בספריו "פוליטיקה" ו"אתיקה" חוזר הפילוסוף היווני אריסטו על תפיסתו בדבר החיים המובילים לאושר אישי (ביוונית עתיקה: "אאודיימוניה" – מושג המתורגם כיום כ"אושר" אך משמעותו המקורית כנראה קרובה יותר ל"חיים פורחים"). לפי אריסטו, ישנן שלוש צורות חיים הפתוחות בפני של אדם חופשי המחפש את היופי והאושר:
- חיי ההנאה מתענוגות גופניים.
- חיי החברה הפוליטיים.
- חיי הלימוד והעיון.
כל אחת משלושת צורות החיים הללו, אומר אריסטו, יכולה להפגיש את האדם עם הטוב והיפה שיש בעולם ולמלא אותו באותה תחושת אושר ומלאות שאותה הוא מחפש.
אבל יש גם מלכוד. האדם שיבחר בדרך הראשונה של תענוגות גופניים ימצא כי האושר שהוא מקבל חולף במהרה ומותיר אותו מרוקן ומחפש על כורחו כל הזמן אחר תענוגות נוספים וחדשים וכך נמצא כי האדם מאבד את חירותו מאחר והוא משועבד למרדף אחר הנאותיו. בעיה דומה פוגשת את האדם הבוחר בחיי החברה, שכן הוא תמיד יחפש אישור למעשיו הנאים, כלומר כבוד, אך כאשר תחלוף התהילה גם הוא ימצא את עצמו מרוקן והחיפוש אחר הכבוד יניע אותו גם אותו להשתעבד להכרה של הבריות (ובעניין זה כתב עמוס עוז, המייחס את האמירה לש"י עגנון: "צאו וראו כמה גדול הכבוד, שאנשים מתבזים בשבילו עד עפר").
הדרך השלישית, דרך העיון, הלימוד ואהבת החכמה, היא הדרך הראשונה במעלה על פי אריסטו בעבור האדם שמחפש לממש את החופש שלו באופן מלא ולמצוא אושר. רק הידע והתובנה אינם בני חלוף, רק הם יכולים למלא את האדם מבלי לרוקן אותו, רק הם אינם תלויים בכל דבר אחר. לא רק זאת, אלא שאריסטו מסביר כי האושר טמון בהגשמה עצמית, ומאחר וכוח החשיבה הוא היכולת החשובה והמהותית ביותר של האדם ומה שמבדיל אותו מחיות אחרות, הרי "שהפעילות הזו היא הטובה ביותר, באשר השכל הוא המעולה שבכוחותינו" (אתיקה, ספר י' עמ' 251) ולכן "החיים על פי השכל… זה הדבר המהותי לאדם. חיים אלה הם, על כן, גם המאושרים ביותר". כלומר, חיי הידע והפילוסופיה הם ההגשמה המלאה ביותר של טבעו של האדם, ולכן הם גם הדבר שיסב לו הכי הרבה אושר.
גם הרמב"ם ששאב השראה גדולה מהפילוסופיה היוונית בכלל ומאריסטו בפרט, מזהיר כנגד חיפוש האושר בדברים שאינם באמת יכולים לספק את האדם, בדגש על דברים שאמורים לתת סיפוק חומרי. במורה נבוכים כותב הרמב"ם:
"תשוקה זאת [להנאות בנות חלוף] היא דבר שאין לו סוף… השאיפה למותרות אינסופית, אם אתה משתוקק אל כלי כסף, הרי כלי זהב יפים יותר. אנשים אחרים רכשו כלי בדולח. שמא תרכוש גם כל מה שניתן למצוא מברקת ואודם? לכן כל בור מושחת-המחשבה יהיה לעולם בצער ויגון על שאינו מגיע לעשות את המותרות שעשה פלוני" (רמב"ם, מורה נבוכים, ג יב)
לכן, בסיכומו של מורה נבוכים מסביר הרמב"ם את הסיבה שלו לכתיבת יצירת הענקים המפורסמת שלו:
"גם הנביאים הבהירו לנו עניינים אלה עצמם והסבירו אותם כמו שהסבירו אותם הפילוסופים. הם אמרו לנו במפורש שאין שלמות הקניין, ולא שלמות הבריאות ולא שלמות מידות האופי שלמות שיש להתפאר בה ולבקש אותה, ושהשלמות שיש להתפאר בה ולבקש אותה היא ידיעתו יתעלה שהיא הידיעה האמיתית. ירמיה אמר על ארבע השלמויות האלה: כֹּה אָמַר ה' אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי" (ירמיה ט', כב-כג). התבונן כיצד מנה אותם כפי סדרם בעיני ההמון, כי השלמות הגדולה ביותר בעיניהם היא עשיר בעושרו. פחותה ממנה גִבור בגבורתו ופחותה ממנה חכם בחכמתו, כלומר, בעל מידות האופי המעולות, כי גם אדם זה מכובד בעיני ההמון אשר אליהם מופנים הדברים. לכן סוּדרו הדברים בסדר זה"
ראה גם:
מדע האושר: מדוע אנחנו (לא) מאושרים? הרצאה
הרמב"ם – משל הארמון (משל המדבר על מעלתה של החוכמה)