סיכום בהיסטוריה: מצרים בתקופת שלטונו של נאצר

מצרים בתקופת שלטונו של נאצר : מדיניות הפנים, מדיניות החוץ במישור הבין ערבי ובמישור הבינלאומי

ב1936 חתמה מצרים על חוזה עם בריטניה בו הבטיחה בריטניה את עזרתה לצירוף מצרים לחבר הלאומים ולביטול הקפיטולציות אך סירבה להתפנות ממצרים. לאחר מלחמת העולם השנייה , ניסתה מפלגת הוופד להביא לביטול הסכם 1936 ולהשלמת עצמאותה של מצרים , וב1951 ביטלה באופן חד צדדי את ההסכם. דבר זה גרם למהומות דמים קשות שבמהלכן התעמתו מפגינים מצריים עם הצבא הבריטי , ועשרות מפגינים נהרגו.

הקצינים המצריים לא יכלו לשאת את עובדת המכה הקשה והצורבת שספג הצבא המצרי במלחמת 1948 מידי ישראל. הקצינים היו משוכנעים שהכישלון במערכה היה בעיקר באשמת הבריטים וכתוצאה משליטת הבריטים באימונו ובחימושו של הצבא המצרי. הקצינים גם לא יכלו לסבול את אורח החיים של המלך ואת מעורבותו של המלך במספר שערוריות הקשורות ברכישת נשק.

דבר זה הוביל להתארגנות של קצינים שהקימו את אגודת הקצינים החופשיים ב1949. בין הקצינים בלטו גאמל עבד אל נאצר ואנואר סאדאת.

ב-23 ביולי 1952 ביצעו הקצינים החופשיים בראשות נאצר וגנרל נגיב הפיכה במצרים. הם השתלטו על מוסדות השלטון בקהיר ללא שפיכות דמים וללא התנגדות.

הקצינים החופשיים לא החזירו את השלטון לעם. הם הדיחו את המלך פארוק והקימו ממשלה חדשה בראשות נגיב. המפלגות הוכרחו לערוך טיהור בתוך שורותיהם ולהגיש את מצען לאישור הממשלה כתנאי לקיומן. בסוף 1952 בוטלה חוקת 1923 וקמו בתי דין ששפטו שרים , חברי פרלמנט ועובדי ציבור "שבגדו באמון העם". בהמשך בוטלו המפלגות ורכושם הוחרם. קם ארגון פוליטי חדש בשם ארגון השחרור ומצרים הוכרזה כרפובליקה שבה נגיב היה הנשיא וראש הממשלה ונאצר סגנו.

ב-1954 , בעקבות חילוקי דעות , הצליח נאצר לדחוק את נגיב מן השלטון. נאצר התמנה לראש הממשלה ונגיב הושם במעצר בית. נאצר חיסל את ארגון האחים המוסלמים וחתם על הסכם עם הבריטים על יציאתם ממצרים והעלה את הפופולאריות של נאצר בקרב העם המצרי.

מדיניות הפנים של נאצר:

האופי הפוליטי- מצרים הרפובליקנית לא הייתה מדינה דמוקרטית. נאצר לא היה דיקטאטור במלוא מובן המילה. הוא לא שלט לפי נטיות לבו בלבד ולא התעלם מרצון האזרחים. נאצר  שלט במצרים בהתאם לרצונותיו של עמו , אך המשטר שבראשו עמד נשא אופי טוטליטארי.

מעמדו של נאצר- לפי כל החוקות שפורסמו מ1956, הנשיא הנו בעל סמכויות נרחבות והוא ממנה את חברי הממשלה. גוף "האסיפה הלאומית" הוא חסר כמעט כל סמכויות , וחבריו כולם מאושרים בידיעת נאצר.  מעמדו של נאצר נשען על 2 יסודות עיקריים : תמיכת הצבא והערצת ההמונים.

א.         פעילות פרלמנטארית- לא הייתה שום פעילות פרלמנטארית בזמן שלטון נאצר. בזמן שלטון "הקצינים החופשיים" הוקם "ארגון השחרור", שבא במקום המפלגות שקיומן נאסר. ב1956 הוקם ארגון חדש בשם "האיחוד הלאומי" ובשנות ה60 הוקם ארגון נוסף "האיחוד הערבי הסוציאליסטי". ארגונים אלה היו עממיים אך לא מפלגות פוליטיות שמטרתם הייתה למשוך את תמיכת ההמונים בנאצר.

ב.         שירותי בטחון ודיכוי האופוזיציה- במצרים תחת נאצר לא היו שירותי בטחון כמו שהיו קיימים במשטרים טוטליטאריים אחרים. אך על פי ממצאים שפורסמו בסוף שנות ה60, מסתבר , כי רשת ענפה של סוכנים ומרגלים הייתה פרושה ברחבי מצרים והם נהגו לדווח על כל גילוי נגד המשטר.

ג.          תעמולה ואמצעי התקשורת- ההערצה לנאצר הייתה עצומה והיה במצרים פולחן אישיות של הנשיא. קוראי העיתונים ומאזיני הרדיו התרגלו לקרוא ולשמוע על נאצר מילות שבח ודברי הלל ושירים רבים פיארו אותו. במצרים היו אין ספור "מפעלי נאצר". לנאצר הייתה שליטה מלאה על אמצעי התקשורת במיוחד על הרדיו ועל העיתונות , שדרכם הוא מכר את עצמו ואת מדיניותו לעם המצרי. העיתונות המצרית הייתה תחת פיקוח צנזורה חמורה.

נאצר לא רצה להפוך את מצרים למדינה חילונית. הוא הבין כי האסלאם  מושרש בעם המצרי ולא ניתן לוותר עליו ,ולכן הוא השתמש באסלאם לטובת משטרו. נאצר הופיע בציבור כמוסלמי טוב המקיים את מצוות האסלאם.  מצד שני, את חכמי הדת כפף למרותו ואילץ את בתי הדין הדתיים להישמע למרות בתי הדין האזרחיים. את האוניברסיטה הדתית  " אל אזהר" הפך למוסד אקדמאי רגיל המלמד גם את כל המקצועות החילוניים.

ד.         האופי הכלכלי חברתי של המשטר-

המדיניות הכלכלית של נאצר קרויה בשם "סוציאליזם ערבי" שפירושו פשרה בין הזרמים הכלכליים בהתאמה לאופי הערבי. עיקרו של הסוציאליזם הערבי היה הלאמת המשק בידי המדינה (זאת אומרת שהמשק יהיה שייך למדינה), צמצום נוסף של מכסות הקרקע שבידי בעלי אדמות , צמצום שעות העבודה וכו'. עם זאת ניתן היה להשקיע הון פרטי במפעלים קטנים. בכך ביסס נאצר את המונופול  הממלכתי של המדינה על התעשייה. שיקולים פוליטיים הנחו את נאצר בפיתוח הכלכלה המצרית. השינוי הבולט שהכניס נאצר בתעשייה המצרית , היה שעד זמנו עיקרה היה ייצור מוצרי צריכה ואילו בתקופתו גדל בהרחבה אחוז מוצרי הייצור.

החוקים החדשים נועדו להיטיב עם הפועלים והכפריים. פועלים צורפו להנהלות כל המפעלים , אך במקביל גם נשללה מהם זכות השביתה.

בניית סכר אסואן- בניית  הסכר הייתה אחד המבצעים החשובים ביותר בתולדות מצרים במאה 20. הבנייה שינתה את כל מערכת ההשקיה שממנה נהנו מאות אלפי פלאחים ששכנעו לאורך הנילוס והגדילה את כמות השטחים המעובדים, ובנוסף הוקמו תחנות כוח חשמליות שחיזקו את התעשייה המצרית.

באמצע שנות ה60 כבר היה ברור כי הסוציאליזם הערבי לא שינה במהותו את החברה המצרית. השינוי לא הושג מכמה סיבות עיקריות:

בירוקרטיה ענפה שהכבידה על תפעול המשק, גידול מהיר בהיקף האוכלוסייה  וההוצאות הביטחוניות העצומות. והסיבה הכי חשובה- ההמונים לא שותפו במפעל הממלכתי החדש. קם מעמד חדש של בורגנות זעירה , שדחקה את רגלי הציבור הרחב מן הרווחים של הכלכלה החדשה. בעקבות ויכוחים בין חוגי השמאל והליברלים הוקפא הפיתוח הכלכלי במצרים.

מדיניות החוץ של נאצר:

נאצר מצביע בספרו "הפילוסופיה של המהפכה"  על 3 מעגלים , בהם יבוא תפקידה של מצרים לידי ביטוי: המעגל הערבי הקטן, המעגל האפריקאי הגדול יותר  והמעגל האסלאמי הגדול מכולם.

במישור האפרו אסיאני: מראשית דרכו נטה נאצר להצטרף לגוש המדינות "הבלתי מזדהות"- "הגוש הנייטראליסטי". גוש זה היה בעל מגמות אנטי קולוניאליות ואנטי מערביות והקיף את מדינות אסיה ואפריקה. נאצר ביקר בהודו, נפגש עם שליטה והשתתף ב1955 בוועידת באנדונג  של מדינות אסיה. מראשית שנות ה60 השתתף בוועידות שמטרתן הייתה לקדם את עצמאות מדינות אפריקה בקזבלנקה ואחר כך בקהיר. נאצר הפך לאחד מן המנהיגים הבולטים של העולם השלישי.

במישור הבינלאומי: יחסיו הטובים של נאצר עם גוש המדינות הבלתי מזדהות הרחיק אותו מארה"ב וקירבו לבריה"מ. הוא דחה את ההצעה להצטרף לברית הגנה פרו מערבית במזרח התיכון, כנראה כי חשש כי מעורבות מערבית תסכן את המעמד שרצה להשיג לעצמו בעולם הערבי.

לאחר שארה"ב דחתה את בקשתו למימון סכר אסואן, הלאים את תעלת סואץ. משבר זה הוביל למלחמת סואץ 1956, אשר בעקבותיו ניתק את יחסי מצרים עם בריטניה וצרפת. מאז הידק את יחסיו עם בריה"מ, אשר הפכה לספק הנשק העיקרי של מצרים עד לסוף שנות ה60.

במישור הבין ערבי: נאצר שאף להעמיק את מעמדה של מצרים כמרכז העולם הערבי המוסלמי. הוא כרת חוזים והסכמים עם מדינות ערביות כמו סעודיה , סוריה וירדן בשנות ה50. הוא שיגר עשרות אלפי חיילים למחנה הרפובליקני במלחמת האזרחים בתימן , דבר שכמעט והוביל למלחמה עם סעודיה שתמכה במחנה המלוכני. הוא הפעיל שיטות חתרניות נגד משטרים ערביים שסירבו להשתנות לפי המודל המצרי, עודד את קבוצות אוהדיו להפיל את השלטון ואף לרצוח שליטים. ירדן ולבנון אף פנו למועצת הביטחון שישגרו כוחות להצילן מן האיום הנאצריסטי.

סיכומים בהיסטוריה לבגרות

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות