הסברים להתנהגות הקורבנות והניצולים

סיכום זה הינו חלק מסיכומי הקורס הפסיכולוגיה של השואה.

נסקור בקצרה את מצבם של היהודים וכן קרבנות פולניים, מושגים שיתארו את הפיכתם לקרבנות והסברים פסיכולוגים להתנהגותם.

מלחמת העולם השנייה מצאה את היהודים במצב של הפתעה והלם, כיוון שהם פשוט לא האמינו שכוונת הנאצים היא אכן להשמיד אותם (רובם אפילו לא ניסו למצוא מחבוא). כשהם הבינו שהרע מכל הולך ונרקם, והמטרה היא להשמיד אותם – לא הייתה להם שום אפשרות מעשית להתנגד. הייתה להם חוסר נגישות מוחלטת לנשק, וההחלטה הלא-מוצהרת הייתה לנסות להיאחז בחיים – לנסות לשרוד ולקיים חיי חברה, חינוך, עיתונות, פעילות דתית ופוליטית, תרבות (תיאטרון, מקהלה, תזמורת). גיבורים חשובים בקבוצה היהודים שדאגו לכל החיים האלו הם היודנראטים  (מועצת היהודים) – אלו היו יהודים שנבחרו ע"י השלטון הנאצי (זה לא היה תפקיד התנדבותי, אלא תפקיד שהוטל בכפייה). הם היו אמורים לתווך בין היהודים לשלטון (קצת כמו ראשי קהילה ממונים ע"י הנאצים). תפקידם היה לדאוג לחלוקת מזון, לחינוך, לתרבות, אבל תפקידם גם כלל למסור רשימות לגרמנית (רשימות המוות) – בכל פעם הגרמנים היו מוציאים עוד קבוצה להורג, והיודנראטים נדרשו לספק את הרשימה. כתוצאה מכך תפקיד היודנראט היה שנוי במחלוקת, נאמר שהם עושים פרוטקציה למשפחות שלהם ולקרובים אליהם, יודנראטים רבים לא עמדו בלחץ והתאבדו. לא ברור מה היו שיקולי הנאצים בבחירת היודנראטים.

א. סמלים דחוסים, נראות ואפקט הסולו

מושגים שמנסים להמחיש איך הפכו היהודים לקרבנות.

  • סמל דחוס סמל חיצוני שיכול להיות צבע עור, מאפיין פיזי, תנועות גוף, מנהגים או סוגי מזון שמייצג קבוצה, ומועצם עד כדי ייצוג כל מהות הקבוצה ("דחוס" כי כל מהות הקבוצה "נדחסת" לסמל אחד). לסמל הדחוס השלכות רבות מבחינת הדעות הקדומות והשלכתן על הקבוצה. קבוצה בעלת סמלים דחוס נתפסת כחברה שבין חבריה אין הבדלים, והיא מובחנת מקבוצות אחרות במאפיינים הפיזיים ובמנהגים של חבריה.

תת קבוצה של הקורבנות והניצולים הם הקורבנות והניצולים מתוכנית "מעין החיים". תוכנית זו נועדה לשפר / לשדרג את הגזע הארי. מארגני התכנית לקחו בין 50 אלף-200 אלף ילדים פולנים (לא יהודים) שנראו אריים, והעבירו אותם לגרמניה. שם העבירו אותם בדיקות רפואיות שכללו 62 מאפיינים פיזיים כדי לבדוק את התאמתם לגזע הארי. מי שלא התאים לרוב המאפיינים – נהרג (רוב הילדים). מי שעמד בכמעט/כל הקריטריונים הועבר לאימוץ לזוגות חשוכי ילדים, שהיו חברים במפלגה הנאצית. אלו שהתאימו אבל באופן חלקי נמסרו לגרמנים שאינם חלק מהמפלגה הנאצית (פחות מסורים לרעיון הנאצי, נאצים פחות טובים).ב"מעיין החיים" כל מי שיענה על הקריטריונים של הגזע הגרמני עבר הכללה. בעצם זה סמל דחוס, כל הקריטריונים התאימו לסמל הדחוס הארי. מי שלא התאים עבר הרחקה ß רצח.

  • נראות – להפוך את היהודים לשונים באופן הנראה לעין. הגרמנים חששו שהסמל הדחוס של מספיק כי לא כולם "נראו" "יהודים", ולכן הוסיפו נראות – סמלים מלאכותיים (למשל תלאי צהוב) שהופכים את היהודים לקבוצה מובחנת. שינוי שם של מי שהיה לו שם גרמני לשרה / אברהם, הוספת J לת"ז, ותלאי צהוב שלא ניתן לפספס.
  • אפקט סולו: אפקט הדרגתי ב- 3 שלבים:
  1. הופכים את הקבוצה השונה לבולטת באמצעות נראות, אפקטים חיצוניים.
  2. הופכים את היחס אליהם למקוטב. כולם הופכים להיות שונים באופן קוטבי.
  3. ברגע שהופכים אותם לבולטים ושונים מתבצעת הדבקת סטריאוטיפים (חזירים, עכברושים, הגורם העיקרי למצבה העגום של גרמניה).
ב. התהליכים הפסיכולוגיים שעברו היהודים עם הכניסה לאושוויץ:

אטינגר מתאר את הכניסה למחנות ההשמדה. הוא אומר שהדבר שאפיין את היהודים בשלב הראשון היה הלם. ההגעה למחנה ההשמדה התרחשה בנסיעה של כמה ימים ברכבת מסע של בעלי חיים. מדובר בקרונות צפופים, סגורים, ללא מזון ושירותים. מיד עם פתיחת הדלתות, הגרמנים הורידו את היהודים עם שוטים ומיד הפרידו בין הגברים, הנשים, הילדים והזקנים. ואז הם הולכו ב- 2 טורים למחנה. בכניסה למחנה יושבים רופאים שמחליטים מי מסוגל לעבוד – אלו שנשארו קועקעו, אלו שלא מוינו למוות.

ליהודים נתנו אז מדי אסירים שמטרתם העיקרית הייתה ערעור נפשי עד אובדן שיקול דעת מוחלט. מי שעבר את השלב הזה היה במצב של רגרסיה טוטאלית, היה גם מי שהצליח לאסוף את עצמו (הייתה אחווה גדולה בין האסירים) והדרך החשובה הייתה שצריך לשמור על הכוחות הנפשיים והפיסיים. האסירים הותיקים מאוד עזרו בכך. הערך העליון הפך להיות הישרדות.

תהליך ההסתגלות

לתהליך ההסתגלות הפסיכולוגי למחנות היו כמה שלבים, בכל שלב מספר מימדים:

  • רובוטיזציה – דיכוי מרצון של כל שיפוט עצמאי והפגנת רגש מתוך מטרה להיטמע בהמון (ולהיות כמה שפחות בולט). מה שהביא לאובדן זהות עצמית ואיבוד תחושת זמן וסיבתיות.
  • רגרסיה – תלות מוחלטת של אסירים בצוותי המחנות גרמה לחזרה למצבים מוקדמים יותר בחיים בהם התנהגות כנועה וסבילה הייתה חיונית להמשך הישרדות. אני אפס, התנהגות כנועה לחלוטין, לא לנסות להילחם ולהיאבק אלא לשרוד. התחושה הייתה של התפרקות האישיות.
  • הגנות על האני – באו לידי ביטוי בפיתוח אישיות מזויפת – קונפורמיות, האישיות המזויפת שמה הגנה בין האדם לגרעין הנפש האמיתי שלו. כך פחתה היכולת לחוש אמפתיה נוכח מצוקת אחרים ופחתה היכולת להתאבל על מות קרובים.
  • שינויים באני העליון – שינויים בקודים המוסריים (מה שהיה נחשב מוסרי איבד את הקריטריון) גורם לאדם להיכנס למצב של מוסריות חירום. אם במצב רגיל האדם לא היה מעז לאכול בשר של אדם מת אחר, במצב חירום זה הדבר הפך לגיטימי, כי זה משרת את הצורך לשרוד.
ג. גורמים שעזרו להצלת הניצולים שלא הגיעו למחנות המוות:

היכולת להתחזות – מי שסטריאוטיפית לא נראה כמו יהודי, אלא התאים לסמל הדחוס הארי. נשים הצליחו להתחזות יותר מגברים. ילדים לא בלטו בשפה והיה קל להם ללמוד שפה חדשה ולדבר אותה נכון. בהירי שיער שרדו גם הם טוב יותר, וכך גם אנשים ממעמד סוציו-אקונומי גבוה יותר.

ד. ילדים ניצולים

Bar-on & Chaitin ניתחו ראיונות שהתקיימו עם מי שהיו בזמן המלחמה ילדים או בני נוער, מניתוח הראיונות עלו 4 נושאים מרכזיים שאפיוני את הקשרים בין הילדים להוריהם:

  1. הדאגה שבני המשפחה דאגו זה לזה – הנושא שבלט ביותר בראיונות, זיכרונות של פעולות שעשו ההורים או הילדים והביעו דאגה משפחתית.
  2. המשפחה הייתה ערך עליון – ניסיון לשמור על המסגרת המשפחתית. בא לידי ביטוי בזיכרונות של הילדים את הוריהם מדברים על מאמצים שיש לעשות כדי לשמור על כל המשפחה בחיים, ואם לא אז לשמור את זכר המשפחה לדורות הבאים. יש לא מעט ילדים מהשואה שקראו לילדיהם לאחר השואה בשמות הנספים.
  3. אידיאליזציה של ההורים – ניכר מאמץ רגשי גדול למנוע ביטוי רגשות שליליים כלפי ההורים, הימנעות מהאשמה של ההורים בזוועות שהילד חווה.
  4. לדבר על טעויות שההורים עשו – זהו נושא שהיה קשה לילדים (לשעבר) לפתוח ולדבר עליו.

הממצאים ממחקרים אלו מראים שלמרות הזוועות שההורים והילדים נחשפו להם, הילדים המשיכו לצפות מהוריהם ולבחון אותם באמות מידה "נורמאליות" ביחס לתקופה המדוברת.

כדי להבין איך ילדים מדברים באופן כזה חיובי על ההורים אחרי כל מה שהם עברו צריך לדבר על תיאורית ההיקשרות של בולבי. בולבי אומר שילדים שהתנסו במגע חיובי עם דמויות היקשרות (ההורים זמינים ותומכים) מפתחים בתוכם ייצוג פנימי זמין ותומך, והם באופן כללי רואים עצמם כאנשים שראויים לאהבה. הרבה מהמרואיינים פיתחו כילדים ייצוגים חיוביים של הוריהם ולכן בעתיד הצליחו לראות עצמם כראויים לאהבה, זה בא לידי ביטוי ב"אידיאליזציה של ההורים, או ב"דאגה" למשפחה.

הבעיה עם התיאוריה הזו היא שהיא מראש לא נועדה למצבים כ"כ קיצוניים. גם אם ההורים היו מתנהגים באופן שבמצב נורמלי היה מייצר היקשרות בטוחה, כיוון שהילדים "בחנו" אותם לפי אמות מידה נורמליות, שלא מתאימות לתקופה, היה יכול להיווצר קשר רגשי רע עם ההורים. בנוסף, גילו שאצל חלק מהילדים בשואה, על אף קיומה של התקשרות בטוחה בילדות/בינקות, לא התפתח קשר רגשי חיובי עם ההורה, או עם גורמים אחרים בשנים שלאחר השואה, וכמו כן לא בהכרח התפתחה אישיות בעלת ביטחון עצמי וראיית העצמי כראוי לאהבה. ייתכן שבגלל התנאים הכל כך קיצוניים לא התקיימה הכללה של הקשר עם ההורים לאנשים אחרים וכן להם עצמם.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות