פסיכולוגיה של השואה- המצילים

סיכום זה הינו חלק מסיכומי הקורס הפסיכולוגיה של השואה.

כאן יש להבחין בין הסברים ותיאוריות העוסקים ביחיד המציל, המציל הפועל במסגרת קהילה והצלה ברמה הלאומית; כאשר עוסקים ברמת המציל היחיד יש לדון בגורמים שתרמו למעשה ההצלה ואלו שהקשו עליו;

לא באמת ידוע כמה מצילים היו. ליד ושם יש מספר (21,000) שנובע מאנשים שדיווחו, אבל הרבה לא דיווחו. למעשה, בין הרבה יהודים למצילים חל נתק, הנובע מ- 2 סיבות:

  1. היהודים חשבו שלעולם לא יוכלו להשיב למציל כגמולו ולכן פרדוקסלית ניתקו איתו קשר
  2. הקשר עם המציל החיה עבורם תקופה מאוד קשה והרבה ניצולים לא יכלו לשאת את זה.

מעניין שהפסיכולוגיה מיעטה לעסוק במצילים, זה נובע כנראה מכך שהפסיכולוגיה נוהגת לעסוק ברוב, והרוב לא היו המצילים.

א. חלוקה לסוגים של מצילים
1. עמים מצילים – היו 3 דוגמאות בולטות לעמים מצילים:
  • איטליה – מוסוליני אמנם היה חבר של היטלר בתחילה, וחלק מהיהודים האיטלקים אכן נספו, אבל באיטליה יחסית היו אזורים שלמים של מצילים (האוכלוסייה המקומית אהבה את היהודים, ומוסיליני לא הקשה עליהם).
  • בולגריה – גם הבולגרים ראו ביהודים חלק בלתי נפרד מהעם.
    היטלר סיפח לבולגריה חבלי ארץ, שהיו בהם יהודים – ובולגריה התייחסה אליהם באופן שונה (ולא ממש חלק מהעם, לא הגנה עליהם – בניגוד ליהודים שחיו בקרבם).
    כשהיטלר הכריח את היהודים בבולגריה ללכת עם טלאי צהוב – גם המלך הבולגרי התחיל ללכת עם טלאי צהוב, ואז היטלר הבין שאין לו סיכוי וויתר.
  • במקום הראשון, מגיע הכבוד הרב ביותר לדנמרק. בדנמרק היו מעט יהודים יחסית, והדנים ראו את היהודים כחלק מהעם. המזל היה שהיטלר ראה את הדנים כארים לכל דבר (ואולי אפילו עוד יותר ארים מהגרמנים) – ולכן לאחר שהיטלר כבש את דנמרק הוא החליט לתת להם חופש ולא להתערב.
    לקראת סוף המלחמה היטלר הבין שיש שם יהודים, והחליט לעשות משהו בנושא. הדנים שמעו על זה שהיטלר מתכנן כך – הם יצרו קשר עם שוודיה, שהסכימה, הם לקחו סירות דיג והעבירו משפחה-משפחה מדנמרק לשוודיה. כל היהודים הדנים ניצלו (היטלר הגיע, אבל הם פשוט לא היו בבית, כי העבירו את כולם..). היטלר כן הצליח למצוא קומץ קטן (עשרות בודדות), הוא לקח אותם אליו – אבל הדנים התעקשו שהוא יתייחס ליהודים האלו כשבויי מלחמה – דרשו לשלוח להם חבילות ושהצלב האדום יגיד שהם אכן מקבלים את החבילות, הדנים התעקשו לקבל מהם מכתבים לא מצונזרים וכו'. בסה"כ כנראה שאף אחד מהיהודים הדנים לא נספה, והם אף נשבו בתנאים טובים יחסית.
  • קהילות (יש כמה קהילות אבל הקהילה הידועה היא לה שמבון)
    לה שמבון הייתה קהילה קטנה של אזרחים צרפתיים שהיו בני דת מיעוט (אוגנוטים). כמיעוט, הם כנראה התחברו ליהודים (שגם היו מיעוט). היו בין תושבי הכפר יהודים, והם החליטו שאף יהודי לא יישלח למחנות ההשמדה. כדי לעשות את זה בפועל – כל משפחה בלה-שמבון הסתירה משפחה יהודית. מספר פעמים חיפשו שם, ודיברו עם הכומר, שאף הודה בדבר ואמר בריש גלי "אף יהודי לא יימסר".

2. יחידים מצילים

  • הצלה מקרית – הצלה לא מתוכנן. למשל, איכרה שחיה בכפר אליו הגיעו אנשי האס אס וירו בכל היהודים, ואחד הילדים היהודים נכנס לבור. הם גם ירו בתוך הבורות, והאישה הזאת לקחה זרדים עם הרגל וכיסתה את הבור כך שלא ישימו לב לבור. האיכרה מן הסתם לא תכננה את האירוע הזה, זו הייתה החלטה של רגע. (העניין המרכזי כאן הוא חוסר התכנון)
  • הצלות יצירתיות – למשל, ראול וולנברג, או סוגיהרה.
    וולנברג שוודי, הוא היה דיפלומט בהונגריה. סוגיהרה דיפלומט יפני.
    הם יכלו לייצר דרכונים ולכן ייצרו דרכונים מזויפים ליהודים ובכך הצילו אותם.
  • הצלה אינטרסנטית – למשל, שינדלר.
    שינדלר הבין שהיהודים יכולים להיות כוח עבודה זול, ויעבדו עבורך אם רק תציל אותם.
  1. הצלה שמקורה בפעילות יהודית (כמו הג'וינט)
  2. הצלה ע"י הנאצים (מקרים בודדים)
ב. מאמר 14: מניעי המציל היחיד / רוקובסקי

1. שלושה מניעים שהניעו את המציל:

  • אלוסנטרי: מניע מעוגן מצוקה – מניע זה הניע אנשים שנחשפו באופן ישיר לסבל של הקורבנות (לזכור שזה רק באופן ישיר!). המניע כאן הוא אמפתיה לסבל.
    אצל רייקובסקי לא צריך להיות מפגש אישי אינטנסיבי כמו אצל פוגלמן, די בחשיפה, כמו במקרה שאדם רואה אדם אחר מוכה ברחוב ומחליט לעזור לו.
  • נורמוסנטרי: מניע מעוגן נורמות – מדובר על אנשים שחיים בקהילה / קבוצה שבה הנורמה היא עזרה. האדם העומד מן הצד פועל במסגרת חברתית המעודדות עיסוק בהצלה. זה לא שיש לו אמפטיה מיוחד למצוקת הקורבן. הוא רוצה להיות קונפורמי לעתים זה מנהיג רוחני שמושך לכיוון עזרה (כומר למשל). מניע חברתי.
  • אקסוסנטרי: מניע מעוגן ערכים במקרה זה מדובר על עקרונות מוסריים כמו צדק / קדושת החיים. זה לא קשור בהכרח ליהודים, או לקשר מיוחד שהיה איתם, אלא לתחושה שלכולם בעולם מגיעה הזכות לחיות. מדובר על אנשים בעלי רשת מפותחת מאוד של ערכים.

 2. סיטואציה מול אישיות:

כיצד ניתן למקם תיאוריות והסברים העוסקים במצילים היחידים על הציר של אישיות מול סיטואציה?

3. האישיות כגורם להצלה

לונדוןלונדון מדבר על מאפייני אישיות שגרמו לאנשים להציל את היהודים. מאפייני אישיות אלו היו:

  • נטייה לחיפוש אתגרים ופעילויות מלהיבות
  • שוליות חברתית – מדובר על אנשים שוליים בחברה ולא מרכזיים. זה נדרש כי זה מאפשר להם לשים פס על מה שאחרים אומרים/חושבים, מרשים לעצמם לחשוב אחרת
  • הורה אחד עם דרגה מוסרית גבוהה – הרבה ניצולים העידו על הורה אחד לפחות כזה, אולי זו דמות הזדהות כלשהי ללכת בדרכה. אולי זה אומר שהיו בבית הרבה שיחות על הצורך לעזור ועל מוסריות בכללי.

נחמה טק – סוציולוגית ניצולת שואה. טוענת שאין מכנה משותף של ממש בין מצילים, או אישיות מסויימת, אם כי המצילים התאפיינו ב-2 תכונות:

  • יחידנות – אנשים שלא השתלבו באופן טוטאלי בקהילה.
  • עצמאות – אמונה טוטאלית בערכים האישיים שלהם. גם אם הם חורגים מהנורמה.

מאפיינים אלו שמים את המצילים כאנשים שלא צריכים אישור חיצוני של האחר. אנשים שפועלים מתוך רצון להגיע לאושר פנימי  / שלווה פנימית, הם פועלים מבפנים.

אולינר ואולינר: אישיות אלטרואיסטית – שמואל אולינר ניצל ע"י מצילים בשואה והוא נדר נדר בעודו ילד שאם הוא יינצל הוא יחקור את כל נושא המצילים. הוא גדל להיות ד"ר לפסיכולוגיה ואכן חקר. המחקר שלו ושל אשתו הוא אחד המחקרים המרכזיים בנושא של עזרה לזולת (ולא רק הצלה).

הם דנו במספר הבדלים בין התנהגות אלטרואיסטית למקרה הספציפי של הצלת יהודים בשואה: 1. זמן (מדובר במשך זמן ארוך מאוד), 2. הסויע הוגש לקבוצה אתנית שונה מזו של המציל 3. הסיוע חייב התעלמות מנורמות חברתיות.

לאולינר ואולינר היו הרבה השערות בשאלה "מה מייחד את המצילים":

  • המצילים אולי יותר דתיים (אולי הדת מניעה אנשים לעזור) – התשובה הייתה שלא כך.
  • המצילים היו מתנגדים לנאצים ומכן הגיע הרצון לעזור – התשובה הייתה שלא כך (הם התנגדו אבל סטטיסטית לא יותר מכאלה שלא הצילו).
  • אולינר ואולינר מצאו שהמצילים התאפיינו בערכים של שוויון (כלומר, כל אחד זכאי לקבל אותם משאבים) ודאגה (אני צריך לדאוג לזה שכולם יקבלו אותם משאבים). אולינר ואולינר קראו לזה מאפיין אישיותי של התרחבות – כלומר, המצילים נטו לראות גם באנשים זרים חלק מהמשפחה שלהם (המשפחה במובן הכללי, גם אנשים זרים הם חלק ממשפחת בני אדם). כלומר, נטייה לראות זרים כראויים לעזרה בדיוק כמו קרובים.
    כשמספרים ברדיו שהייתה רעידת אדמה בהודו, כולם מחכים ברדיו לשמוע שלמרות שיש המוני הרוגים, אין ישראלים שנפגעו. התרחבות משמעותה אנשים שעדיין היו מוטרדים באותה מידה מההודים שנפגעו, ואל רואים בישראלים כקרובים אליהם יותר.
    ההפך מהתרחבות הוא צמצום – מאפיין אנשים שלא נוטים לקבל זרים לקבוצת הפנים שלהם, שרואים בזרים "אחרים", שרואים בזר איום כלשהו, או מסתכלים על זרים בבסיס אינסטרומנטלי (מה יצא לי ממנו).
    זה לא שמי שלא בהתרחבות הוא בצמצום, זה שני קצוות.
  • הסיטואציה כגורם להצלה – גרוס
    גרוס מתאר אנשים שעזרו לזולת (ליהודים) כשהם היו חלק מקהילה. היו קהילות שלמות שעזרו ליהודים. (היו 2 כפרים בצרפת, לה-שמבון וניוורלד, שעזרו על בסיס קהילתי – כל הקהילה כולה עזרה ליהודים. וכשהגרמנים באו לחפש בכפר הם אמרו להם "עופו מכאן", יש כאן יהודים ואנחנו לא רוצים שתגלו אותם. הגרמנים ויתרו להם, זה המקרה השני בו הגרמנים אל עסקו במחאה.)
    גרוס אומר שמה שעזר לגרמנים שסייע היה המסגרת הקהילתית – הקהילה עזרה כולה. כלומר, זה לא מספיק לבחון את המניעים של כל פרט שסייע בנפרד, אלא יש להסתכל על הסיטואציה כמכלול ובפרט את ההקשר החברתי בו התקיים הסיוע.
    גרוס חקר את המצילים על בסיס התיאוריה של קוהלברג ומצא שהמצילים נמצאים בדרגה 3-4 על ההתפתחות המוסרית (חשיבה מוסרית קונבנציונלית, כמו רוב האנשים). מכאן ניתן להסיק שהמסייעים עזרו על בסיס הרצון להיות "שכן טוב", "אזרח טוב" (דרגה 4 של קוהלברג זה הרצון לעזור לזולת), ומתוך מחויבות לבעלי הסמכות ובקהילה ולנורמות הנהוגות בה.
    מעבר לכך מצא גרוס שהעזרה ספציפית ליהודים נבעה ממספר סיבות: ממניעים חומריים (ליהודים היה כסף לתת כתמורה לעזרה), ממניעים חברתיים (תושבי הכפר לא רצו להיות חריגים, בכפרים אחרים בסביבה עוזרים ליהודים, השכן שלי עוזר – כנראה שגם אני צריך, אני לא רוצה להיות חריג), מכניעה לסמכות (ראש הכפר הנחה את כולם), וגם מתוך רצון לממש ערכים של אחריות חברתית והגנה על זכויות האדם.
***נקודות להרחבה:
  • המחקר של פוגלמן –אווה פוגלמן, בספרה מצפון ואומץ4,  מציעה מודל המאפיין את מי שנקטו עמדה ועשו.  במודל זה ניתן להבחין בחמישה מרכיבים:
    1. הבחנה שמשהו אינו כשורה
    2. פירוש המצב ככזה שמישהו נזקק בו לעזרה
    3. לקיחת אחריות בעצם הצעת העזרה
    4. בחירת האופן של מתן העזרה
    5. יישומה של ההחלטה לעזור
  • תיאוריית הזהות החברתית לפיה בני אדם מראים דאגה רבה יותר לגורל בני קבוצתם מאשר לגורל בני קבוצות אחרות. ולכן סביר שייענו לצרכי בני קבוצתם.
  • ההצלה בלה שמבון כמונעת ע"י תהליכי שכנוע.
    • תהליך ההפנמה של קלמן – המצילים הפנימו את המסרים של בעלי הסמכות המוסרית בכפר ופעלו לפיהם.
    • תיאוריית ההתנגדות
    • תיאורית החיסון ההכרתידרך אחת לחסן אדם בפני שינוי עמדות היא לספק לו מידע התומך בעמדתו והדרך השנייה היא להציג לו טיעונים סותרים חלשים.
      דבריהם של בעלי הסמכות בפני אנשי הכפר חשפו אותם מראש למסרים של אנשי וישי וחיסנו אותם מראש בפני השפעתם.

 

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות