סיכום: "משילה לא רואים את איסלנד" – אירוע רחלים / תמר אלאור

סיכום מאמר:"משילה לא רואים את איסלנד" – אירוע רחלים / תמר אלאור

 

מטרת המאמר "משילה לא רואים את איסלנד" של תמר אלאור היא לתאר את "אירוע רחלים" ולנתחו בהקשרו: להביא את מירב הקולות הנשיים שנטלו חלק בהבנייתו, ולפרש קולות אלה באמצעות תיאוריה פמיניסטית על נשים-אמהות. היות ומדובר בנשים אורתודוקסיות לא ניתן לייחס להן מחשבה, מודעות ומעשים פמיניסטיים במובן הרגיל של המילה. כדאי להבנות פענוח מקומי, הנובע מן ההקשר הפוליטי-תרבותי, ומתייחס אליו. פענוח כזה מכיל בתוכו את שלל המשמעויות שהנשים הנחקרות מכירות בקשר לנשיותן: מן ההיסטוריה היהודית, ההיסטוריה הציונית, האידיאולוגיה של הקבוצה שלהן, אך גם היכרות עם ערכים פמיניסטיים מודרניים. בנוסף, מבקשת הכותבת לברר האם העובדה שנשים רחוקות יותר מגברים ממקורות הכוח המוסדיים: צבא, פוליטיקה, ממשל וכד', הופכת אותן לערניות יותר באשר לשינויים וסכנות המאיימים על חברתן.

 

  1. "מזל רע – מזל טוב" נשים יולדות ישוב

לאחר הירצחם של רחלה דרוק (משילה) ויצחק רופא (מרח' איסלנד בירושלים) במהלך היתקלות בצומת תפוח בשומרון, הקימו כמה נשים מהיישובים באזור, משמרת זיכרון ספונטאנית. בני זוגן לא היו שותפים להחלטה ולמעשה, הממסד הצבאי והפוליטי התנגד, אך בפעילות פרלמנטארית וחוץ-פרלמנטארית הצליחו להגיע להסכם לפיו תוקם במקום מדרשה לנערות ונשים והתיישבות בשם רחלים.

 

  1. בדרכן שלהן: ניכוס נשי של הפעולה הפוליטית

לטענת אלאור, בחרו הנשים לשמוט את המאבק הפוליטי בצורתו המקובלת, "הגברית", ולהדגיש תחתיו את התקשורת האפשרית בין הצדדים היריבים. ביקשו להבנות יריבות – ליריבות לכאורה, ולהבליט את ההיבטים הכלל-אנושיים המשותפים כמו רעב וקור מצד אחד, או עצם ההימצאות בשטחים הכבושים בין כחייל או פקיד ממשל, ובין כאזרחית הגרה באזור. זאת למשל, דרך קבלת פנים חמה ומכניסת אורחים של החיילים השומרים.

הרציונל לפעולה שלהן נגזר מן ה"הגיון הנשי". מתוך אינוונטר הנשיות המוכר לנשים אלה (מן ההיסטוריה היהודית ופענוחה בכתבים הדתיים), נשלפים דמויות (רחל אמנו למשל) ודימויים המסייעים להן לעצב את אותו רציונל, ולחזק את הלגיטימציה לאקטיביזם נשי מתוך ההיסטוריה היהודית.

נשים מתוארות כמי שפועלות מתוך אינסטינקט ורגש, כשהרציונאליות וישוב הדעת שמורים לפעולה הגברית. נשות רחלים משתמשות בקונבנציה הזו כדי להופכה על פיה. הן גאות לתאר את פעולתן כמוּנעת מצרור של רגשות נשיים-אימהיים, והן משוחררות מחשיבה מופשטת וממוסדת של הקבוצה הדומיננטית הגברית (גם הגברים שלהן התמסדו ואינם רדיקליים עוד). עם זאת הן מתארות את הפעולה הספונטאנית, כאפשרות היחידה לחולל מעשה הגיוני. כך הן מטשטשות את ההגדרה המקובלת בין מה שהגיוני (גברי) ומה שחסר הגיון (נשי).

ב"מעשה רחלים" הנשים ניכסו לזמן מה את קידמת הזירה הפוליטית בדרכן שלהן, שניתן לסכמה בשני מהלכים: אימוץ ופמיניזציה. אימוץ: כפי שמקובל בהיסטוריה הציונית הן בחרו להיאחז בנקודת קרקע סמלית. למעשה הן ביקשו להצביע על עצמן כמי שנושאות את הדגל שהגברים התעייפו מלשאת. פמיניזציה: ניתן לאפיין את האירוע כפעולה פמיניסטית: התארגנות על בסיס נשי בלבד, קביעת המניע לפעולה כמניע נשי-אימהי, תיאור מטרת הפעולה כטיפול בבעיה בעלת השלכת-יתר לגבי נשים וילדים, שאיפה לבניית הזדהות רחבה עם נשים וילדים מעבר לקבוצה הפועלת, עריכת ביקורת על הפוליטיקה הגברית, בניית שדות יצירה ותגובה נשיים.

 

  1. המניע האימהי בשיח רחלים

אלאור מזכירה את התיאוריה של שרה רודיק, שהתייחסה לאמהות ולחוויית הטיפול בילדים (care) כפרקטיקה בעלת כוח וחשיבות חברתית-פוליטית. לפי רודיק ישנן שלוש תחנות בפרקטיקה האימהית ואת כולן ניתן לאתר בשיח האימהי של נשות רחלים:

  • דאגה לחייהם ולשלומם הפיזי של הילדים בסביבתם המיידית. זהו הנושא הראשון שהן מדגישות, ללא כל הסוואה. לפי אלאור הן מבקשות להשהות לרגע את הדיון הפוליטי הבלתי ניתן לגישור ולהיאחז ברמה האימהית, בתוכה יוכלו ליצור בסיס הזדהות רחב. החידוש הבולט כאן הוא כי הנשים אינן מתביישות לדבר בגלוי על הפחד ולהכניסו לתוך השיח של תושבי השטחים.
  • טיפוח אישיותם של הילדים. אלאור מתארת את ניסיון הנשים למצוא הלימה בין הערכים למציאות, עבור ילדיהן. אנשי "גוש אמונים" בונים את עולמם הערכי מפרגמנטים יהודיים ולאומיים, בתוך הקשר דמוקרטי, מודרני ואוניברסאלי. במעשה החינוך היומיומי, הנשים מנסות לקפל את שני הצדדים הללו יחד. מצד אחד אירוע רחלים מהווה אקט פוליטי מובהק של לאומיות, ומצד שני הן מבנות את האקט הזה ומפרשות אותו כיצירה לא אלימה.
  • אימונם החברתי של הילדים. לפי רודיק, האימון החברתי אמור לפתח יצורים חברתיים ההולמים את תפיסתה החברתית של האם. ההתיישבות ברחלים היא רצון להוות דוגמה אישית למחויבות חברתית.

 

  1. פיתוח וגיבוש עמדה פמיניסטית

אם כן, איזו עמדה פוליטית מצמיחה החוויה הנשית של ניכוס הפוליטיקה מידי הגברים והרחבת הפרקטיקה האימהית, וכיצד מתפתחת עמדה זו במישור הארגוני והפוליטי?

האירוע הפך למעין מעבדה לפיתוח תודעה נשית, כשבדיונים סביבו התפתח בעצם משא ומתן על נשיותן של המשתתפות, דתיותן ועל נשיות רדיקלית. בהתחלה הן נמנעו מהשימוש במילה "פמיניזם", אך עם הזמן התבטאויותיהן החלו לעסוק יותר ויותר בפעולתן כמחאה נשית שקטה אל מול נורמה גברית. רודיק מגדירה עמדה פוליטית כ"תפיסת עולם, ומעורבות חברתית המתנגדים והולכים מעבר לדרכי החשיבה הדומיננטיות." הגדרה זו תואמת את ניסיונות הגיבוש של נשות רחלים. עמדה פוליטית פמיניסטית היא הכלת הפעולה הנשית, כמו מלאכת הטיפול, למישורי פעולה אחרים בחברה. כוונות כאלה מובעות בשיח רחלים.

אצל רודיק, חוויית ה-care מכוננת בני אדם רודפי שלום. אך בחברה המערבית ובמיוחד בישראל שלפני תהליך השלום של 1992, האמהות והשלום מוגבהים ומטופחים בשיח הרגשי, ומבוזים במעשה החברתי-פוליטי (האמהות נרתמות לאינטרס הלאומי ושולחות את ילדיהן למלחמה). בעקבות תהליך השלום (שבמהלכו נכתב המאמר), נחלש הקול הזה בשיח הישראלי – הקול הרואה את הקשר בין ישראל לשכנותיה כמצב של מלחמה או כניעה. "גוש אמונים" מבקש להשמיע את הקול הזה, ובתוכו מנסות נשות רחלים להשמיע אימפרוביזציה נשית.

 

לסיכום, לפי תמר אלאור, נשות רחלים מבקשות לעשות את הבלתי-אפשרי: לממש חלום משיחי טוטלי, דתי ורדיקלי, באמצעות פרקטיקה נשית. אולם, מכיוון שהקשר בין הפרקטיקה הנשית, שממנה התחיל אירוע רחלים, ובין עשיית שלום, הינו מלאכותי, הן מערערות גם על מהות הפרקטיקה האימהית. לכן טוענת אלאור, כי המחקר הפמיניסטי היונק מן הרעיונות של "מחשבה אימהית" צריך לבדוק את ההקשר המקומי של כל קבוצת נשים, את העושר התרבותי, את תפיסות ההיסטוריה, את הרבדים החברתיים הגלויים והסמויים שבהם מתקיימת חוויית האימהות.

 

"משילה לא רואים את איסלנד" – אירוע רחלים / תמר אלאור

עוד דברים מעניינים:

האם מלחמה טובה לסולידריות? לא בטוח

החברה הישראלית כידוע לכל היא חברה רווית קונפליקטים ובין אם זה על פוליטיקה, דת או סתם זכות קדימה בכביש הישראלים לא מהססים לצלוב אחד את השני. אולם כל אימת שיש

שינוי גודל גופנים
ניגודיות