לא מבינים את הקונפליקט ועוצמתו אם הם יודעים להגיד בוודאות שלא היו עושים זאת).
    אם אני מאשים את ההורים שלי, זה אומר שאני נקי מוסרית. פסיכולוגית אנו יודעים כי מחשבה זו מתאימה לגיל ההתבגרות בהם למתבגר צורך להפגין עצמאות. מרואיין בן 40 שמשתמש בטיעון זה, מעיד – אולי- על כך שהוא "נתקע" באופן כלשהו בנושא זה בשנים קודמות, ולא עבר את העיבוד הנדרש (באופן היאה לאדם בוגר).
  7. "זה קרה, הורי השתתפו, המעשה היה נורא. אינני יודע מה היה קורה אם הייתי במקומם" – רמה מוסרית מאוד גבוהה, הבנה לעומק של עוצמת הקונפליקט שהיה שם.

ב. קבוצות הדינמיקה של דן בר-און לבני דור שני למחוללים ובני דור שני לשואה (TRT)

TRT – To Reflect and Trust (להביט / להתבונן וליצור אמון)
בר-און יצר קבוצות משותפות של בני דור שני למחוללים ובני דור שני לשואה. האפשרות למפגשים אלו נולדה רק תוך כדי תצפית על הקבוצה (הגרמנית), ורק לאחר שהשתכנע שהגרמנים באמת רוצים ללמוד את הביוגרפיה המשפחתית ולהתמודד עימה. אחת הסיבות למפגשים היא שלכל צד יש "פנטזיות" לגבי הצד השני (הישראלים ראו בגרמנים מפלצות, הגרמנים חששו להיפגש עם הישראלים כי פחדו מתקיפתם או מכך שיכריחו אותם להתעמת עם הוריהם).

שם הקבוצה משקף את מטרתה – בניית דיאלוג אמון הדדי והתבוננות על העבר (בניגוד לפיוס, שהיו כאלו בקבוצה שהסבירו שזאת לא אופציה, כיוון שפיוס צריך להיעשות בין בני הדור הראשון). אחת הנשים סיפרה שלאחר הפגישה קיבלה את האומץ להמשיך ולחקור, להתמודד ולעבד את המידע (היא הלכה לחקור את המשפט שעשו לאביה וגילתה שלפניו עשה את התפקיד מישהו שלא הסכים להרוג אזרחים תמימים ולכן בחר לעזוב, הידיעה שאביה ידע שאפשר לעזוב, ובחר להיכנס לתפקיד והישאר בו מרצון, שיתנה את כל התפיסה שלה כלפי הנושא והכריחה אותה להתמודד עם הכל מחדש).

בר און מדווח כי הוא הציג לקבוצה שאלות:

  • שאלת ההתמודדות עם הניכור העצמי – כל חבר בקבוצה הוזמן לספר על חוויות אישיות שבהם הדברים שגילה בקבוצה השפיעו על חייו באופן היוצר ניכור עצמי. כלומר, התמקדות במצבים של חוסר יכולת להתחבר למהות שלי עצמי בגלל מה שקרה, להיות מנוכר לעצמי, לחלקים בעצמי שאיני רוצה להתחבר אליהם.
  • שאלת העדר השורשים –  ההורים שעברו את השואה היו צריכים לשנות תרבות, שפה, רוב או כל בני המשפחה נספו. בני הדור השני גדול ללא שורשים משפחתיים. גם אצל הגרמנים מרגישים איזשהו העדר שורשים, בגלל התחושה שמעשי האבות הרעילו את השורשים. הקבוצה דנה בתחושות שהעדר שורשים שכזה יוצר.
  • שאלת החיים בצל המוות – חלומות, תחושות, התמודדות של חיים בצל המוות. המוות של קורבנות השואה, או התחושה המתמדת של בני המחוללים שמישהו ינקום בהם.
  • שאלת הרוע שבתוכנו– אם התחוללה השואה, הרי שיש בבני האדם רוע. בני המחוללים ודאי חוששים שבתור "הבנים של" – בוודאי שבתוכם יש רוע.
6. תהליך הדה-נאציפיקציה (תהליך ההתנקות מהנאצים)

תהליך הד-נאציפיקציה היה ניסיון של הגרמנים לטהר את עצמם מהנאצים שנותרו בחיים. כיצד הם עשו זאת? כל אזרח ואזרחית היו צריכים למלא טפסים בהם הם תיארו מה הם עשו בגרמניה בזמן מלחמת עולם השנייה. החוק זיהה 5 קטגוריות של אחריות:

  • עבריינים בכירים – אנשים שהיו מעורבים ישירות בתהליך ההשמדה
  • עבריינים בדרגת ביניים – אנשים שהיו פעילים במפלגה הנאצית, אנשי צבא וכו'
  • עבריינים זוטרים – חברים במפלגה הנאצית שלא היו פעילים בה
  • אוהדים – אנשים שהצהירו שהיו בעד מה שקרה (גם אם לא היו חברים במפלגה הנאצית)
  • זכאים – אנשים שלא עשו דבר.

כל מי שהיה בדרגות 1-3 קיבל עונש (קנס, מאסר וכו'). כולם ידעו שהכוונה של התהליך טובה, אבל בפועל הוא לא הוכיח את עצמו – כולם נמצאו זכאים, כאלו שהתנגדו למשטר הנאצי.

7. משפט אייכמן

משפט אייכמן החל ביוני 1960, חודש לפני כן, במאי – אייכמן (ראש אגף המבצעים של האס-אס) נתפס בארגנטינה שם הוא חי תחת זהות בדויה והובא לישראל בדרכים עלומות (היום כבר יודעים איך זה קרה..). ארגנטינה אומנם מחתה על חטיפת אזרח שלה, אך המחאה הייתה קלה. אייכמן מואשם במשפט ב- 15 אישומים, ש-8 מהם נגד יהודים, והיתר הם כנגד האנושות. ההגנה ניסתה להציג את אייכמן כבירוקרט עלוב, שסה"כ מילא פקודות, ואפילו – כשרק יכל גילה רחמנות כלפי היהודים (פשוט לא היו מצבים בהם הוא יכל..). אייכמן אפילו הודה בסוף שרצח היהודים היה פשע בלתי נסלח. בסופו של דבר הוא נידון למוות (זו הפעם היחידה שמדינת ישראל דנה מישהו למוות).
איך השפיע משפט אייכמן על דעת הקהל העולמית בכלל, ועל דעת הקהל הישראלית?
הדבר העיקרי שמשפט אייכמן יצר זה מודעות גדולה לנושא של השואה. כלומר, גם לאכזריות שהתגלתה כלפי היהודים בשואה, גם לאנטישמיות שהתלוותה לשואה. המשפט היווה אפשרות ללמוד דרך העדויות על תכנים שקשורים לשואה. יותר מזה – המשפט הגביר את האמוציות כנגד המחוללים. היה כאן אלמנט של חינוך לשואה ולמשמעות שלה, ובזה חשיבותו הרבה של המשפט.
רוב הצופים והמאזינים למשפט אייכמן הסכימו שהוא אשם באופן חד משמעי, אם כי היו חילוקי דעות על טיב העונש שמגיע לו.

 

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות