פסיכולוגיה של השואה: הסברים להתנהגות המחוללים בזמן השואה

תקציר הנושאים בפרק: ציר של אישיות מול סיטואציה; בפני אלו קשיים פסיכולוגיים נתקלו המחוללים בעת ניסיונם לבצע את שהוטל עליהם; מה עומד במוקד הויכוח שבין גולדהגן ובראונינג ביחס להתנהגות המחוללים; במה מתבטאת תרומתה של חנה ארנדט לדיון בהתנהגות המחוללים ומה עורר הטיעון שלה סערת רוחות? אלו תיאוריות ומושגים פסיכולוגיים תורמים להבנת הטיעונים שהציגו גולדהגן, בראונינג וארנדט?

המחקר של דיקס:
דיקס חקר את החיילים הגרמנים (השבויים) ומצא 5 דפוסי עמדות פוליטיות בקרב החיילים:
  1. "החייל הפנאטי" – אפיין כ-11% מהאוכלוסייה. קיימת הזדהות מלאה עם האידאולוגיה הנאצית. החיילים האלו היו בטוחים שבסופו של דבר הנאצים ישלטו באירופה.
  2. "מאמינים בעלי סייגים" – 25% מהאוכלוסייה. קבוצה זו הייתה מוכנה להודות שהתוכניות של היטלר הן תכניות שיכולות להועיל לגרמניה אך יש בהן בעיות מוסריות.
  3. "החייל הלא פוליטי" ("ראש קטן") – 40%, הנתח המרכזי של האוכלוסייה. חיילים שהגיעו כי רצו את התנאים (שירות בצבא הבטיח תנאים כלכליים מספקים והמצב הכלכלי היה קשה באותה תקופה), ולא נכנסו לקטע הפוליטי ("זה עניין מסובך, אני אדם קטן, לא כ"כ מבין בזה, באתי בגלל התנאים").
  4. "אנטי נאצי פאסיבי" – 15% מהאוכלוסייה. אלו חוו קונפליקט: לא האמינו בעקרונות הנאציזם ואף התנגדו למלחמה, אך האמינו שזה הסיכוי היחיד לגרמניה לשפר מצבה הכלכלי.
  5. "אנטי נאצי פעיל" –9%. התנגדו למשטר הנאצי מכל הסיבות: מוסרית, דתית, פוליטית. אנשים אלו האמינו שהמשטר הנאצי ייפול, ולאחר מכן העולם יהיה עולם טוב יותר.

המחוללים (הנאצים) – אישיות או סיטואציה? (גורמים והסברים להתנהגותם):

עולה השאלה מהו כיוון ההסבר הטוב יותר להתנהגות המחוללים-

  • אופציה אחת היא לומר שמה שמסביר הכי טוב את ההתנהגות של המחוללים היא אישיות חולה / פתולוגית וזוהי הסיבה המרכזית להתנהגות שלהם.
  • אופציה אחרת היא לומר שהמחוללים הם אנשים נורמאלים שנקלעו לסיטואציה לא נורמלית, והסיטואציה היא זו שגרמה להם להתנהג באופן שכזה.

הרוב המוחלט של החוקרים המשולבים בקורס מצודדים בגישה השנייה – הגישה הסביבתית. נביא את הסברי 2 הגישות:

א. נציגי הגישה האישיותית: (גילברט, אדורנו)

  1. ויכוח קלי – גילברט

    לאחר תום מלחמת העולם ה- 2 נתפסו נאצים ע"י בעלות הברית ונכלאו. בזמן שנערכו המשפטים הם היו כלואים וניתן היה לחקור אותם, נתמקד ב- 2 החוקרים קלי וגילברט. קלי היה פסיכולוג קליני אמריקאי, גילברט היה פסיכולוג חברתי גרמני. השניים עבדו בשיתוף כי קלי האמריקאי היה זקוק למתרגם (כי לא כל הנאצים דיברו אנגלית), בהיותו פסיכולוג קליני הוא הכיר את האופן בו מעבירים את מבחני האבחון שהועברו לנחקרים, הוא לימד את גילברט לעשות זאת וזה העביר אותם בגרמנית (כך שמלכתחילה היה משהו לא מושלם בתהליך).
    לאחר שהם ניתחו את הממצאים הגיע כל אחד מהם למסקנה שונה לגמרי: גילברט חשב שהנאצים ובמיוחד ה- SS טיפחו אישיות חסרת רגשות וקרה, ושהם מילאו פקודות באופן מכני וללא שום סימפטיה (גילברט= הגישה האישיותית).
    לעומתו קלי חשב שנאשמי נירנברג (הנאצים) הם נורמלים, שפויים שידעו מה הם עושים. יותר מכך – אישיות כמו שלהם ניתן למצוא בהרבה מדינות (קלי= הגישה הסביבתית).
    בתחילה רוב החוקרים נטו להסכים עם גילברט, לאורך השנים התחילה הדעה להתהפך ויותר אנשים תמכו בקלי (גישת הסביבה)

  1. האישיות הסמכותנית / אדורנו

    אדורנו האמין שיש דפוס אישיותי שקרא לו "סמכותני", דפוס זה מתאפיין באנשים נאורים אבל מאמינים באמונות טפלות. אנשים שמעריצים באופן עיוור סמכות וכוח.
    לדעתו טיפוסים כאלה הם שיוצרים חברות לא דמוקרטיות, והם זמינים יותר להיווצרות הרוע וישתלבו בו בקלות. בד"כ אנשים אלו גדלים עם אב דומיננטי שמעניש אותם באופן קשה וכתוצאה מכך הם לומדים לסווג את העולם ל"טובים" ו"רעים", ל"אנחנו" (הטובים) ו"הם" (הרעים). כדי לתרץ את היות האחרים רעים ניתן לפתח כלפיהם אמונות תפלות / סטריאוטיפים.
    אדורנו חשב שניתן למדוד עד כמה לאדם יש אישיות סמכותנית – הוא המציא סולם בשם FScale שבעזרתו ניתן למדוד סמכותנות (F בגלל פאשיזם, הוא האמין שלאנשים סמכותנים יש נטייה להיות בעלי עמדות פאשיסטיות).
    יותר מאוחר ביקרו את אדורנו ואמרו: 1. שהאנשים הסמכותנים אומנם הופכים הרבה פעמים להיות קיצוניים, אבל לא בהכרח פאשיסטיים (יכולים להיות גם קומוניסטים למשל). 2. שהוא נשען יותר מדי על התיאוריה הפסיכואנליטית בכך שנותן דגש להיסטוריה משפחתית כמעצבת אישיות בעוד אין די ממצאים התומכים בכך.

ב. נציגי הגישה הסביבתית: (קלי, מק'לר, אש, מילגרם, זימברדו, סנפורד-לגיטימציה של הרוע, קלמן, ליפטון (3), חנה ארדנט-בנאליות של הרוע)

  1. הפסיכולוג מק'לר
    מק'לר היה מבין הראשונים שהפנה את תשומת הלב לצורך לבחון את התנהגות המחוללים בשואה בכלים של הפסיכולוגיה החברתית. מק'קלר טען כי השמדה בהיקף כזה גדול נשענת על מערכת חברתית מורכבת בה השתתפו אנשים רבים המוגדרים נורמאליים, ולכן, יש להתייחס להשמדה כנובעת מתופעה חברתית שיש לחקור, ולא ככזו הנובעת מאישיותם של המחוללים. כלומר, יש לבחון את השפעת הסיטואציה והקבוצה על התנהגות היחיד.
2. הניסוי של אש (3 קווים, קונפורמיות)

אש טען שהשפעה חברתית מעצבת את ההתנהגות של בני אדם: את השיפוט, את האמונה. אבל בכל זאת לאדם יש גם אוטונומיה וחוש ביקורת, וניתן להתנגד להשפעות חברתיות.

מהלך הניסוי של אש: אש הראה לאנשים ציור עם 3 קווים באורכים שונים. אש שאל את הנבדקים לגבי קו נפרד שהוצג להם לאיזה קו מה-3 הוא דומה. הניסוי נעשה בקבוצה. כל נבדק נשאל 12 פעמים על קווים שונים, ב- 8 (2/3) מתוכם הוא הנחה את משתפי הפעולה בקבוצה לתת תשובות שגויות.

**התוצאות: שליש מתשובות הנבדקים היו שגויות (כלומר הם הושפעו ללחץ החברתי).
אבל היה הבדל בין הנבדקים – לא כולם הושפעו מהלחץ, רבע מהנבדקים הביעו דעה עצמאית בכל השלבים (אף פעם לא נתנו תשובה שגויה). אלו שנתנו תשובה שגויה אמרו לאש שהם לא רצו לפגוע לו בניסוי, שלא היה להם נעים מהקבוצה וכו'.
**אש ניסה לראות כמה משתפי פעולה הוא צריך ע"מ להגיע למצב של שליש תשובות שגויות? כשהיה רק משתף פעולה 1 (1 בקבוצה + 1 נבדק) לא היו תשובות שגויות, כשהיו 2 משתפי פעולה – 16% תשובות שגויות, מ- 3 משתפי פעולה ומעלה זה הגיע לשליש ולא השתנה בהוספת משתפי פעולה.
**אש ניסה לבדוק מה קורה אם בתוך הקבוצה יש אדם שאומר את האמת? זה הוריד את אחוז השגיאות, זה קרה במיוחד כאשר האדם הזה הביע בקול רם התנגדות ("מה אתם דפוקים? אתם לא רואים שהתשובה היא B, מה פתאום A…").

**אש סיכם (חשוב): שקונצנזוס הוא תנאי הכרחי לתפקוד חברתי נאות (אם אין קונצנזוס בין אנשים יש אנרכיה, בלאגן, אין מדינה), אבל כאשר הקונצנזוס נובע מקונפורמיות (כלומר כאשר האדם מוותר על כישוריו כאדם חושב ועצמאי בעל רגש) – אז עלול להיווצר מצב חברתי פתולוגי.
אמנם בכל זאת בניסוי של אש רוב התשובות שהתקבלו היו התשובות נכונות (2/3 נכונות, אבל עדיין ניתן לומר שלא היה שם מימד של פחד ושהתשובה הייתה ברורה ללא ספקות).

3. הניסוי של מילגרם (שוק חשמלי, ציות לסמכות)
מילגרם הוכיח בניסוי שלו שבני אדם מצייתים לסמכות גם ללא איומים / כפייה. כנראה שאפשר להכליל ולהגיד שלבני אדם יש נטייה לציות לסמכות.

**מהלך הניסוי: בניסוי הוכנסו שני אנשים למעבדה, כאשר נאמר להם ע"י הנסיין כי הם משתתפים בניסוי הבוחן את השפעת הענישה על הלמידה. בניסוי היה כביכול מורה ותלמיד – כאשר המורה הוא נבדק תמים והתלמיד משת"פ, על המורה היה להפעיל שוק חשמלי בכל טעות שמבצע התלמיד, ולהעלות את רמת המתח החשמלי ככל שהתלמיד ממשיך לטעות (כמובן שהתלמיד היה שחקן ולא קיבל שוק חשמלי אך העמיד פנים). התלמיד ישב בתא מוקף בזכוכית באופן מופרד מהמורה. בכל פעם שהנבדק (המורה) היסס הנסיין שהיה איתו בחדר אמר לו "אנא המשך".

לכל אורך מהלך הניסוי המורה היה צריך להכריע בין 2 תביעות סותרות:
תביעה 1 של הנסיין – להמשיך, תביעה שנייה של התלמיד – שהתחנן בפני המורה שיוציא אותו. מילגרם פנה לפני שהתחיל את הניסוי לפסיכולוגים ושאל אותם מה הם חושבים שיהיה אחוז הציות (אמרו שרק מעטים יעלו מעל 60 וולט).

**התוצאות: מעל 60% מהנבדקים עלו עד הסוף.
חזרו על הניסוי מאז עשרות פעמים, בדיעבד הסתבר שכל הנבדקים פיתחו פוסט טראומה ולא ממש חזרו לעצמם והיום אסור לעשות אותו יותר.

**מה היו הואריאציות שמילגרם עשה? (לא צריך את כל ה- 50 שבספר, המרכזיות כתובות כאן)

  • התלמיד והמורה ישבו אחד ליד השני, והמורה היה צריך לשים את היד של התלמיד על השוק החשמלי (פיזית להפעיל כאב באופן ברור) – אחוז הציות ירד מאוד (ל- 25%)
  • הנסיין יוצא מהחדר –ירד ל- 20% ציות (לכן הנאצים תמיד הקפידו שיהיה בעל סמכות בסביבה)
  • יש 2 נסיינים והם מתווכחים ביניהם האם להמשיך את הניסוי או שזה כבר לא מוסרי וצריך להפסיק אותו – ירד ל- 10% (90% סירבו להמשיך)
    דומה מאוד לזה שהתווכח בניסוי של אש
  • התנאי המזעזע מכולם – מכונה ע"י מילגרם "תנאי אייכמן" – המורה לא היה צריך ללחוץ על הכפתור של השוק בעצמו אלא להגיד לנבדק אחר ללחוץ. אחוז הציות עלה ל- 90%. (זה בדיוק איך שהגרמנים פעלו – שיטת ראש קטן – כל אחד עשה פעולה קטנה בפני עצמו, המורה יכול להגיד "רק אמרתי לא לחצתי", הלוחץ אומר לעצמו "אני לא החלטתי, אמרו לי ללחוץ").

**מילגרם אמר שהממצא שהכי הטריד אותו הוא הנכונות של בני אדם לציית באופן קיצוני לבעלי סמכות. אומנם מרבית הנבדקים הביעו אי נוחות, אך מכאן ועד לפעול כנגד ארוכה הדרך (יכול להיות שגם לגרמנים היה לא נוח). יותר מכך – אף אחד מהנבדקים לא קם בתום הניסוי, ניגש לתלמיד ואמר לו "סליחה, אני מצטער, זה היה חלק מניסוי, אתה בסדר?".
מושג חשוב – מילגרם מסביר את ההתנהגות הזאת בתהליך שנקרא העתקת אחריות/סמכות (Agentic Shift) – כניסה של אדם למצב שבו הוא לא מרגיש אחראי למעשיו, שכן הוא מבצע מה שהוטל עליו. המצב הזה הוא מצב של יחסי סמכות, האדם מרגיש רק סוכן שנועד לממש את הרצונות של בעל הסמכות.
**לפי מילגרם, כדי שאדם ייכנס למצב של העתקת אחריות צריכים להתרחש כמה תנאים:

  • בעל הסמכות ייתפס כלגיטימי (זה לגיטימי שמפקד בצבא ייתן לי פקודות, זה לגיטימי שמערכת החינוך תקבע מה אני מלמד).
  • מערכת הסמכות רלוונטית לי (אם אני מורה לטבע ומשרד החינוך אוסר על שימוש הסלים מסוימים בשיעורי ספורט זה לא רלוונטי לי. אם הנאצים מחליטים שצריך ששכנים של יהודים ילשינו עליהם, ואין לידי יהודים – זה לא רלוונטי אליי).
  • קשר בין בעל הסמכות לפקודות שלו (אם יש לי בוס שאומר לי לשטוף לו את האוטו – זה לא קשור לסמכות שלו, או מפקד בצבא שידרוש להוציא לו את הילדה מהגן).
  • אידיאולוגיה הקשורה להעתקת אחריות/סמכות – כשאדם נכנס לסיטואציה של העתקת סמכות הוא רואה את עצמו כלא אחראי למה שקורה (כל מה שקורה סביבי, למרות שאני עושה את זה – אני לא אחראי לתוצאות, אני רק צריך לעמוד בציפיות של בעל הסמכות. הסטנדרט הקיים למוסריות הוא עמידה בציפיות של בעל הסמכות).
  • אין פגיעה בדימוי העצמי (לפחות לא באופן מיידי).
  • קיומה של פקודה משמעית שתבהיר מה לעשות ושזה חובה לעשות

**השוואה בין הניסוי של מילגרם לניסוי של אש
הניסוי של אש בדק קונפורמיות בעוד שהניסוי של מילגרם בדק ציות לסמכות.
בשני המקרים אדם מוותר על היוזמה שלו, ואומר שהוא לא מקבל ההחלטה.
**ההבדלים בין ציות לסמכות וקונפורמיות:

  • בציות לסמכות יש הירארכיה – יש את בעל הסמכות ויש את החייל הקטן שמציית לו, בעוד שבקונפורמיות אין.
  • חיקוי – בקונפורמיות האדם מחקה את העמיתים שלו. בציות לסמכות אין חיקוי, אלא פשוט היענות לסמכות.
  • בהירות בהנחיות – בציות לסמכות יש פקודה שמבהירה בדיוק מה לעשות, מילגרם אמר למורה שהוא צריך להעניש את התלמיד (התנאי ה- 6 להעתקת אחריות). בקונפורמיות לא אומרים לאדם שהתנהג כמו הקבוצה, או לענות תשובה מסוימת.
  • בקונפורמיות הלחץ לציות הוא סמוי – האדם עשוי לחשוב שזו באמת הדעה שלו, הוא מתנדב לעשות זאת, בציות יש לחץ ברור.

מאמרו של Waller (נמצא כאן כי זה מתייחס למילגרם)
עוסק במילגרם, ובעיקר על ההבדל בין מילגרם למה שקרה בשואה.

המאמר מנסה להשוות בין המסקנות של מילגרם לגרמניה. Waller מוצא 4 הבדלים:

  • האם נגרם מוות? – הנבדקים של מילגרם לא היו בטוחים שמה שהם עושים באמת גורם למוות, הגרמנים ברובם הגדול ידעו שמדובר ברצח.
  • ההיכרות – הנבדקים של מילגרם לא הכירו את התלמידים בעוד שהגרמנים הכירו את היהודים (לחלקם היה קשר ישיר עם הקורבנות)
  • הנבדקים של מילגרם הראו כאב והראו קונפליקט – אמנם הם לא פעלו אבל רואים עליהם שקשה להם ולא נוח. Waller טוען שהגרמנים לא הראו שום קונפליקט.
  • משך – הניסוי של מילגרם נמשך שעה, לא היה להם הרבה זמן להבין לעומק את הדבר, לחשוב על התוצאות, לשקול אותם כמו שצריך, לגרמנים כן היה.
4. הניסוי של זימברדו (כניסה לתפקיד)

זימברדו ניסה לבדוק עד כמה אנשים מוכנים להפגין רוע כשהם ממלאים תפקידים. 

הניסוי: נערך במרתפי אוניברסיטת סטנפורד בארה"ב, שם זימברדו יצר כלא. לקח קבוצה של סטונדטים, חילק אותם ל-2: חצי סוהרים, חצי אסירים. הוא דימה ככל האפשר את החיים שלהם לחיי הכלא (לסוהרים נתנו משקפי שמש וכוח לעשות כרצונם, והסבירו להם את המשמעות של זה. כוח, לאסירים היו בגדים של אסירים, היו צריכים לקום להתפקד בבוקר ולעשות עבודות, הם ידעו שמשתתפים בניסוי אבל הוא בא לקחת אותם במפתיע מהבית).

  • התוצאות: הנבדקים לקחו את התפקידים שניתנו להם עד הסוף: הסוהרים התחילו להיות מאוד אכזריים, ניצלו את הסמכות שלהם, התעללו לעתים באסירים; האסירים החלו להתמוטט. אחרי 3 ימים אחד האסירים הגיע להתמוטטות נפשית, וזימברדו (שטען שלא האמין לו) נאלץ לשחרר אותו (כי פחד לקחת סיכון). כעבור יומיים שחררו עוד 3, לאחר 5 ימים מתחילת הניסוי הגיעה חברה של זימברדו (שנכנס לתפקיד מנהל הכלא) אמרה לו להפסיק מיד את הניסוי כי הוא פוגע באנשים (הוא התכוון שהניסוי יימשך שבועיים). בדיעבד הוא אמר שהוא בעצמו נכנס לתפקיד המנהל והיה צריך מישהו מבחוץ שיפקח לו את העיניים. לאחר מכן, כאשר סטודנטים אסירים שאלו את הסטודנטים סוהרים: כיצד יכלו להתנהד דבאופן כל כך אכזרי – לסוהרים לא הייתה תשובה.גם כאן, כמו אצל מילגרם ניתן לראות איך אנשים, בלי להבין מדוע, מתנהגים באופן מחריד.
  • כמה הבדלים בין הניסוי של זימברדו לניסוי של מילגרם:
    • המהות – מילגרם ניסה לכמת את התוקפנות והציות (לראות עד כמה אנשים מוכנים להיות תוקפנים ולציית), זימברדו בדק עד כמה אנשים נכנסים לתפקיד.
    • היוזמה / ההוראות – אצל מילגרם היה נסיין בחדר שאמר לנבדק מה מצופה ממנו, מנהל הכלא זימברדו לא אמר לסוהרים להתנהג לא יפה ולהתעלל, וגם לא היה לידם כל הזמן (הם לקחו את זה צעד אחד קדימה ביוזמתם וללא נוכחות גורם מעודד).
    • משך – הניסוי של מילגרם נמשך שעה, הניסוי של זימברדו נמשך 5 ימים.

     

  • מה הסיק זימברדו מהמחקר:
    • ישנן סיטואציות בעלות עוצמה רבה, והן גורמות לאדם להתנהג באופן לא רגיל (לכן יש לבחון גורמי מצב לפני שפונים לגורמים אישיותיים).
    • גורמי מצב משפיעים בעיקר במצבים חדשים, בהם הנחיות והרגלים קודמים אינם תקפים (אם אני נכנסת לסיטואציה חדשה אני הכי "אכנס לתפקיד" – כי אני לא יודעת מה מותר ומה אסור, מזכיר "סגמת" אצל מפקדים צעירים).
    • הכוח של הסיטואציות קשור גם לחוסר בהירות של האדם בקשר לתפקיד אותו הוא אמור לבצע, ומהן הפעולות שמותר לו לבצע (ההוראות של זימברדו לא היו מפורשות)
    • הדבר מתעצם בסיטואציה טוטאלית – זימברדו נתן להם לישון שם, לאכול שם, הם גרו שם, לא היה זמן של חזרה לחיים האמתיים והנבדקים שכחו שמדובר בניסוי.
    • מודל הדה-אינדיווידואציה: בתנאים מסוימים, בקבוצות, נוטים בני אדם לאבד את זהותם האישית ולהתמזג לחלוטין עם הקבוצה. תהליך זה, האדם פחות מודע לעצמו ולנורמות חברתיות, ולכן פוחתות העכבות המונעות ביצוע מעשים כגון אלימות.
      גורם עיקרי לדה-אינדיווידואציה הוא האנונימיות – הפרט אינו מזוהה כשהוא בתוך קבוצה או המון, במצב כזה, האדם מרגיש פחות אשם או פחד, וזה מוביל להתנהגות אותם לא יעשה כפרט יחיד ומובחן

     

    5. לגיטימציה של הרוע / סנפורד
     סנפורד אומר שכדי שיתרחש רצח עם צריך שתהיה אמונה גורפת בצדקת הדרך / במעשה, וכן אמונה גורפת בכך שהקורבנות אינם אנושיים.

הדבר נעשה במהלך השואה ב- 2 דרכים:

    • דה-הומניזציה – תהליך של שלילת צלם אנוש מן היריב, תוך התרת דמו. היהודים הפכו לבני אדם מסוג ב'. יש לנו כבני אדם רתיעה טבעית מפגיעה בבני אדם אחרים, אם הופכים את האדם ל"לא בן אדם" אז קל יותר לפגוע בו (קורה גם לחיילים לפעמים).
    • לגיטימציה של הרוע – המדינה /מפלגה חזקה משכנעות את הקהל הרחב כי כיבוש /מלחמה /רצח עם /עינוי ורצח מתנגדים הוא המעשה הנכון, הצודק וההכרחי.
      שכנוע זה נעשה באמצעות:

      • חקיקה – חוקים שמסבירים/ נותנים צידוק להתנהגות כלפי הקורבנות (חוקי נירנברג). כלומר, להתנהג כלפי היהודים באופן שמתנהגים זה מעוגן בחוק.
      • סנקציות תרבותיות וצידוק מוסרי – התרבות הופכת להיות תרבות שתומכת ברצח עם, ומי שלא הולך איתה ננקטות נגדו סנקציות. מי שנחשד כמישהו שעוזר ליהודים הסתכן סכנת מוות.
        הצידוק המוסרי הן הדעות הקדומות למיניהן (היהודים הם תת אדם, והם פוגעים בנו).

    דה הומניזציה היא גם הסיבה וגם התוצאה ללגיטימציה של הרוע.

    6. כיצד משכנעים אדם להרוג? / קלמן

    קלמן מתאר 3 דרכים של השפעה חברתית:

    • היענות – מתרחשת כאשר האדם מושפע מאדם אחר / קבוצה מתוך האמונה שיקבל גמול חיובי / יימנע מתגמול שלילי. (מי שיהרוג יהודים יזכה לתגמול, להכנסה טובה; ומי שיציל יהודים יזכה לעונש. האדם לא מאמץ את העמדה כי הוא מאמין בה, וכאשר ייפסקו התגמולים – יתבטלו העמדות (אוריינטציה כלפי הנהלים במערכת חברתית)
    • הזדהות – אדם מאמץ עמדה של אדם אחר / קבוצה כי זה מתאים לתפקידו הנוכחי כפי שהוא תופס אותו / מאפשר לו לקיים יחסים עם הסביבה באופן נוח יותר. נותנים לאדם תפקיד והוא נכנס לראש הזה ועושה מה שהוא חושב שהתפקיד כולל, זימברדו. העמדות הופכות להיות חלק ממערכת הערכים של האדם ונשארות שם ללא קשר לגמול.
      (אוריינטציה כלפי התפקיד שאדם ממלא במערכת חברתית)
    • הפנמה – אדם מקבל עמדה כי היא תואמת את הערכים הפנימיים שלו, אמונה לעומק בדבר, הפנמת ערכים. אנשים שהרגו יהודים כי הם מאמינים באמת שזה מתאים לערכים שלהם.
      (אוריינטציה כלפי הערכין עצמם)

    עוד טען קלמן, כי לכל אחת משלוש הדרכים יש השלכות על אופני ההתמודדות של היחיד עם המע' החברתית, על הערכת אחרים את האדם ועל תגובותיו הרגשיות של האדם במקרה שלא עמד בציפיות שהופנו כלפיו.

7. ליפטון (מופיע במאמר 8: העצמי באושוויץ)

ליפטון מתאר 3 מנגנונים נפשיים שאפשרו למחוללים להתמודד עם הרצח:

  • פיצול: מצב ייחודי של פיצול בין שני חלקי אישיות שבו כל חלק מודע לקיומו של החלק השני (בניגוד למחלה פיצול אישיות). כאילו העצמי מתפצל ל- 2 ומתחלק ל- 2 מערכות (לאדם יש שני עצמי): עצמי אחד בו האדם מתפקד כמחולל, ועצמי אחר בו האדם מתפקד כאדם רגיל בחברה (אבא, בעל..).
    זה קורה כדי לעזור לשמור על שפיות, זה סוג של מנגנון הסתגלותי / מנגנון הגנה.
    מדובר על ניתוק רגשי ולא משהו קליני. כשהאדם מחולל הוא לא חושב על תפקידו כאדם נורמלי. כשהנעליים והמדים יורדים – חוזר העצמי הרגיל.
    אגב, הימלר מדבר על זה בנאומו בפוזן, ואומר האדם צריך לעשות קו חיץ מאוד ברור בין החיים הפרטיים לחיי ה"עבודה".
  • Numbing – עמעום רגשות: לפי ליפטון, על מנת שימשיכו הנאצים באושוויץ בביצוע הזוועות, היה עליהם לבצע "ניתוק רגשי", הרדמה פסיכולוגית שכוללת דיכוי כל רגש שעולה כלפי הקורבן, וכן התרחקות מהמציאות (אי חווית המציאות כאמיתית). חוסר יכולות להרגיש, לחיות רק על השכל. מצב בו אדם פועל קוגנטיבית מעולה, אבל כאילו אונת הרגשות שלו מנותקת.
    ליפטון אומר שזה הכרחי כשמישהו חי חיים שבהם המוות כ"כ שכיח – ולכן ניתן למצוא את זה בעוד מקומות (למשל רופא שעובד עם חולים סופניים).
    גם שימוש בשמות קוד ומלים אחרות תורמת ליכולת ההדחקה ועמעום הרגשות (הנאצים כמעט ולא דיברו על "הריגה").
  • Derealization (דה-ריאליזציה) – צמצום יכולת ההבנה: האדם כאילו לא באמת מבין מה הוא עושה. הוא לא נותן לעצמו דין וחשבון (אינטלקטואלי, לא רגשי) לכך שהוא הורג אנשים. הוא לא מבין את המעשה שלו.

***מאמר 9 – ביקורת על ליפטון / וולר:

וולר אומר שליפטון לא מספק הסבר למה בני אדם נורמאלים ביצעו השמדה, אלא מספק הסבר איך בני אדם מתמודדים עם האשמה שהם חשים נוכח מעשים שכאלו (אדם לא מבצע השמדה בגלל פיצול, אבל מתמודד עם האשמה שלו על ההשמדה שעשה באמצעות פיצול). כלומר – זה לא מנגנון מסביר אלא מנגנון הסתגלותי – וזה כבר פחות מעניין מהגורם להתנהגות.
דבר נוסף שאומר וולר זה שאם כבר מדברים על מנגנוני הסתגלות – היו עוד כאלו (ליפטון טען שהפיצול היה המנגנון היחיד) – הרבה מהנאצים היו שותים אלכוהול, היה מנגנון של פיזור אחריות (זה לא אני אשם זה מישהו אחר, לא עשיתי לבד). לכן, וולר אומר שהעצמי המפוצל הוא מנגנון שלא חייבים אותו כדי להסביר תהליכים.
לבסוף אומר וולר שלא ייתכן שבני אדם במשך שנתיים שלמות אנשים היו במצב של פיצול – זה הגיוני יותר לזמן קצר אבל לא הגיוני למשך תקופה כה ארוכה.

8. הבנאליות של הרוע / חנה ארדנט – (מאמר 7, המבוי הסתום של הדמוניזציה / וולר)

חנה ארדנט נשלחה ע"י הניו-יורקר לסקר את משפט אייכמן. היא כתבה על זה ספר ששמו "אייכמן בירושלים". הספר התקבל תחילה בישראל בזעזוע ורק אחרי 20 שנה (בשנות ה- 80) הוא תורגם לעברית והתחילו לאט לאט לקבל אותו.
לפי ארדנט, הצדדים האישיותיים שלהם אנו קוראים "רוע" קיימים בכולנו ותלויים מאפיינים סיטואציוניים. אי החריגות הפסיכולוגית של אייכמן קיימת בכולנו ולכן מאיימת על בתי המשפט שכן לא ברור האם האדם סוטה חברתית.  חנה ארדנט אומרת שאייכמן מדגים את ה"בנאליות של הרוע". היא מעולם לא הגדירה את המושג במדויק כי הניחה שהוא מובן. כוונתה הייתה שאנשים רוצחים לא בגלל שהם אנשים רעים, אכזריים, אלא בגלל נסיבות והזדמנות. (בנאליות כיוון שהרוע הוא יום יומי). ארדנט טונעת שמה שמפחיד לגבי אייכמן זה לא כמה שהוא "לא רגיל" או כמה שהוא מפלצתי, אלא בכמה שהוא היה רגיל באופן קיצוני. לעניות דעתו, היה לו מעט מין המשותף עם האנטישמיות הדרמטית או התאווה המצועצעת להרג של כמה מנהיגים נאציים אחרים, הוא לא היה התגלמות הרוע. הוא לא היה רוצח יהודים ולא כזה שנשתבשה עליו דעתו, 6 פסיכיאטרים תייגו אותו כ"נורמאלי".
היא תיארה את אייכמן כבירוקרט עלוב, חסר מחויבות אידיאולוגית, שלהוט לרצות את הממונים עליו. היא טענה שחלק גדול ממה שעשה – עשה על מנת להתקדם בעבודה, על מנת לממש את עצמו. הוא עשה את עבדתו בפשטות, ובלי מחשבה, בגלל שהוא היה אדם שמחויב מוסרית להירארכיה חברתית שמחויבת לרוע יוצא דופן שכזה. הבנאליות של אישיותו מנעה ממנו נקיפות מצפון או אפילו מחשבה שנייה על 'עבודתו'.
היא אמרה שאייכמן וחבריו הנאצים הם "נורמלים עד אימה". לטענתה אייכמן אינו מפלצת, ואם היה חי במקום אחר ובזמן אחר– ייתכן שצדדי אישיות אלו שלו לא היו מתגלים לעולם.
הרבה יותר קל לנו היה לחשוב על איכמן בתור אדם סדיסט ואכזרי, אך היא אומרת "אנשים רגילים בסיטואציות לא רגילות יכולים לבצע מעשי רוע בלתי נתפסים". הבנאליות של הרוע של אייכמן משאיר אותנו עם האפשרות האמתית שהפוטנציאל של לבצע רוע יוצא דופן קיים בכל אחד מאיתנו. (לכן גם הספר שלה ספג הרבה ביקורת, אנשים היו מעדיפים לחשוב על הנאצים בתור סדיסטים ואיומים, אך בטח שלא נורמליים כפי שהיא טוענת).

**סנפורד (לגיטימציה של הרוע) דומה לארדנט כיוון שניהם אומרים שהרוע הפך להיות ליגיטימי, כל אחד יכול היה להיות במקום הזה, האדם עשה את מה שלגיטימי מנק' מבט של התפקיד. רוע לגיטימי – הפך לבנאלי.

 

 

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות